המצב במדינה הרצאתו של יור תנועת החרות, מר מנחם בגין, בישיבת הפתיחה של הועידה הארצית הששית.

מה מקומה של מדינת ישראל בעולם החרד והמקווה? כדי להשיב לשאלה זו עלינו לדייק בהגדרות ולהבחין במונחים. החלוקה שיגרתית המקובלת: לעולם חפשי ולעולם קומוניסטי – היא מוטעית ומטעה ביסודה. התוספת על שני העולמות האלה של עולם שלישי, נייטראליסטי, אינה פותרת כלל את בעיית ההתבוננות ביחסים הבינלאומיים...

כדי להשיב איפוא לשאלתנו עלינו להטיל הצידה סיסמאות, ולהתבונן בעיניים פקוחות במבחנים. ואלה ששת המבחנים של מדינה חפשית ודמוקרטית עפ"י הכרתנו: א) בחירה חפשית בין מפלגות, בין תכניות, בין מועמדים; חפשית מלחץ לפני מעשה הבחירה, וחפשית מפחד של רדיפות לאחריו; ב) פרלמנט חפשי, בו יושבים תומכי הממשלה ומתנגדיה, ובעוד הראשונים, לפי טבע הדברים, אינם מגלים שום רצון להתחלף עם האחרונים – הרי האחרונים, לאור היום, בגלוי ובעקשנות, שואפים להתחלף עם הראשונים, והמה רואים בשאיפה זו שאיפה דמוקרטית לגיטימת, בריאה ומוכרת; ג) עליונות מוחלטת, בלתי מסוייגת, של הרשות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזויינים של המדינה, לחילותיהם ולסוגיהם; ד) משפט עצמאי, ועליונות המשפט מעל הרשויות האחרות במדינה; ה) עתונות חפשית, חפשית מצנזורה גלויה או נסתרת; ו) הפרדה בין השליט ובין המפרנס. מתוך התבוננות בששת המבחנים האלה ניתן היום לחלק את העולם: לאזור החרויות; לתחום הדיקטטורה המעמדית החד-מפלגתית תחת הקומוניזם; ולבל הדיקטטורות האישיות או הצבאיות או הכתתיות, הלא קומוניסטיות. לאיזה משלושת החלקים האלה צריכה מדינת ישראל להיות שייכת? זו תשובתה של תנועת החרות: מדינת ישראל חייבת לשאוף, עפ"י אורח-חייה, עפ"י מבחני ממלכתיותה, עפ"י הכרתה ורצונה, להיות חלק בלתי נפרד של אזור החרויות. ואזרחיה אינם נכונים, כאנשים וכבני-חורין להתייחס מתוך אדישות, נייטרליסטית כביכול, לכל סכנה של צמצום האזור הזה אשר בשמירת קיומו ובהרחבת השפעת עקרונותיו תקוות על העמים, לרבות העמים החיים בתחום השני ובחבל השלישי של העולם. מתוך ההכרה הזאת חייבת מדינת ישראל לבקש ידידים ובעלי ברית רשמית ובלתי רשמית, ברית קבע או לכברת-דרך...

בבואנו בשער הלאומי, אנו נושאים, ונוסיף לשאת, בגאווה את העקרון של זכותו של העם היהודי על ארץ-ישראל בשלמותה ההיסטורית. אם יש משמעות למושג הנבואי חזון – ומשמעותו בפשטותו: שאיפה על-יומית, על –דורית, על-תקופתית, לטוב ולהגשמתו – הרי זהו החזון העברי מימי קדם ועדו דור אחרון: ריכוז רוב עמנו בארץ אבות; צדק, חרות, טוהר, יושר, שלום, בטחון ושכנות טובה עם העמים הסובבים אותה. בוודאי, אין איש שיוכל לומר מתי יבוא יום הגשמת החזון הזה. אולם בהיות העקרון מוסרי והסטורי, הוא עשוי גם להיות לבעיה מדינית נראית לעין. הנסיון מלמדנו שאין עוד לשוב למשחק הכפול באמת גדולה, טהרה ומטהרת, ובחזון אדיר וגדול, כפי שהתנהל לפני מספר שנים. באחד הימים השמיע דובר ישראל את ההבטחה כי אפילו כעבור מאה שנים לא תהא מצד ישראל תביעה לשעל אחד של אדמה מעבר לקו מקרי העובר בתוככי מולדתנו. אך לא עברו מאה שנים, לא חמשים, אף לא עשור, אף לא חמש – והדובר הזה השמיע באזני העם והעולם הודעה לפיה החזרנו לעצמנו שטח מסויים אחרי 1400 שנה, ויצאנו כדי לשחרר שטח כבוש של המולדת. הכפילות הזאת, הזאת, העולם כולו אינו יכול אלא לנוד לה. ומסוכן מאד הוא מבחינת קיומנו ועתידנו לנסות ולהשמיע דוקא מציון את התורה לפיה לא התביעה בזכות, אלא הנטילה בכוח, היא המבחן המכריע ביחסי אנוש...

