דברי הסברה

דעתנו היא, כי אין ליהודים על מה להצטדק. הם רוצים לחיות – וזוהי זכות אנושית ראשונית, הם רוצים לחיות בתור אומה חֹפשית, וזוהי זכות שהוכרה, החל מימי מדציני "ואירופה הצעירה", ע"י כל איש הגון וישר. הם רוצים לחזור לארץ מולדתם, וזוהי זכות- או חובה - כה טבעית, כשם שטבעית היא זריחת השמש. ואם ממשלה שהתחייבה לעזור להם בדרכם "הביתה", התנכרה להבטחותיה ומפריעה להם להשיג  את זכויותיהם, הבלתי- נתנות לערעור, הרי זכותם היא, הרי חובתם היא, - כלשון הצהרת העצמאות האמריקאית, - "להפיל ממשלה זו ולהפקיד שומרים חדשים על בטחונם במחוז. בקיצור, העברים בארץ ישראל – ובעולם כולו. רשאים וחייבים להילחם בשלטון הבריטי, שדן אותנו לא רק לשעבוד, אלא גם לכלייה, ואין על מה להצטדק. להיפך, האנגלים הם שחייבים  להצטדק. נציגיהם הבטיחו ולא קיימו; ממשלותיהם התחייבו – ובגדו. כמובן "נימוקים" רבים המציאו, בכדי להצדיק את בגידתם, אולם רִבוי הנימוקים המשתנים לפי הדרך, מתקופה לתקופה, רִבוי הפרושים ופרושי הפרושים, הסותרים, לא לעתים רחוקות, אחד את השני אך מלמד על השאיפה לכסות על חרפה, שבהפרת אמונו של עם גדול ואומלל, שנעזב על ידם בימים הטרגיים ביותר של קורותיו הטרגיים. בראשית המלחמה, כשחרב דמוקלס  ירדה כבר על ראשו של עם ישראל, ניסו מספר יהודים נידונים להציל את חייהם. להתחמק מגורלם ולהגיע לחופי מולדתם, הם חצו בספינות רעועות את הים הסוער, מלא המוקשים, מתוך תקווה שאם יגיעו למחוז חפצם – ינצלו ויגאלו. אך תקוותם נכזבה. "סטרומה" טובעה, על כל נוסעיה, בלב ים. "פאטריה" , נוסעי "פאטריה" נידונו לגרוש; נידוני "אטלנטיק", נשלחו, בלווית מכות בקתות-רובים, לאי מרוחק.