שלום העם ושלמות הארץ

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין י"ז ניסן התש"ל, 23 באפריל 1970

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

מעולם לא טענו לשום מונופולין, לא להקרבה, לא ללחימה, לא למסירות נפש, לא למעשה, לא לשחרור. אנחנו עשינו. למען עמנו ולמען ארצנו עשינו. היו תקופות שונות. היו דברים קשים בין שני המחנות. אבל תזכור ידידי וחברי, תנועת המרי המאוחדת קמה בעקבות הסזון, ואנחנו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, אנשי המחתרת העברית הלוחמת, לא היססנו להושיט יד לרודפינו ולמסגירינו, כאשר חשנו כי העם עומד במלחמת הקיום, הימים הם אחרים, התקופות הן שונות, החזיתות הן אחרות, אבל במהותה גם היום מתנהלת מלחמת קיום של עם ישראל.

לכן אנחנו איננו זוכרים את העוולות, כפי שמעולם לא דרשנו פרסים. לכן ידענו להתגבר על רק על חילוקי דעות, אלא גם על מורשת הימים הקשים והמורים ביותר, למען תהיה שוב תנועת התנגדות יהודית מאוחדת מול פני אויבים ולחצים. בתקופות שונות כולם נלחמו, כולם סיכנו את נפשותיהם, כולם הקריבו קרבנות. הם אינם זקוקים להכשר שלנו. אבל באותה מידה עצמה אנחנו איננו זקוקים לשום הכשר שלהם.
מאיימים על גח"ל בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי, איך אפשר לאיים עלינו במעשה כזה? במה מאיימים עלינו? [...] כנראה שאנחנו שרתנו היטב את האומה באופוזיציה. והראייה, רבים מאד מתגעגעים על הימים בהם היינו באופוזיציה. הם אומרים שאז הדמוקרטיה היתה מובטחת, והיום היא צולעת. מה יקרה? 26 חברי כנסת, לא חסרי כשרון, לא נעדרי נסיון פרלמנטרי, עטורי נסיון ממלכתי גם מתוך שרות באופוזיציה וגם מתוך שרות של קרוב ל-3 שנים בממשלה, ישרתו את האומה מן האופוזיציה ומספסליה המכובדים. איך אפשר לאיים על גח"ל בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי?
חברינו בממשלה יודעים בדיוק שבמקרה ותתקבלנה החלטות מסויימות נעזוב את הממשלה. והראייה הן לא נתקבלו. הדברים נאמרו להם לא כאיום ולא כאמצעי לחץ, אלא מתוך הגינות, גם בין אנשים שיש בתוכם חילוקי דעות. על חברינו בממשלה לדעת מתי נעזבנה. והם יודעים. אני משוכנע, כי לו החלטות כאלה עליהן דיבר השר לשעבר, היו מתקבלות, גח"ל היה עוזב את הממשלה. זה לא נכון שרק תנועת החרות היתה עוזבת; ידידינו וחברינו הליברלים היו עוזבים אותה. אני משוכנע בזה. כי כך הלך גח"ל לבחירות. זה מצעו. ונקיים כולנו את אשר אמרנו לציבור.

נתבונן בדעותיו דהיום. ד"ר גולדמן, לפני שנעשה נסיון כביכול, להפגישו עם הרודן המצרי, כתב מאמר לא בעתון "הארץ", אלא בעתון אמריקני. וכך כתב ב"פוריין אפיירס": "הרצל אמר בשעתו: יש להעביר עם בלי ארץ לארץ בלי עם. הגדרה זו, ככל ההגדרות הפשטניות מדי היתה מוטעית על שתי הנחותיה. חלק גדול של העם, אחרי האמנציפציה, היה כבר עָם עִם ארץ, וארץ ישראל מאוכלסת במשך מאות שנים על ידי ערבים, בודאי לא היתה ארץ בלי עם".

כאשר אדם מתנשא, מתחכם, רוצה לפגוע במורה גדול אחד האישים שכמוהם נולדים אולי פעם בחמש מאות, באלף שנים, הוא טוען שאמרתו של אותו מורה היא פשטנית, ואילו המתחכם יודע שהאמרה אינה נכונה.
ניתנו זכויות מסויימות ליהודים, והעם היהודי נעשה עָם עִם ארץ? אף היום ישנם יהודים בארצות שונות, שיש להם זכויות. אדרבא, אולי יערוך ד"ר גולדמן ביקור מעופף, אחד מני רבים, בארצות שונות ויתבונן, לא ממעל, מעל לעננים, אלא מלמטה – האם יש היום קיבוץ יהודי אחד האומר שקיומו מובטח ברוסיה הסובייטית. ניתנו זכויות ליהודים, לפני 50 שנה ומעלה בוטל "תחום המושב". מה מתרחש בקרב יהדות רוסיה?

