נאום של מנחם בגין בקונגרס הציוני הכ"ח, בו הוא מתייחס בקצרה לשלל ענייני השעה, החל משחרורה של ארץ ישראל במלחמת ששת הימים, דרך החשש הדמוגרפי ושוויון זכויות לכל יושבי הארץ, בעיית העוני, מניעת עלייתם של יהודי ברית המועצות, הצורך בלימוד עברית לנוער היהודי בגולה וכלה במצבה ותפקידה של הציונות בתוקפה זו. הנאום נישא ב-20 בינואר 1972, והפרסום כאן מתבסס על הגרסה שפורסמה בכתב העת "בארץ ישראל", גיליון שבט תשל"ב, פברואר 1972.
במלאת 30 שנה לחורבן בריסק דליטא, מביא העתון את נאום בגין בעצרת התייחדות שאורגן ע"י יוצאי בריסק דליטא, בנאומו בגין מספר זכרונותיו כילד מהעירה, ומיום הכיפורים, על האנטישמיות, ההרגל בפחד, ועל התמימות של יהודי הגולה. בגין מספר גם על אהבת ארץ ישראל והכמיהה אליה.
בנאום שנושא בגין בסימפוזיון של ועד ההורים המרכזי בתל אביב, הוא מסביר כי יש ללמוד מן ההסטוריה הרחוקה, ומן ההסטוריה הקרובה, שאנחנו שותפים ליצורה. כמו כן בגין טוען כי יש ללמד את שחרור ועצמאות המדינה כפי שהיה, כולל פעולת כל המחתרות שהיו שותפות בפעולה, ומבדיל בין מלחמת שחרור – מעול שלטון זר, לבין מלחמת העצמאות מפני המתנגדים לעצמאותו המוכרזת של המדינה. בגין מסיים בהתיחסות ללימוד השואה ומסביר כי יש להבין כי יש גלגל חוזר של גבורה ותקומה ושעבוד, ועל התלמידים ללמוד כדי להמנע מהאבדן ברמת האפשר.
בגין מתריע בפני הסכנה הצפויה ליהודים בארצות ערב. בגין טוען, שלמרות התעמולה ברור שהם חיים בפועל בתנאי גטו. בגין קורא לנקות צעדים דיפלומטיים, שיאפרו להפעיל לחץ על מדינות ערב, על-מנת שאלו יאפשרו ליהודים לעזוב. הנאום מובא במלואו בדברי הכנסת מיום 13/05/1971
בגין מגיב על דבריה של ראש הממשלה ג. מאיר לטיימס. בגין תוהה על הצהרותיה כאילו ישראל מוכנה לוותר על יהודה ושומרון, שכן, לא התקבלה החלטה כזו, לא בממשלה ולא בכנסת. בגין גם לא מבין על סמך מה היא מדברת על כח בינלאומי בסיני, שכן שר החוץ שלה טען כי כח זה מסוכן. בגין טוען שכשהלכו לבחירות, המערך לא דיבר על נסיגה כמו שהוא מדבר היום, ולא קיבל מנדט לכך, להפך. בגין טוען כי דינה של ממשלה כזו הוא אחד – התפטרות.
