האמת על פרשת אלטלנה
מאמר עיתון:
המשקיף
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ז סיון התש"ח, 23 ביוני 1948
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אנחנו, אנשי הארגון הצבאי הלאומי, עשינו במשך החדשים האחרונים מאמצים אל אנושיים כדי להביא תגבורת ללוחמים העבריים, כדי לתת לחייל העברי הגבור את אותו הנשק שחסר לו בראשית המתקפה של האויב הערבי והבריטי. לא קל היה להשיג נשק זה. לנו אין מיליונים. אנו איננו אוספים מיליונים. לנו אין מיניסטריונים. בעשר אצבעותינו עשינו כל זאת. פרוטה לפרוטה צירפנו. ולפני שבועיים בערך השלמנו את הטענת הציוד בשביל 6000 איש – באניה "אלטלנה" - האניה הנהדרת שקראנו לה על שמו של מורנו ורבנו הגדול זאב ז'בוטינסקי. איזה ציוד נפלא הוטען באניה זו! אילו כמויות ואילו סוגים!
בטרם הבאנו את אניה הודענו עליה לממשלה הזמנית של ישראל. האחריות שלנו היתה גדולה. היתה הפסקת אש. ידענו כי ההפוגה אינה אלא פרי-תככים של האויב הבריטי, אך ההנהגה הרשימת נפלה במלכודת והסכימה להפסקת האש, בים באויר וביבשה, קיבלה על עצמה את הפיקוח של או"ם. ואנו חששנו שמא תינתן לאויב אמתלא כדי שיכריז על הפסקת ההפוגה מצדו, כדי שיחדש את ההסתערות על עמדותינו. מתוך הכרת אחריות זו מצאנו לנחוץ למסור לממשלת ישראל על כל מה שהיה קשור באניה זו, מה יש בה ומה יש בדעתנו לעשות בה.
לוחמינו בירושלים עמדו בכל החזיתות. ללא נשק כמעט. באותה שייך-ג'יראח עמדו חיילינו ללא נשק מול טאנקים ושריונים של האויב. הם זעקו לעזרה. אבל היא לא באה. הם הופקרו, כשם שהופקרו קומץ חיילינו שהגנו על משמר הירדן. עוד נספר פעם על הפרשה הזו של משמר הירדן – שבה לא יוכלו הגיבורים המעטים הללו לקבל תגבורת מן הגדודים הרבים שהיו מרוכזים בגליל – משום שמפקד הגדודים הללו היה איש השומר הצעיר, השונא אותנו שנאה עיוורת. הם הופרו אף על פי שהגנו על משמר הירדן, מרכז אסטראטגי חשוב בכל הגליל העליון – עד שמשמר הירדן נפלה.
בירושלים עמדו חיילינו בידים ריקות והופקרו. גמרנו אומר לשים קץ למצב זה להעביר את מיטב נשקנו לירושלים, לצייד בו א הלוחמים, אשר טיהרו את הבירה מן הטומאה הנאצו-בריטית. גמרנו אומר לצייד את חיילינו אשר במשך ששה חדשים עמדו בעיר העתיקה עמידה משותפת עם ההגנה והם אפילו אוכל לא סיפקו להם. על כן אמרנו: אחוז מסוים של הנשק הזה קודש הוא בשביל ירושלים. והם אמרו: יהיה דיון בענין הזה השיבונו: לא!! 20 אחוז מן הנשק הזה ילך לירושלים. וכך הוסכם. על זאת הוסכם מפורש. נשארה ביעה של 80 אחוז מן הנשק. אמרנו להם: אנו מכניסים 6 גדודים, ששה בטליונים על פלוגות-הקרבשלהם, על השרותים הראפואיים על הבנות שבתוך השורות – הבנות שלנו אצות לקרב! – למעלה מ-5000 איש נתנו לצבא. 5000 איש מלבד האלפיים שבירושלים, מלבד האלפים שבגולה.
ואתם יודעים, אחי. היו ימים שחורים מאד ולילות מרים מאד. לוחמינו הוכו, עונו, הוסגרו בידי הבולשת. ואף להעלותם לגרדום עזרה ההנהגה שלכם, ואף על פי כן שלחנו את אנשינו לצבא-ישראל. אני בעצמי הייתי נאלץ לעמול שבועות על גבי שבועות כדי לעקור את המרירות מלב, כדי לומר ללוחמינו, כי אין להם דרך אחרת, כי אנו כולנו בסכנה, כי האויב בשער והוא, האויב, אינו מבחין בין איש אצ"ל או איש לחיי ואיש ההגנה. אמרתי להם כי הגיע זמן של התאחדות, של המלחמה המשותפת.