בשתי האמריקות ניתנו זכויות ליהודים. אך לפני מספר שבועות בקרתי בהן. ואני רוצה לומר שבשתי האמריקות הועמד ענין העליה העממית לארץ-ישראל, בימים אלה, בצורה יותר רצינית מכפי שאי פעם עמד ענין זה מאז ד"ר גולדמן התנבא לנצחונה של הרוח המיליטריסטית בעולם כולו.

וכך בכל ארצות תבל. זוהי הציונות. לא רק הרצל כך דיבר בשמה. דב בורוכוב הבחין בין גולה נורמלית, בה אין היהודים נרדפים מבחינה פיזית ברוטלית, לבין גולה בלתי נורמלית, בה יש רדיפות כלאה. והוא אמר: אבל חוק הוא לנו, גולה נורמלית נוטה להפך לגולה בלתי נורמלית. החוק הזה מתגשם לנגד עינינו. וגרמניה – האם לא היא נתנה את ההוכחה המוחצת לכך? בא איש ומבקר את הרצל ואומר שאחרי האמנציפציה חלק גדול של העם כבר היה עָם עִם ארץ, ואז לא היתה מדינת ישראל, לא היתה מדינת יהודים.
ארץ בלי עם. ודאי. היו ערבים בארץ-ישראל. כל הטענות שהרצל לא ראה אותם, שז'בוטינסקי לא ראה אותם, שווא הן. ז'בוטינסקי כתב את המאמר המפורסם שלו "קיר הברזל"; אינני בטוח, אם ד"ר גולדמן קרא אתו.
אני מיעץ לו לקרוא את המאמר הזה, על שני המשכיו –"קיר הברזל" – ויבין איך ראינו את הבעיה הערבית, איך נתחנוה, איך גם הערכנו את התנועה הלאומית הערבית, איך כבדנו אותה, מתוך ידיעה והודעה ברורות שארץ-ישראל, על פי הזכות לנו היא, לעם היהודי. הערבים היו, מבחינה מספרית, כמה מאות אלפים. בימי הבית השני ישבו פה 8 מיליון יהודים, בלי תעשיה. אבותינו היו עובדי אדמה. בעצם אפילו בלי מסחר גדול. הפיניקים עלו על אבותינו בכושר מסחרי בימים ההם. בלי הטכנולוגיה המודרנית, בלי דשנים. 8 מיליון יהודים חיו בימי קדם בארץ הזו, וכאשר החילונו שבים אליה היו פה מספר מאות אלפי ערבים. ארץ בלי עם.
להלכה – נכון, זהו כל הסכסוך ההיסטורי. יכולים הערבים לטעון שהארץ הזו שמה "פלשתין" והיא שייכת להם, ואנחנו, היהודים והציונים מאז עמדנו על דעתנו, ובמשך למעלה מ-1800 שנה, מאז גילינו מארצנו, אומרים ארץ-ישראל היא ארצנו שלנו.
מהי הציונות? פנים רבות לה. נכון, היא גם תנועה רוחנית ותרבותית. הציונות חדשה את הלשון העברית כלשון חיים. אנחנו נתרגלנו לכך. האמת היא שזה אחד מפלאי האנושות. והא ראיה, האירים ניסו, לא הצליחו. מדינה ניסתה – לא עלה בידה. הליטאים הלטבים, הצ'כים, היה להם יסוד. הכפר שלהם היה בו שימוש בלשונם. לנו לא היה כפר שבו דברו עברית. אמנם היא מעולם לא היתה מתה כשפה הלטינית. תלמידי חכמים השתמשו בה, סוחרים כתבו בה, אבל כולם היו מעטים. תינוקות דבית רבן ידעו להתפלל בה, אבל היא לא היתה לשון חיים. ואיזו לשון אדירה קמה לנו!
הציונות פירשה חידוש רגש הכבוד היהודי. הציונות פירושה, מעל לכל, שיבת ציון. חידוש הממלכתיות. ולאחר כל אלה, האם לא הרגיש כל יהודי שהיה לציוני, כי אחד הדברים העמוקים ביותר, החשובים ביותר, המכריעים בציונות הוא שלא נהיה עוד מושמים – "תחת חסותה של האנושות"

