שמאלנות לאומנות לאומיות

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין י"ד טבת התשל"ב, 1 בינואר 1972

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

מאז המאה השמונה עשרה, בגלל סדר ישיבה, מקרי, לימינו ולשמאלו של היושב ראש, באולם האסיפה הצרפתית, המהפכנית, נאמר ונתקבל כי ימין הוא שמרני ושמאל קדמתי. במחצית המאה התשע עשרה, ביחוד לאחר הופעת המניפסט הקומוניסטי של מרכס ואנגלס, ניטלה אדרת השמאל ועמה כתר הקידמה, על ידי המרכסיסטים או הסוציאליסטים, שקראו לעצמם, בלי ענוותנות יתרה, מדעיים. בראשית המאה העשרים, בעקבות ההפיכה הבולשביקית, טענו הקומוניסטים, כי הם הנציגים האמיתיים או היחידים, של השמאל ופרוגרס. בימינו נשמעת טענה זו מפי הסינים, המאואיסטים. השמאל החדש, כמובן, תובע לעצמו מונופולין מוחלט על שני מושגים אלה. כך התרגל האדם, במשך כמאה ושמונים שנה, למחשבה, כי אין להפריד ביניהם. ואם בקידמה מדברים, מי יאמר לשמאלנים מה לעשות, אפילו הם קוברים את הדמוקרטיה, מפזרים מפלגות, מחסלים עתונות – ממש כמו הפשיסטים?

בימינו, בין יבשת ליבשת, אין נגמלים מהרגל. שמאל משמע קידמה. כך מוסיפים אנשים לחשוב. מאז זוהו שני המושגים, בשעתם, במידה של צדק, חלו תמורות יסודיות משני צידי הישיבה, או העמידה, או ההליכה. אנשים, אשר, על פי השיגרה, ישויכו "לימין" עשו מהפכות מקדמות עמים והעלו רעיונות, שהטיבו עם האדם, גאלוהו או הצילוהו מעבדות, הצעידוהו קדימה. נזכיר שמות ספורים. לינקולן, ד'ישראלי, הרצל, נורדואו, ז'בוטינסקי, רזוולט, צ'רציל, דה גול. ואף לפני המהפכה הצרפתית, עם מירבו ולפייט, כלום לא היו אנשי קדמה ג'פרסון ופרנקלין? כל אלה לא היו "שמאליים" כלל. ההיפך קרה במחנה השני. אין עוד מקדם אלא מסיג אחור. אין הוא כובש חרויות אלא מבטל אותן. אין הוא מטהר מידות אלא משחית אותן. אין הוא מתקין דמוקרטיה אלא רומס אותה. נתבונן, נראה ונדע..

מה נתנה לרוסים הרודנות הקומוניסטית?[...] מיליונים אנשים, על לא עוול בכפם, גוועו ברעב, בפרך, בחולי ובייסורים. השקר הגדול, המתמיד והחוזר, היה לשיטת ההסברה הרשמית היחס בין המדינה ובין האזרח הושתת על פחד והערמה. האלימות הממלכתית, אשר לא היה לה במשך שלושים שנה תמימות, שיעור או הגבלה, לא גברה על תופעות, המוניות ממש, של גניבה שוד ורצח. השוויוניות היתה ללעג, השוויון לדמיון או לחלום. ההבדלים הקיומיים הם, באופן יחסי, עמוקים יותר מאשר בחברה לא קומוניסטית. מן החרות, האנושית והאזרחית, לא נותר אלא זכרה המעורפל. האדם היה להפקר בידי השלטונות, בידי השרותים הנסתרים, מן הדמוקרטיה לא נשאר אפילו זכר. הרוסים יודעים מה הן בחירות, אין הם יודעים מהי בחירה. הם קוראים עיתונים, הם אינם יודעים מהי עיתונות חופשית. שני דורות חונכו על סגידה לרודן אחוז אימת החשד הרצחנית. הוא נקרא אבי העמים ומקור ההשראה לכל הטוב והנאצל בחיים.

האדם הסובייטי המפורסם לא התעלה אלא ירד פלאים. הוא היה, מתוך כורח החיים, לכוזב מתמיד ביחסיו עם המדינה, עם הממונה עליו, או עם חברו, בעבודה, עם שכניו, אף עם בני ביתו. העמדת הפנים אינה יכולה להביא אלא להשחתת המידות. אמנם כן, שחיתות איומה פשתה בברית המועצות תחת הקומוניזם. רבים, כמעט כולם, נדבקו בה, לאו דוקא מתוך זדון, אלא בדלית ברירה. צריך לחיות. וכל אחד רוצה לחיות קצת טוב יותר.