ואף על פי כן עמדתי בפני אלפי חיילי ודרשתי מהם לא לזכור עתה את כל זאת. ימים ולילות דיברתי אותם. שכנעתי אותם. אחי – אמרתי, לכו לשורות הצבא, במחנות הקלט. והם הלכו. סבלו הפליות על גבי הפליות. אף על פי כן המשיכו להתגייס. המשיכו להלחם שכם בשכם עם חיילי צבא ההגנה – באשדוד, ברמלה, בצפון, בדרום, בשרון. ובעוד ימים מספר צריכים היו לצאת לוחמינו לגליל. ואמרנו לאנשי ההגנה: הרואים אתם – למרות הכל מוכן הנוער שלנו גם לשכוח וגם לסלוח. כי לנו אין כל פניות צדדיות. ורק מטרה אחת לנגד עינינו. אבל את הנשק היקר מוכרחים אנו לתת לידי חיילינו ואת השאר ניתן לכם.
אבל הם אמרו: לאו! את כל הנשק אנו תובעים לרשותנו. ועד הוסיפו: אם נרצה ניתן לגדודים שלכם. אם נרצה ניתן לגדודים אחרים. חיילינו חלמו שנים על גבי שנים על נשק זה. מה לא עשו, מה לא הקריבו למען כל רובה וכל מקלע? הזוכרים אתם את עקיר? הזוכרים אתם את רכבת-בנימינה? הן כל הנשק שהיה לנו נרכש בדם. בדם טובי בנינו. והנה בא נשק גואל זה, נשק רב וחדיש זה, הכיצד לא נצייד בו את לוחמינו כיצד לא נדאג שאנשינו יקבלוהו בראש וראשונה? האנשים שלנו אנשים חפשיים הם. הם שומעים בקולנו, כי קולנו הוא לגביהם צו מצפונם, הד למשאת-נפשם. אבל אם נבגוד בהם – הם ימרדו גם בנו. וכאן היתה סכנה. אנו לא יכולנו לעבור את הגבול הזה. על כך לא יכולנו לוותר גם בגלל האינטרס הלאומי – הדורש אחדות לוחמת של כל הלוחמים.
וכתום הדיונים הודיע לנו ראש המטה, כי הם לא יעזרו לנו בפריקת הנשק. אף מלה אחרת לא הוסיף. ורק זאת אמר: הם לא יעזרו לנו.
כמובן, שלא התרשמנו מהודעה זו. אף כי היא היתה מתמיהה ביותר. כן, הנה באות מאות טונות של נשק. והנה יש רוזן אציל, ברנדוט, שודאי ירצה להציץ באניה זו, והממשלה מעונינת בנשק הזה. והנה בגלל חלוקי דעות כאלה אינה רוצה לעזור בפריקתה.
מילא. בסופו של דבר כר עשינו גדולות מאלה. התקרבו אלינו שתי אניות-קרב. כאשר הופיעו באופק לא היינו בטוחים כי הן עבריות. חששנו, אולי הצרים. אולי רק אניות סוחר. רק עם עלות השחר נוכחנו: אניות-מלחמה עבריות. הן קרבו לאניה שלנו סגרו עליה. ידענו: דרך הנסיגה לים סגורה. מוכרחים להמשיך. והמשכנו גם בשעות הבוקר לפרוק.
המכתב עלה באש – יחד עם האניה אלטלנה. אבל אני זוכר את התוכן. ומי שכתב אותו ודאי גם הוא זוכר. מחברו היה המייג'ור דן אפשטיין המכונה אלכסנדר וני. והאיש הזה כתב אלי מכתב ובו נאמר: קיבלתי פקודה להפקיע את הנשק הנמצא בידיכם מרשות פרטית לרשות העם. עליך למלא את הפקודה הזו תיכף ומיד. דע לך (הוא כתב את המכתב אלי באורח אישי), אתם מוקפים מכל הצדדים חיילי ישראל החמושים ומזויינים מלוא הפקודה להשתמש בכל האמצעים שבידי כדי לבצע את הפקודה. ואם לא תקבל את הפקודה – כל האחריות תחול על ראשך. ואני, דן אפשטיין, המכונה אלכסנדר וני, נותן לך, למפקד הארגון הצבאי הלאומי, 10 דקות כדי למלא אחר תנאי האולטימטום הזה. 10 דקות!