כידוע לכם, כאשר אנחנו היהודים, קמנו ללחום, למען שחרור עמנו וארצנו משלטון נכרי, קולוניאלי, השתמשנו בכוח. זוהי עובדה. משום כך אמרו אנשים שאנחנו מאמינים בכוח. איזו אשליה, איזו טעות, איזו הטעיה! בדיוק להיפך – אדם הלוחם על ענין צודק, בז לכוח. לו היה מאמין בכוח הזרוע, לו היה מכבד אותו, איך הוא יכול היה בכלל להתחיל ללחום? מה כוחנו היה כאשר הנפנו את נס המרד? מה כוחו של המתנגד היה? אימפריה שלמה 130,000 חיילים ושוטרים. ואנחנו לא נסתובבנו בעולם. אנחנו פה היינו, את הארץ הזו לא עזבנו אפילו ליום אחד.

נפגשתי מספר פעמים עם ד"ר גולדמן, התווכחתי אתו, מעל במות הקונגרסים, הוא אדם היודע להיות חביב. הוא מספר בדיחות, לסוגיהן, למינהן, מדוע לא, אדם צעיר כמוהו, בהחלט יכול להתבדח, מדוע לא... לכן בלי רוגזה, Sine ira et studio– של דעותיו – אני רוצה לומר לו מעל במת מועצת תנועת החרות:
ד"ר גולדמן, הנח לנו. אתה רוצה לנסוע לשוויץ, סע בשלום, אתה רוצה לבקר באמריקה, לך לאמריקה, אתה רוצה לבקר במצרים, אתה כל כך רוצה בזה... אבל הנח לנו, רוחך לא רוחנו, דעותיך לא דעותינו, אינם אפילו מבין את רוח הזמן, אינך מבין את רוח ישראל סבא. אינך מבין את רוח ישראל המחודש. הנח לנו. אנחנו נתגבר גם על הפרשה הקפקאית הזאת.

כידוע לכם, גבירותי ורבותי, אנחנו איננו רגילים להתפלמס עם חברינו לממשלה בפומבי, וטוב שאנחנו נוהגים כך, אבל הדברים נתפרסמו ברבים. אני יכול לדלות מן המלון העברי הדל שלי, מלים רבות כדי להעריך את הדברים הללו מפיו של מר אבן. לא אעשה כן. אני רק רוצה לומר, שלוא שר החוץ היה משמיע דברים כאלה מעל במת הכנסת, יו"ר הכנסת היה דורש ממנו לחזור בהם. יכולני להשמיע הודעה זו על סמך שני תקדימים מן העבר. מכל מקום, סיעת גח"ל היתה דואגת לכך בכנסת, שהדברים האלה יימחקו מן הפרטיכל. אפשר לנהל מערכת בחירות אפילו 4 שנים אם מישהו רוצה – המערכה לא תוכל להיות חד-צדדית – אבל אפילו במערכת בחירות אסור לומר את הדברים אשר כינוי אחד, לקוח מהוגה דעות גדול, אפשר להחיל עליהם, לאמור, הבל ורעות רוח. המישוואה המתימטית הזאת: נאצר ואל-פאתח, האסכולה שלהם נפגשת בדרך, עם שלמות הארץ אצלנו. לא פחות ולא יותר. הם רוצים להציף בפליטים ערביים את ארץ-ישראל למען לא תהיה מדינה יהודית, והאנשים המאמינים בשלמות הארץ בעצם, - לא רוצים – מגיעים לאותה תוצאה.