מנסחה של הצהרת העצמאות קבע, כי בדרך כלל סובלת האנושות רודנות זמן רב. אבל מגיעה שעה בה אין היא יכולה עוד לפרוק את עולה. אם רצון השליטים הוא לכפות עריצות מוחלטת, הרי חובתם, לא רק זכותם, של הנשלטים היא להתקומם כדי להעבירה מן העולם. באותו הדור, אך י"ג שנים לאחר מכן, פרצה המהפכה הצרפתית ומנסחיה של הצהרת זכויות האדם והאזרח קבעו במפורש, כי אם אי פעם יקום בארצם משטר דיכוי, תהא זו זכות וחובה למרוד בו. לאור כללים היסטוריים אלה, הידועים לנו היטב מתולדות עמנו מקדם, מי יפקפק עוד, כי מלחמתנו לשחרור ארץ ישראל מידי השלטון הבריטי היתה ביטוי מובהק להתנגדות לאלימות נוראה, אשר סיכנה לא רק את חרותו של העם היהודי, אלא את עצם קיומו? [...] השמאל החדש מטיל סבל רב על נציגים זרים, ואם תביעותיו אינן מתקבלות, הוא אף מוציאם להורג. זוהי תופעה מכוערת ביותר, שגם בה יש נסיגה מכללים אנושיים מקובלים, נאים. מה אשמו אלה, שואלים הבריות. תשובת השמאל החדש הועתקה, כפי הנראה, מאחד האנרכיסטים של המאה התשע עשרה: אין חפים מפשע!

הטענה, שלפיה, אם ראש ממשלה אומר דברים מסוימים, אין עוד להוסיף עליהם, מוטב לה לגברת מאיר, במלאה תפקיד זה, לא להשמיעה. אין סוף פסוק בבית הנבחרים החפשי. הוא נועד, כדי שיקוימו בו דיונים על כל מאורע חשוב. לראש ממשלה יש סמכות לדבר בשם תומכיה, לא בשם מתנגדיה. זהו א"ב של משטר פרלמנטרי. אך לעתים, דווקא הוא נשכח מן הלב; חובה להזכירו. [...] לא יתכן שדם יהודי יהיה הפקר. הוא היה כזה במשך דורות רבים ושופכיו היו משוכנעים שאפשר לשפוך אותו ליהנות, משום שלא יאונה להם דבר. לא עוד. שופכי דם יהודי, דמי נקיים, לא ינקו.