יצאנו לתל-אביב. ושלוש האניות העבריות בעקבותינו. באמצע החל איתות. והפקודה היתה באנגלית, כמובן: סעו תל-אביבה, סעו תל-אביבה, אחרת נפתח עליכם באש! אנו בלאו הכי החלטנו ללכת תל-אביבה. על כן לא היה טעם להתגרות. השיבונו להם אות: אנו נוסעים לתל-אביב. ואניות אחרינו בריטיות? הרודפות מעפילים? לא! לא. אניות עברית – בפקודת בן-גוריון. תותחיהן מכוונים נגדנו ואנחנו כולנו נוסעים לעבר תל-אביב.
הקרב הימי נמשך. עוד עפים הכדורים מכל עבר. כבר בלב ים הם רצו להשמיד אותנו להטביע בלב ים. לא רצינו לפתוח באש. חכינו. דרשו מאתנו שנציגי הממשלה יעלו על הסיפון. אבל אנו אמרנו: קודם תביאו את חברינו מהמפקדה למען נוכל להיוועץ בהם. למשוע אינפורמאציה. והם משיבים: לאו. חיילי ההגנה! הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם! לפתע הגיעו בחורים שלנו מאות צעירים מגיעים מכל עבר. בשחיה מיפו הגיעו. אפשר לרדת. הורדנו סירה ראשונה עם הנשק, הודרנו סירה שניה. ואנו מוסיפים בעת ובעונה אחת לשדר ברמקול אל החוף: חיילי ההגנה, אל תפתחו באש, הבאנו נשק בשבילנו ובשבילכם. גם אנו לא נפתח באש!
הורדנו סירה שניה. וכשהיא היתה בלב ים נפתחה אליה פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, אש קטלנית מכל הכיוונים ומכל סוגי הנשק. בחורינו ממשיכים לחתור קדימה. ואיך שהוא הצליחה הסירה להגיע אל החוף. החיל שהוביל אותה – נפצע. התחלנו לאותת אל האניות: תנו עזרה רפואית. הם אפילו לא השיבו. אז פנינו שוב אל מפקד הפלמ"ח בחזית, כביכול, שישלח סירת-מוטור מנמל תל-אביב. הוא מבטיח. עוברות 15 דקות, סירה אינה מגיעה. בינתיים ממשיכות יריות. מפקד הפלמ"ח מבטיח להשתיקן. אנו איננו משיבים באש.
הפצועים שלנו אינם זועקים, אבל מצבם הוא חמור. אנו תובעים לזרז את ענין העזרה. הסירה אינה באה. לפתע פתאום – שריקה. פגז של תותח כבד. והפגזים נופלים בלי הרף. למרות "ההפוגה". צאו וראו כמה הם חרדו לקיום ההפוגה כאשר בווין דרש אותה. הם אף הקדימו אותה ב-24 שעות. ואחר כך שמרו בהקפדה כזאת בכל הימים על השעה 10. בשעה עשר בבקר נפלה יהודיה ובעשר ו-10 רגעים יכולנו לכבוש אותה בחזרה מידי האויב אבל גנג צווה לשמור על השעה המוסכמת כך הם נהגו כלפי ערבים.
וכאן היתה הפסקת האש והם ירו בלא הרף. מפקד הפלמ"ח טען כיהוא מצדו עושה הכל, אך אינו יכול, כביכול, להתקשר עם העמדות האחרות... ואנו מוסיפים לטלגרף – כשרעם הפגזים המתפוצצים מלווה את קריאותינו: היכן הסירה שהוטחה, היכן ההפוגה שהסכמתם עליה?הן אפילו הלגיון הערבי קיים את הסכם ה פוגה בעיר העתיקה על התורן מתנוסס דגל לבן – וההרעשה נמשכת. בן-גוריון השיג מבוקשו: "אלטלנה" נכנעה. מעולם לא היה בן-גוריון רואה דגל לבן על אניתנו. אך אנו היינו מוכרחים להציל את הפצועים.
רב החובל מרגיע הכל יהיה בסדר נעשה כמיטב יכולתנו הוא פותח את דלת והבחורים מתחילים לקפוץ הימה. מטילים סירות גומי ובאותו זמן עצמו: פגזים, פגזים, פגזים. האניה בוערת, עומדת כל רגע להתפוצץ –והאש הקטלנית מן החוף אינה נפסקת. והם גם יורים על אנשים השחים במים, אנשים אשר ברגע אחרון ממש קפצו מן האניה אחוזת הלהבות. בפקדתו של ראש הממשלה – הם ירו באנשים שניסו לשחות אל החוף
חברי דרשו ממני שאעזוב את האניה. לא יכולתי להסכים. הם איימו עלי, שבפעם הראשונה יסרבו למלא את פקדתי. אבל הן לא יכולתי למלא דרישתם. ולא משום שאני גבור. אני אינני גבור. אני איש פשוט. בן להורים עניים. כל מה שהשגתי בדמי השגתי. מעולם לא הייתי איש מחתרת. לא יריתי באיש. רק את עמי רציתי לשרת. ואם נשארתי לעמוד על האניה הבוערת, לא מתוך גבורה עשיתי זאת, כי אם מתוך רגש של מלוי חובה.