הגבנו על דברים אלה. ונוסיף לתבוע את מחיקתם גם מן הזכרון, בבקשה לא לאיים עלינו בפירוק ממשלת הליכוד הלאומי, בשום פנים ואופן לא נסבול חילול שם שכזה.
שר החוץ, כפי שקראתי לאחר שובי מן השליחות בחו"ל, גם אמר שהממשלה לא החליטה על הקמת קריה יהודית בחברון, עלי להעיר שמעולם לא התרנו לעצמנו פרסום כל החלטה שהיא שלא ניתנה לפירסום על ידי הממשלה, בין אם היינו מאושרים ממנה ובין אם הצטערנו עליה. אנחנו נושאים באחריות על כל החלטות הממשלה. לפני בחירות ואחרי בחירות, נאמר אתו דבר. גם אם הצבענו נגדן אנחנו אחראים להן. אבל אין שום הצדקה לכך שאנחנו נתיר סילוף פומבי של החלטה שניתנה לפירסום. לכן עלי להודיע שהממשלה החליטה שתקום קריה יהודית בחברון, ובשלב ראשון במקום בו תקום הקריה, החליטה והממשלה ליישב 250 משפחות יהודיות, נוספות, למתנחלי חברון הברוכים.
שוב עלי לומר, שמאז היו עלילות דם בתולדות ישראל, עוד לא נשמעה עלילת דם חמורה מאלו. לשאול "מה שלום המלחמה?" אני יודע את השאלה, אם אנחנו מחליטים לשלוח בחורים לפעולה למען עמנו, למען ארצנו, השאלה הנשאלת על ידי כל 24 חברי הממשלה, ללא הבדל סיעה. מראש הממשלה ועד אחרון השרים בלי תיק, כמוני. נוח לנו בהקזת דם קבועה? מי לא יודע שדאגת הדאגות שלנו היא מניעת אבידות בנפש, מי איננו יודע ששפיכות הדמים היא עיקר כאבנו, מי אינו יודע כשנופל בן כאילו בננו שלנו היה? כך להעליל על ממשלה יהודית, המנהלת מערכה על עצם קיום העם הזה?
נעשה נסיון ליצור את הרושם שהכל קורה בגלל מלחמת ששת הימים, רצון ההתפשטות, של מאן דהוא וביחוד של גח"ל, כאילו, כשלא היה לנו מה שהם קוראים שטחים, שום "שוטחים", לא היתה הקזת דם קבועה, לא היתה בכלל שפיכות דמים. ואם נחזור למצב כזה, או בדומה לזה, ירווח לנו ויהיה לנו שלום. אלא מה יש כאלה שנוח להם בהקזת דם קבועה, והם שואלים מה שלום המלחמה?

להווי ידוע, ועל כך צריך לחזור, כי יש בממשלה היום 5 כללים מוסכמים. 1.      אין הסדר בינינו לבין מדינות ערב זולת חוזה שלום. 2.      המו"מ והמתן[כך במקור, ט.ק.] על כריתת חוזה שלום צריך להיות ישיר בין הצדדים. 3.      קווי שביתת-הנשק משנת 1967 לא ישובו עוד לעולם. 4.      באין חוזה שלום, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע עם הפסקת האש, ותבצע מעמדה בהתחשב עם הצרכים החיוניים של בטחונה והתפתחותה. 5.      מאז הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי בדצמבר 1969, הגברת הקמתן של היאחזויות בטחוניות והתנחלויות קבע כפריות ועירוניות על אדמת המולדת.

הסעיף החמישי הזה נתקבל. מתוך הסתייגות של החטיבה של מפ"ם בתוך המערך, על דעת כל שאר הסיעות מהן מורכבת ממשלת הליכוד. מעבר לחמשת הכללים האלה יש חילוקי דעות, יש כאלה המוכנים את יהודה ואת שומרון למסור, כפי הם טוענים, למען הסכם שלום, לחוסיין. ויש כאלה האומרים לאו, אין להפריד בין השלמות ובין השלום. ואם כך, שואלים, מה נציע?
הנכון הדבר שרוצים כולם בחוזה שלום עם סוריה, אך כולם אומרים, כי רמת-הגולן כבר לעולם לא תשוב לסוריה. מה נציע, איפוא, לסוריה? רוצים כולם בעמידה על הנהר ירדן, מה נציע לחוסיין? רוצים שליטה ישראלית בשארם-אם-שייך מתוך קיום רצף יבשתי משארם-א-שייך עד אילת. מה אומרים המצרים: לעולם לא. לא עולה אפילו על הדעת – מה נציע? כולם רוצים את ירושלים המאוחדת, מה אומרים כל שליטי ערב: לעולם לא. מה נציע? אם יחדירו את ההכרה בקרב העם שהמבחן לרצון בשלום הוא נכונות לויתורים טריטוריאליים יתגלגלו עד ה-4 ביוני 1967, לא רק מחוץ, גם מבית יופעל עליהם הלחץ. הרי אמרתם: ויתורים, אז מה יש, אם עוד נוותר? למען השלום, "למען לא תהיה הקזת דם קבועה".

בהקשר זה שוב התעורר ויכוח על המלה  "נסיגה", withdrawal, שמענו דעות. אני רוצה לומר בפשטות: זה נכון שגח"ל תרם את תרומתו לכך שהממשלה אינה משתמשת זו השנה בקרוב בימינו, הרביעית, אחרי מלחמת ששת הימים, במלה "נסיגה".