הברבריות השמאלנית קיימת לא רק ביאפאן. [...] האמת ניתנה להיאמר, כי הם מוכנים להרוג לא רק יהודים, בשם המהפכה והקידמה אלא גם את חבריהם שלהם. לאחרונה הם הוציאו להורג, לא משורות ארגונם, ארבעה עשר מחבריו. בין ההרוגים, היה איש צעיר, אשר בתרמיל אשתו שם חיתולים, והיתה נערה שענדה עגילים. אלו הן שתי סטיות בורגניות, שהיו לחומר הרשעה מספיק בפני בית הדין הפנימי של הצבא האדום ביאפאן. חיתולים ועגילים? מוות לבוגדים... לך והבן, בשכלך הפשוט, את השמאלנות בימינו.
אבל, כאמור, אין זו תופעה יאפאנית בלבד. הווטרמן בארצות הברית, ולא רק הפנתרים השחורים שם; מהפכנים עולמיים בגרמניה, בצרפת אף בשוודיה חברו יחד, כדי לעזור ללוחמי הקידמה והחופש מסוגם של דוקטור חבש וחזיתו העממית מאד. כולם מוכנים לשפוך דם יהודי, נגד האימפריאליזם ובעד הקידמה. פלא? לא. היו גם בעבר שונאי ישראל מתקדמים. שניים, מן המפורסמים בהם הם לותר הגרמני וולטר הצרפתי. מתולדותיה של רוסיה איפשר להביא עובדה אופיינית. הארגון המהפכני "נארודניה ווליה" היה, על פי המושגים המקובלים, מתקדם; חבריו נלחמו, לעיתים בחרוף נפש, במשטר הצארי האפל. ארגון לוחם זה פרסם ביום ה-22 בספטמבר 1881 כרוז בו נאמר, בין השאר: "התנועה כנגד היהודים אמנם לא על ידינו נתעוררה ויצאה לפועל, ובכל זאת, לפי מהותה ושעתה, הד פעולתנו היא, הפוגרום שנתפשט הוכיח, כי סיגל לו העם תכסיסי רבולוציה למלחמה.[...] להתיחס בשלילה, או אף באדישות, לתנועת עם טהורה זו, ובלי לצאת מנקודת המשען הכללית עלינו להניע את הכוחות הללו לפעולה".
בטוחני, כי רבים ישפשפו, כמוני, עיניהם, בקראם מסמך היסטורי זה על נקודת ארכימדס של הנודניקים של "העממיים" המפורסמים. הפוגרום (נגד היהודים) הוא תכסיס מהפכני. תנועת העם, העושה את הפוגרומים, היא טהורה. אסור לשלול אותה. צריך ללכת אליה ועמה. כאמור, דם יהודי הוא שמן על גלגלי המהפכה. כך צריך לקרות גם בימינו.
על מוסר המלחמה של המחתרת היהודית הלוחמת. קבענו, כי זה היה הכלל אשר לאורו הלכנו, ונלחמנו, ונרדפנו – ויכולנו. מוסר בלי נשק – מלה ריקה; נשק בלי מוסר – תהום פעורה. המלים הללו נלקחו מהודעה של האצ"ל לפני עשרים ושמונה שנים.
העם היהודי הוכיח את צדקתה הטראגית של הרישא. מוסר היה לו, לעמנו, מן הנשגבים עלי אדמות. נשק לא היה לו במשך שמונה עשרה מאות שנים. משום כך נשחטו ונטבחו נושאי המוסר, בכל דור ודור.
לוחמי העם היהודי נטלו נשק בידם, כדי לגאול אותו, כדי להשיב לו את ארצו. דל היה נשקם המשחרר. אך מוסרם עמד להם. כך גדל כוחם פי מונים אין ספור. מוסר עם נשק, זוהי תורת החיים והחרות.
השמאלנות בימינו, הקרויה מהפכנית, נשק יש לה; מוסר אין לה. משום כך היא ריאקציונית במהותה, וברברית בשיטותיה. היא מנסה לסחוב, לא רק את עמנו אלא גם עמים אחרים, לתוך תהום פעורה.
מוסר בלי נשק – מלה ריקה; נשק בלי מוסר – תהום פעורה.
אחר ה-14 ביולי, חג לצרפת ולאנושות, בא יום ה-3 בנובמבר 1789, בו ניתן תקוף להצהרת זכויות האדם והאזרח. סעיפה הרביעי קובע, כי שום אדם לא יוכל להיאשם, להיאסר או להיעצר אלא במקרים, ובדרכים שנקבעו בחוק. כל ששה עשר הסעיפים האחרים של ההצהרה ההיסטורית נוסחו, כדי להבטיח לאדם, באשר הוא אדם, את חרויותיו היסודיות. זו היתה קידמת אמת.
המהפכה הצרפתית, נקראה בורגנית. מרכס ואנגלס, פליכנוב ולנין לא הכחישו, כי היא הביאה עמה קידמה. אבל הם הבטיחו, כי בעקבותיה תיעשה מהפכה נוספת, פרולטארית, והיא תזכה בקידמת הקידמות, לרבות היעלמותה של המדינה וכפייתה. לצערנו, קרה הפיכך מן המובטח. האנושות סבלה נוראות למען המהפכות "הפרולטריות" ובגללן. אך לאחר כל הקרבנות, שנדרשו, או ניטלו ממנה, נראה בעליל, כי בשטח המכריע של חיי האדם, חזרו עמים רבים אל המצב מלפני המהפכה הצרפתית. זוהי הנסיגה. כזאת היא, במלוא משמעות המושג, הריאקציה. היתה אפלה. הודלק נר. עלה אור. דעך הנר וכבה. שב וירד החושך.

על תהפוכות אלה, בתולדות הקידמה האנושית והיפוכה. הרציתי בפני הכנס הירושלמי מטעם הקונגרס היהודי אמריקני. זהו כנס שנתי, הקרוי דו שיח, הוזמנתי להשתתף בו מספר פעמים, אך בשנים הקודמות לא יכולתי לבוא אליו. השנה היו חילופי מכתבים בין מארגני הכנס וביני, זמן רב לפני קיומו. נושא הדיונים היה: יהודים ותנועות מהפכניות. היה לי ענין בנושא זה. הבטחתי להשתתף ברב השיח. כן עשיתי. ביו השאר טענתי. כי השמאל החדש הוא אחת התנועות הריאקציוניות ביותר בהיסטוריה, משום שהוא מנסה להביא, בארצות דמוקרטיות, עריצות תחת חירות. אין פלא, הוספתי כי אותו שמאל נותן יד ל'פתח', לשאיפותיו ופשעיו. דברי הכעיסו, ממש הוציאו מן הכלים, את השמאלנים מארצות הברית ומארץ ישראל...