משנשאנו-ונתנו עם מפלגה אחרת על אפשרות של איחוד, הצענו לכתוב במצע משותף שכל רשויות המדינה, עפ"י הכרתנו, חייבות לפעול לפי הכלל הגדול של הליברליזם, לאמור: לא נוצר האדם בשביל המדינה, אלא להיפך, המדינה נוצרה בשביל האדם. נאמר לנו אז כי הפסוק הקצר הזה עלול ליצור רושם שיש פה הטפה אנוכיות. אנו לא חששנו מפני החשד הזה. אי-אפשר להעלות על הדעת שתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי יטיפו לאגואיזם. אבל התחשבנו בחשש של עמיתנו, והצענו להוסיף את המלים ,,הכרה זו של האדם החפשי היא המחייבת אותו לנכונות הקרבה למען עמו וארצו". מתוך האמונה בפילוסופיה החברתית הזאת העלינו את הרעיון המקורי, החל על כל העמים אם בחרות חפצה נפשם, של ההפרדה בין השליט לבין המפרנס. והפרדה זו פירושה לא הפקרת פרנסתו של האדם החפשי, אלא הבטחת חרותו של האדם המתפרנס...

כדי שתהיה עליה, וביחוד בימים בהם הכורת עולה על מאות אלפי יהודים בחלקי עולם שונים; כדי שתהיה עבודה ופרנסה לכל; וכדי שתבוטל ההבדלה האיכותית התהומית המיוחלת של צדק בין איש לאיש, בין אזרח לאזרח; כדי שהמשק יהיה מתפתח וחי נושא את עצמו 0 דרושה לנו הפרדה בין השליט לבין המפרנס, בין האיגוד המקצועי לבין הבעלות על מפעלים כלכליים, הפרדה שלא תוגשם ביום אחד, אלא תהיה תהליך הדרגתי, וע"י הגשמתו תישמרנה כל הזכויות של כל אלה שרכשו אותן- כדי להשיג את כל המטרות האלו דרוש לנו משק בנוי על יזמה פרטית וחופש בישראל. אך, מעל לכל, כדי להבטיח את חרות האזרח דרושה לנו ההפרדה בין השליט לבין המפרנס, שמשמעותה – עלי לשוב ולומר – היא, עפ"י הכרתנו ושאיפתנו: לא הפקרת פרנסתו של האדם החפשי, אלא הבטחת חרותו של האדם המתפרנס...

גבירותי, מורי ורבותיי.. אנו דוגלים בהשקפה לפיה צבא ישראל הוא ערך ממלכתי לאומי גדול. לא היחידי, אך אחד הערכים המכריעים בדורנו, בחיינו. אין זאת אומרת שאנו חושבים כי לצבאנו אין ליקויים. רק מיליריסט חסר תקווה שלמד מפי בן-רוחו של מסייה שובן יכול לשער שיש בעולם צבא חסר ליקויים. גם לצבאנו ליקויים, בגלל סיבה פשוטה: הוא מורכב מאנשים, ואי האדם שיהיה בלי ליקויים? אולם צבאנו הוא ערך, למה? צבאות קיימים ומוקמים כדי להגן מפני התקפות, או גדי לערוך אותן. כדי להבטיח מפני הפיכות, או כדי לעשות הפיכות, כדי לשמור על אינטרסים לגיטימיים, לאומיים או אישיים. צבא ישראל, מהות תפקידו היא אחרת: הוא קיים והוא יהיה קיים כדי לשמור על עצם קיומה של האומה. מאז לקחנו נשק בידינו, קידשנוהו, אעפ"י שכלי משחית הוא, משום שבלעדיו לא היינו חיים, לא היינו משתחררים, לא היינו מתגוננים ולא היינו קיימים. והסיבות האלה שקידשו את הנשק לפני קום המדינה – הן המקדשות את הנשק העברי לאחר הקמתה, ויקדשוהו בדורות הבאים. משום שאם לא יהיה בידינו נשק – לא יהיה לנו קיום. זאת נזכור ונשנן לבנינו ולבניהם אחריהם. משום כך, לפי הכרתנו, צבא ישראל היה וישאר ערך, ושוב: תנועת החרות תתן יד לכל גוף ולכל גורם כיד להחדיר בלב האומה את ההכרה, הכרת האמת, שצבא ישראל הוא ערך הסטורי, לאומי וממלכתי...

