נאום מר בגין בפתיחת התערוכה של פריצת כלא עכו

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מראה מקום:
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין ב' אייר התשכ"ב, 6 במאי 1962
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

מלמתנו אינו מסע נקם, אלא מלחמת שיחרור היסטורי; ובקרב יש – ומפילים, ויש – ונופלים, וחובה להמשיך עד הנצחון. אולם חיי החיל השבוי קודש המה. אנחנו בקרבות ההם לקחנו שבי מאות קצינים וחילים בריטיים, ומעולם לא הורמה ידו של חייל עברי מן המחתרת על חיל זר שבוי.

כי זאת לדעת, במלחמה שאינה ברברית, כל אדם, אף בסערת הקרב, אם הוא מרים את ידיו לאות כניעה, פדה את חייו ואיןלנגוע בו. ואם כך, דרוש נדרוש, כך אמרנו לשליטי האימפריה הבריטית בארצנו הקטנטונת והכבושה – את מעמד שבוייה מלחמה לחיילינו אם יפלו בידיהם. אין להעלותם לגרדום. ואם יעשה הניסיון להוליכם למיתה, מלכתחילה נעשה הכל, כל מה שאדם יכול לעשות כדי להצילם מידי התלין. ובדיעבד, גמול נגמול לתלינים ולא נסבול העלתם לגרדום של לוחמי החופש בישראל.

ואמר הוגה דעות גדול בהקשר עם מלחמת האזרחים בשחרור של ארצות הברית: יש תמיד להבדיל בין קנאות לעבדות, ובין קנאות לחרות. גם זו אף זו קנאות, אבל ההבדל בינהם לא לאמוד בתהום. אנחנו גילינו קנאות לחיי לוחמינו,

ביום ההוא יצאנו לפרוץ את המבצר שהוכרז במשך מאות בשנים כבלתי נכבש. את הכלא שנכשב מאז ההשתלטות הבריטים על ארץ-ישראל לבלתי חדרי ולהוכיח כי אין מבצר שיעמוד בפני רוח החרות, ולהוכיח כי אין כוח שיעמוד בפני שאיפת החופש של יהודה המתקוממת ולהוכיח שאין מקום לבריטניה בא"י. ולהוכיח כי אחד הוא הבעלים על הארץ הזאת – העם היהודי – שבשמו יוצאים בניו ולוחמיו להניף את דגלו לעיני הגויים.

אבל הומאר ביגוד כתב כי הוא יודע שאמנם כל היהודים בארץ-ישראל רואים במבצע הזה, המיוחד במינו, מעשה גבורה המקרב את יום השחרור, אולם, כך הוא מניח, מפקדת האצ"ל איננה שמחה במבצע ובהצלחתו הצבאית ובהשגת מטרתו המעשית העיקרית – שחרור האסירים – כי נפלו שמונה לוחמים. מנין הוא ידע את זאת לא אדע, מעולם לא נפגשנו, אבל בודאי שזו היתה הרוח בימים ההם. לאבדות אין סטטיסטיקה. טפה של דם יהודי – טפה אחת מדם לבדך.

אנחנו בימים ההם לא ראינו, לא את החומה שהובקעה, לא את הלוחמים ששוחררו, לא את ההדים שהושמעו. לנגד עינינו היו רק אלה שיצאו ולא שבו עוד. והאמהות והאבות השכולים. והיה עלינו למהשיך במלחמה, האלקים שצוה לנו להיות בני חוקין, מחדש את הכוחות החמירים בלב אנוש בדואו, יש להמשיך, וממשיכים. אך זה היה היום בו אנו ידענו והעולם כולו אף שמע, אף ראה אף ידע, אף אמר: בריטניה לא תוכל עוד להוסיף שבות. ממזרח וממערב כך אמרו.

מיד נסיים את דברי הפתיחה ותכלו כולכם לחצר הסגורה, הקטנה, הדלה בשמחה ותראו במו עיניכם את כל מה שהתרחש מאז שנת תר"פ כאשר ראש בית"ר, אבינו מורנו ורבנו, אבי המרד העברי הובל לראשונה לעכו, עד אשר בשכנות התא שהוא ישב, ממנו לפתע הושמעה שירת ה"תקווה" והאמונה, שעילאית ממה לא תתכן. כי הרי היא בוכה מן הגרדום! תראו ותשפטו.

משל למה הדבר דומה: נולד אדם, חבלי לידתו ממושכים, לידתו דקותיי, אבל הוא חי דורותיים. אפיזודה, אבל בלעדיה אי אפשר להתחיל בחיי, בודאי שאין אפשרות לעשות משהו בהם. זו האפיזודה של מלחמת השחורר של המחתרת העברית נגד השלטון הבריטי כלפי כל הדורות שעברו, מרדו, נפלו, קמו,נפלו, שוב נפלו וצור לנו לקום ולמרוד, ולשחרר. וכלפי הדורות שיבואו; עד האחרון בהם. אפיזודה של לידת האומה, של תחית עם התחלת חיים חדשים, לעת עתה על קברת אדמה קטנה של ארץ הארבות. בבוא היום, היום יובא, בעזרת השם, לארץ-ישראל השלמה.