בקראנו את התעריפים, שהוטלו על דורשי ציון, בעלי השכלה בברית המועצות, הננו תוהים, האם לא הוחזר הקפיטליזם לארץ הקומוניזם. בימי סטאלין, הואשמו במזימה בוגדנית זו טרוצקי, בוכארין, ריקוב זינובייב, קמיניב, ראדק, טוחצבסקי, יקיר ועוד. אם הללו, מגדולי המהפכנים. יכלו להישחת על ידי הקפיטליזם, מדוע לא יישחדו על ידו האפרטצ'קים, ברז'נייב, קוסיגין ופודגורני? עלי להסביר את התהייה.
מן המשכילים היהודים הרוצים לשוב לארץ ישראל, נדרשים תשלומים, אשר אם נאמר עליהם, כי אגדתיים הם, נעליב את האגדה. המדובר הוא באלפים רבים או אף ברבבות רבות של דולארים. מנין יקחו תושביה של ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות סכומי כסף כאלה? כלום הם מיליונרים בארץ הקפיטליסטית? אמנם בימים עברו, בגבור זרם המהגרים היהודים מאירופה המזרחית לאמריקה, היו מתלחשים בעיירה, כי מספר יוצאיה התעשרו בעולם החדש והיו למיליונרים. הבאמת? –תמהו יושבי הקרנות, ושאלו הלשמעון ולראובן מיודעינו יש כבר עשרת אלפים דולאר? נו, היתה התשובה, עד כדי כך הם עדיין אינם עשירים... אבל בברית המועצות איו אפילו "מיליונרים" יהודים כאלה.
נציג הסוכנות היהודית במונטבידאו המציא לי עותק של העתון הקומוניסטי באורוגוואי, המודפס באידיש של "עמעס", בו אנו קוראים:
"נפנה את מבטנו לעבר הצפון, שם אנו רואים את המישור הפורה של העפראס והטיגער והנפט של עיראק במערב נמצאת ארץ המצרים. לא תהיה לנו יכולת של התפתחות, כל עוד לא נפתור את בעיותינו הטריטוריאליות מעמדת כח. נכריח את הערבים לכפיפות מוחלטת לנו."
מי אמר את הדברים האלה? העתון, הקרוי "הידיד שלנו". כך ולא אחרת, חותם עליהם בשמי המלא: מענאכעם בעגין. מה עשיתם, זייפני הקידמה, לשמי, לא רק לפי, או עטי? נולדתי, לא בשאבעס נאכמו, אלא בשבת נחמו. אך מה כי נלין, או נתפלא עליהם, אם אמת היא עמעס.
. בתקופה האחרונה אין אנו פוסקים לשמוע על הרוח הרעה של הלאומנות המהלכת בישראל. ביחוד אחר הודעתו של חוסיין והחלטת הכנסת, המכילה את הקביעה, כי זכותו ההיסטורית של העם היהודי על ארץ-ישראל אינה ניתנת לערעור, קמה זעקה מרה: לאומנות עליך, ישראל. קנאי חלוקת הארץ, וסנובים של שמאלנות, בעתונים רבים, חברו יחד, כדי למחות על ההחלטה הלאומנית, שנתקבלה על ידי בית הנבחרים על פי יזמת האופוזיציה.
מי שכותב את השורות האלו, מאמין, כי ארץ-ישראל שייכת, בזכות, לעם היהודי. יהודה והשומרון נכבשו, בתוקפנות, על ידי הלגיון הערבי. הן שוחררו בזכות, על ידי חיילי ישראל. אין להעלות על הדעת, כי חוסיין ישוב וישתלט, בהסכמתנו, על חלקי ארץ-ישראל המערבית. אבל לפי שיקול דעתו של "הארץ", חלילה לו ליהודי להחזיק באמונתו, או להביעה, פן יימצא בחזית אחת (!) עם אותו חבש. אוי לו לשיקול, אם ממנו יוצאת דעה שכזאת ואוי לה לדעה שבכך היא נשקלת. זו אף זו הנן מנת חלקו של עתון המתיימר להיות נועד לאינטליגנציה הישראלית. מועלם לא ראינו זלזול חמור יותר באינטליגנציה האנושית.