יש אומרים: מה ההבדל? אלמלא היה הבדל, מדוע הם לוחצים עלינו לומר את המלה הזו, גם מחוץ וגם מבית? באחד העתונים החשובים כבר קראתי מאמר ראשי שני: נסיגה, צריך לומר את המלה "נסיגה". ומדוע מן החוץ דורשים מאתנו כל השנתיים ומחצה: אבל תאמרו נסיגה. אם זה לא חשוב, מה ההבדל? אמנו כך וכך. מדוע לוחצים עלינו לומר את המילה "נסיגה"?

אדרבא, תתבוננו. המלה הזו – "נסיגה" – Withdrawal נלקחה מההחלטה 242 של מועצת הבטחון, אבל היא לא עומדת בעצמאותה. היא גם בהחלטה ההיא קשורה בחוט שאינו ניתן לניתוק, עם ההקדמה: אין היתר לרכישת שטחים ע"י מלחמה. כך בהחלטה. כך במסמך החתום על ידי מזכיר המדינה בוושינגטון.

פירוש הדבר שאם אתה משתמש במלה הזו "נסיגה" ואתה חייב לקשור אותה עם ההקדמה "חוסר היתר לרכוש שטחים בעקבות מלחמה", אפילו תהיה מלחמת מגן כפי שאנו כולנו מאמינים באמונה שלמה, אתה תדרדר לקוי ה-4 ביוני 1967, עם כמו שאומרים לנו – תיקונים קלים, Minor modifications אי אפשר להפריד.
כאן ישנם חילוקי הדעות. לעולם לא נטעה את הציבור. כאשר אנחנו קבענו בועדת הניסוח ואחר-כך בממשלה, את כללים הבאים: הממשלה תחתור בהתמדה להשגת שלום בר-קיימא עם שכנותיה של ישראל, שיהיה מושתת על חוזי שלום, אשר יושגו במו"מ ישיר בין הצדדים, בחוזה השלום יקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים – אנחנו ידענו שעל רקע זה עלולים להיות חילוקי דיעות.
אפשר לפרש את הדברים. זה נכון, יש מי שיכול לטעון: כאן כתוב שבחוזה השלום יקבעו הגבולות המוסכמים, הבטוחים והמוכרים, ואני אומר שכאשר ייחתם חוזה השלום, אציע או אהיה מוכן להסכים, שיהיו אלה גבולות אחרים מן המצב הטריטוריאלי הקיים. זכותו לומר את זאת.
באותה מידה זכותו של מישהו אחר לומר: כאשר יגיע תור המו"מ על חוזה שלום, אני אציע שלא ישונה המצב הטריטוריאלי. באותה מידה של זכות אפשר לומר זאת. אבל לו היו אומרים "נסיגה", כבר אי אפשר להשמיע את הטענה השניה.

דורשים מאתנו שניטול יזמות שלום. אנחנו אמרנו חוזה שלום, מו"מ על חוזה שלום. מה יכול להיות יותר פשוט, יותר שלם מאשר אחר מלחמה להציע מו"מ על חוזה שלום?