ואז קפצתי הימה. והבחורים שלנו סביבי. איך שהוא עליתי על איזו סירת-הצלה. אך התרחקתי 10 מטר מן האניה והנה ההתפוצצות הגדולה הראשונה. אש בוקעת מתוך "אלטלנה". להבות אחזו בה מכל עבר. ידענו: האניה אבודה. אולי כל השאר אבוד.
אני רוצה לשאול: מה רצתה הממשלה להשיג? למה הפציצה את האניה? למה הופרה הפסקת האש? הן הנשק דרוש לכולנו. למה לא באו לנהל משא ומתן אתי? למה הם רצים לכל משא ומתן עם בווין? למה הם אצים למשא ברודוס? למה? היתה התנהגותם בארבארית מהתנהגותם של הפיראטים הבריטיים.
אותי הם רצו להשמיד – מסבירים לי חברי ומשום כך לא נרתעו גם לפוצץ אנית-נשק עברית. כסילים שכמותם. טפשים שכמותם: מי אני ומה אני? מה ערכי? הן יכלו ללמוד מן העבר כי אין משמידים רעיון ע"י השמדת אחד מנושאיו. לא רק פשע היה מעשהו של בן-גוריון. טפשות היתה זו. עורון. אנו מעולם לא התנכלנו לחייו. והן הספיקה נקיפת האצבע אחת כדי לישולנו לעשות זאת – איו רצינו. אנו לא הרימונו יד על אח. אתם יודעים זאת. מעולם לא זממנו מזימות. גם היום לא נתנקש בהם.
אחי, אליכם אני קורא: אל תרימו יד על אח. גם היום לא.
לא תהיה מלחמת אחים. האויב בשער. ואם יחדש האויב הסתערותו נצטרף כולנו, אחים מן המעמד – המעמד זה כנוי-החיבה הפנימי לארגון הצבאי הלאומי – שוב ניקח נשקנו ונתיצב למלחמה ונילחם שכם בשכם עם הפלמ"ח, שכם בשכם עם ההגנה. אין לנו טענות לאנשיהם. יש ביניהם רעים מאד, נאצים ממש. אבל זה מיעוט קטן. הרוב – אחים הם לנו. אנו יודעים על אנשי פלמ"ח שעזבו עמדות, התמרדו – לא רצו לירות עלינו.
אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל ואנו נוסיף להלחם למען עם ישראל. אבל אני אודה על האמת: זו הפעם הראשונה שאני אינני בטוח אם נצליח לשכנע את אנשי. איני יודע כיצד לשכנע את אנשי. אני אעשה את הכל. כי המלחמה היא למען הכל. כי העם בכנת קיום.
כי עם ישראל איננו בן-גוריון. עם ישראל איננה מפא"י. עם ישראל הוא הקפיטאן שלנו, הוא המפקד בנימין, הוא – הפצועים שלנו, הבחורים והבחורות שגילו גבורה עילאית. עם ישראל הם החיילים-הגיבורים בירושלים, בדרום, בצפון, בגליל, עולי הגרדום, מוחצי האויב. היהודים השפוטים הנותנים הכל למען האומה. עם ישראל הוא הטוב שבעמים, אם הצליח אחר אלפי שנות גלות, אפילו בהנהגה כזאת, להגיע עד הלום. אנו נוסיף לאהוב את עם ישראל. את הטובים ואת הלא-טובים, את התועים והשוגים. נוסיף לאהוב ולהלחם.
האנשים שלנו אנשים חפשיים הם. הם שומעים בקולנו, כי קולנו הוא לגביהם צו מצפונם, הד למשאת-נפשם. אבל אם נבגוד בהם – הם ימרדו גם בנו. וכאן היתה סכנה. אנו לא יכולנו לעבור את הגבול הזה.
ולא משום שאני גבור. אני אינני גבור. אני איש פשוט. בן להורים עניים. כל מה שהשגתי בדמי השגתי. מעולם לא הייתי איש מחתרת. לא יריתי באיש. רק את עמי רציתי לשרת. ואם נשארתי לעמוד על האניה הבוערת, לא מתוך גבורה עשיתי זאת, כי אם מתוך רגש של מלוי חובה.