עם פרוץ הפרשה פורסם מאמר בעתון המופיע בשפת שייקספיר בירושלים, מטעם חוג מסויים בתוך מפלגת השלטון, תחת הכותרת "Mr Lavons versus the Army" (מר לבון נגד הצבא). את הפסוק הזה אפשר להפוך: הצבא נגד מר לבון. מה הוא הצבא, לא הוסבר לנו: כל חייליו, כל מפקדיו, ראש המטה, קציניו? אבל מי הוא מר לבון, בהקשר זה אנו יודעים: שר הבטחון לשעבר. והנה נאמר לנו: שר הבטחון נגד הצבא, או להיפך: הצבא נגד שר הבטחון. ועוד נאמר לנו שם: ,,חיילים טובים אינם מבקשים ליטולי מידיהם שלטון אזרחי אלא אם כן האזרחים, בשכחם את חובתם לספק ממשל תקין, תועים במשחקים חסרי תכלית". פירוש הדבר: בתנאים מסויימים דוקא חיילים טובים צריכים ליטול לידיהם את הממשל האזרחי. מתי? – כאשר האזרחים "The Caritans" תועים במשחיקם חסרי תכלית. ומי יחליט מתי האזרחים החלו לתעות במשחקים חסרי תכלית. ומי יחליט מתי האזרחים החלו לתעות במשחקים פוליטיים חסרי תכלית – כמובן: החיילים. למה? משום שהם טובים. עם פרוץ הפרשה הודיע ראש הממשלה של הימים ההם שהוא מיאן לפטר פקיד גבוה במשרד הבטחון ולהעביר מתפקידו קצין בעל דרגה גבוהה בצבאנו משום ההכרה שאם ימלא את דרישתו זו הכפולה של שר הבטחון, תהיה תגובת שרשרת ותבוא הצמוטטות בתוך הצבא. לא פחות ולא יותר. חיל נאצר לא הצליח לגרום להתמוטטות של צבאנו. צבאות ערב כולם לא גברו עליו. אבל אם שר בטחון מסויים דורש לפטר פקיד בכיר מסויים וקצין בעל דרגה גבוהה מסויים מתפקידיהם – אזי קבלת דרישה כזאת עלולה להביא לידי כך ,,שצבא ישראל כולו יפול, יתפורר ויתמוטט. העתון ההוא כתב על Disintegration ,,התפוררות". אם זוהי הסכנה, נשאלת השאלה הגדולה: היכן עליונות המוחלטת, הבלתי מסוייגת, של הרשות האזרחית הנבחרת, יהיה נושאה אשר יהיה, מעל לכוחותיה המזוינים של המדינה? נתגלתה הסכנה בכל היקפה, בכל חומרתה, ויהיה על העם לדאוג לבל תשוב עוד. ואולי הדרך המתאימה היא להרחיב, או לקיים הלכה למעשה, את סמכותה המלאה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, הממונה עפ"י החוק על כוחותיה המזויינים של המדינה – ובכיוון זה תציע תנועת החרות את הצעותיה לאומה. ב-10 אפריל 61 מתפרסם מאמר בחרות בו דיווח שמשה דיין שלח מכתב למערכת בו טען כי אינו יכול להגיב לטענותיו של בגין על פגישתו עם האדם השלישי מטעמים של צנזורה צבאית והצורך בפרסום מסמכים צבאיים רגישים.