בגין יוצא להגנתו של שר החקלאות שרון, שעניין חוותו הועלה לדיון בועדת אשר וקנת. בגין טוען שאת הטענות נגד שרון, יש להשמיע באופן ראוי, וכן שאת ועדת אשר (שדנה בניגוד אינטרסים) הממשלה מינתה, ולא אף אחת לפניה.
בגין, בהמשך הדיון מיום 25/9/1978, מבהיר כי סוגיית הישובים מובאת להצבעה נפרדת משאר פרטי ההסכם, על מנת שכל אחד יצביע (או ימנע) על פי מצפונו (גם אנשי מפלגתו שלו). בגין מדגיש שהישובים יקרים לו מאוד, אבל, הסיכוי לשלום, והפסקת שפיכות הדמים חשובים יותר.
בגין בתשובתו מדגיש שלא יסכים לשום "מתנה" חד צדדית מצד ישראל, ולא ידרוש אחת ממצרים, אלא ישבו על הסכמי שלום הדדיים, ואם לא יתאפשר חוזה כזה, יסכים ל'יחסי שלום' בדומה לגרמניה לאחר מלחמת העולם. בגין מתייחס להשמצות מצד האופוזיציה כאילו הוא אדם חולה, וטוען שבשבתו באופוזיציה לא דיבר על מצבם הרפואי של אנשי הממשלה, גם כאשר היו מבוגרים מאוד, וחולים באמת, וכי השמצות אלה זכו לגינוי גם מצד הליגה נגד השמצה בארצות הברית. בגין מבהיר שכמו שלא אישר לפרס להיפגש עם המלך חוסיין בירדן, לא יאפשר שום פגישה שכזו לאיש שיציע לו, או למנהיג מדינה ערבית אחרת הצעות מן האינטרנאציונאל הסוציאליסטי. בגין מסיים את נאומו בשיר של ז'בוטינסקי לכבוד יום השנה למותו של הרצל.
בגין טוען, בתגובה לטענות כי ממשלתו לא מקיימת את החלטה 242 של האו"ם, כי אין סתירה בין תוכנית השלום שהוגשה על ידי הממשלה לבין ההחלטה המדוברת, גם בענין יהודה שומרון ועזה. בגין מציין שהממשלה ברשות אשכול ז"ל בכלל לא רצתה לקיים את ההחלטה הזו כתוכנה, וכאשר שינתה את עמדתה, גח"ל פרשה מהממשלה. בגין מציין שרק 5 מתוך חברי הכנסת תומכים בנסיגה כוללת לקווי 67, ואם מישהו חושב אחרת הוא מוזמן לפעול באופן פרלמנטרי ולהגיש הצעת אי אמון.
בגין מספר בנאומו על מסעו לארצות הברית והפגישות שניהל שם. הבעיות שהועלו בשיחותיו בוושינגטון היו בין השאר המצב בדרום לבנון, ועידת ז'נבה והרכבה – בגין הסביר שהוא מוכן להתדיין עם כל מדינות ערב, אך לא יהיה מוכן שאש"ף יהיה חלק משיחות אלה, וכן הבהיר בגין שמטרת הועידה תהיה הסכמי שלום על כל משמעותם. כן דיבר בגין על בעיית ערביי ישראל – מעמדם וזכויותיהם, ההתנחלויות והיהודים בברית המועצות ובסוריה, וטען שיש לפעול להעלאתם.