וכך היה 30 שנה ומעלה, תחת המפלצת הזו ששמה סטלין אשר אלה המפגינים היום, בחלקם בודאי, השתחוו בפניו אפיים ארצה, כ"אבי העמים". בזה חל שינוי יסודי ברוסיה. יודעים ויודעים שיודעים, ומתוך הידיעה הזו מוכנים לסבול. לעת עתה לא רבים.
אבל איך מתחילה מהפכה? מהמעטים. המעטים הללו, הסופרים והמפגינים מוכנים לסבול, הם אמיצים. רוסים ולא-רוסים, והם יודעים שמישהו בתוך רוסיה כבר ידע שהם סובלים למען הרעיון, כפי שהם דוגלים בו. זו ראשית מהפכה. כן, ברוסיה הקומוניסטית. זוהי המהפכה השלישית. הראשונה היתה מהפכת חרות אמיתית, בפברואר 1917. השניה היתה – והיום הם חוגגים את מלאת 100 שנה להולדתו של האיש – תחת לנין – מהפכה שעבוד ודיכוי, שהגיעה לשיא של כיעור בימי סטלין.
עכשיו מתחילה המהפכה השלישית ברוסיה. נכון, לפי שעה ניצנים בלבד, אביב, ראשית האביב – אבל זו מהפכה. בפעם הראשונה אחרי לפחות 30 שנות שלטון רודני של סטלין, יש אנשים המוכנים לסבול כנגד השלטון, למען האידאל שלהם ויש אנשים היודעים שהם סובלים והמעגל של היודעים מתרחב והולך, והסובלים יודעים שסבלם אינו חסר תועלת. ילמדו, יקחו מופת.
אנחנו בעד חזית יהודית מאוחדת, במערכה הגורלית וההיסטורית למען הוצאת היהודים, אחינו, מרוסיה והבאתם לארץ-ישראל. ונעמול למענה, אבל שוב, כמו שתמיד נהגנו – כך גם בחזית זו ננהג. החזית צריכה להיות של פעולה ולא של היפוכה. צריך שיהיה מישהו שיטול יזמה, ושינהל את המערכה של כל עם ישראל במולדת ובגולה – זה נכון. אבל אנחנו איננו מסכימים לדעה שאם תהיה חזית אחידה, אז אסור על כל איש שאינו בחזית הזו לעשות לפי הכרתו ולפי מצפונו.
האחת – הזמן פועל לטובתנו או הזמן פועל לטובת אויבינו. איזה מושג מטעה? ב"אפולו 13" ישבו שלושה אנשים. לאחר שחלה בחללית הזו התפוצצות, מאז ועד שהם הגיעו לאוקינוס, חלפו בין 30 ל-40 שעות. הזמן פעל לטובתם או לרעתם? הם הפעילו את הזמן. למטה ולמעלה, וכך נצלו.

זו השאלה: אנחנו מסוגלים להפעיל את הזמן כך שיהיה לטובתנו או לאו? לו ידענו שלא, והזמן פועל לרעתנו, כלומר, שהאויבים כך יפעילו את הזמן כדי שהוא יהיה לטובתם, ואנחנו נשב בחיבוק ידים, אז מצבנו היה חמור מאוד.

ודאי שאנחנו יכולים להפעיל אתה זמן לטובתנו. בתקופה זו בה מכריעים הרוח והמוח.
אנחנו הננו אנשי הרזיסטנס, אנחנו אנשי ההתנגדות. אינני מדבר על העבר, אני מדבר על הימים האלה. למה אנחנו מתנגדים? לאחד השילובים האפלים ביותר בתולדות עולם וביחוד בתקופתנו, הפאן-ערביזם שהוא אפל וריאקציוני ודורסני, בדיוק כמו שהיה פעם הפאן-גרמניזם והאפן-סליביזם. הפאן-ערביזם הזה נתמך על ידי הקומוניזם. ואנחנו פועלים למען שיווי משקל מסוים בין העולם החופשי לבין העולם הקומוניסטי יותר מאשר העולם החופשי פועל, לשיווי משקל בין כוחותינו לבין כוחות הפאן-ערביזם הנתמכים על ידי הקומוניסטים.
אבל יש מישהו הטוען שכביכול פועל בתוכנו אומץ הלב של אנשי מצדה. איזו מצדה? אתם זוכרים, ידידים, חברים, פעם, מפריס, ב-1946 באה אגרת למועצת מפא"י בה נאמר, לא וישי ולא מצדה. ואנחנו אז שאלנו: מה אתה מקבל משני הלאווים האלה, לא וישי כמובן. אף לא מצדה. ובכן מה? ואנחנו אמרנו: מודיעין. ותהי לעמנו לא מצדה, אלא מודיעין שנייה.
זה נכון, שבתולדות העם היהודי החורבן מלווה אותו וכח ההתחדשות שאין לו תקדים אף הוא מלווהו. זהו המעגל. אתה הולך לחברון ורואה את סימני החורבן עד היום הזה, שם בככר, סביב מערת המכפלה, אתה דורך על אדמת ירושלים מן הכותל המערבי, ונתקל באפר מלפני 1900 שנה. אחר החורבן בא כוח ההתחדשות, איזה כח, אין כמוהו בתולדות אנוש. מה היינו עוד לפני 25 שנה? מה אנחנו היום? מספיק לשאול את השאלה הזו כדי לדעת. אבל הדור שלנו צריך לחרות על לוח לבו, לומר לכל בני העם היהודי, ולכל באי עולם: אנחנו הפעם נשים קץ למעגל הזה, חורבן והתחדשות. לא עוד. לעולם לא תהיה עוד מצדה. ואם יהיה עלינו להלחם – מודיעין. וכך בעזרת השם נעמוד ונבטיח את קיומו ואת חרותו של עמנו בארץ-ישראל.
חזרה למאמר חיפוש חדש