אולם, קרה אסון בארץ. הכנסת כולה התייצבה בחזית אחת עם, להבדיל, ד"ר חבש. בית הנבחרים שלנו, על שני חלקיו, דחה את תכניתו של חוסיין. הוא גם החליט כי לעם היהודי יש זכות הסטורית לארץ-ישראל. מאז אין מנוחה ב"הארץ" וב"על המשמר" וב"דבר" ועוד. כשתי עשרות מאמרים ורשימות נתפרסמו נגד כשתי עשרות מאמרים ורשימות כבר נתפרסמו נגד ההחלטה הפרלמנטרית. כנסת זו, ובה חמישים וששה חברי מערך סוציאליסטי, שתעשה מעשה לאומני שכזה? שומו שמים וחולי ארץ. לא ייאמן, כי יסופר, כי הוחלט.
אם יהודי טוען, כי יהודה ושומרון הם חלקים בלתי נפרדים של ארץ ישראל, ומשום כך אין עוד לקרוע אותם מעל מדינת היהודים, מה לו וללאומנות, במובנה המקובל והמכוון? זוהי הלאומיות, במשמעותה הבלעדית, החיובית, המלאה: אהבת המולדת. הן ארץ ישראל היא מולדתנו. הזכות עליה אינה ניתנת לערעור. אמנם כן, בארצנו חיים ערבים. מן הדין שיהיה להם שווי זכויות, הן כיחידים והן כלאו, למען יובטח להם פיתוח חופשי של תרבותם, לשונם ומורשתם. היכן כאן שנאת זרים? היכן רדיפת המיעוט? האם שווי זכויות, אנושי ואזרחי, פירושו דיכוי?
יריבינו הנכבדים מגלים רגישות רבה לגבי כינויים. מדוע, הם שואלים, קוראים לנו תבוסתנים? אבל אופייני הדבר, שאין הם רגישים כלל לגבי שמות הגנאי שהם מטילים בנו. לאומיים אנחנו. אוהבים אנו את עמנו ואת ארצנו; אין אנו שונאים עם אחר. אין אנו רוצים לרדוף את שכנינו אלא לחיות עמם יחד, בשוויון, בחרות, בצדק ובקידמה. מדוע יש לקרוא לנו "לאומנים", כדי להשוותנו לגרועים ולמקולקלים שבהם, לשונאי מיעוטים ורודפיהם?
אני מציע, כי לא יהיה עוד שימוש בשום כינויי גנאי. נתבונן ונבחן את העמדות. למען הגדרתן אפשר להשתמש במושגים מקובלים, שאין בהם כל פגיעה; חסידים ומתנגדים. אפשר לקרוא לנו חסידי שלמות הארץ; ליריבינו – מתנגדיה, או להיפך. אפשר לכנותנו מתנגדי חלוקת הארץ; ליריבינו – חסידיה. מוסכם? אבל יש גם להסכים, כי מן הדיון ההיסטורי בין שתי האסכולות יוצאו שני טיעונים חסרי שחר.
האחד קשור בשלום. מי שטוען, או מוסיף לטעון, כי על ידי הבטחת חלוקה מחודשת של הארץ הוא יביא להסכם שלום, אינו חסיד ואינו מתנגד, הוא אף אינו חסיד שוטה או מתנגד חריף, הוא במחילה מכבודם ומשפת עֶבֶר, סתם צ'יזבטניק. אין הוא טועה בשגגה, אלא מַטעה את הבריות ביודעין. החלוקה הובטחה, באורח הרשמי ביותר, באוגוסט 1970. את זאת אישר במפורש שר החוץ. ומה אומר חוסיין? נסיגה מוחלטת, ריבונות ערבית גם על ירושלים המזרחית. ומה מודיע סאדאת? אף נסיגה טוטלית אינה סוף פסוק. אחריה, יהיה צורך לפתור את בעיית העם הפלשתיני; משום כך, יש לדחות את תכנית הפדרציה של חוסיין. לא רק מתנגדיה של חלוקתה ארץ מואשמים בהתפשטות סותרת שלום; אותה האשמה עצמה מוטחת בפניהם של מתנגדי שלמות הארץ. לא עמדו להם, לאחרונים, הוויתורים המובטחים, בעיני חוסיין, או סאדאת, או בעיניו של ולדימיר סימונוב. גם חסידי החלוקה מואשמים, ברצון התפשטות, בדחיית השלום. כלל גדול הוא בתולדות ישראל. האשמות-שווא כי תושמענה מפי יהודים נגד יהודים, דינן לשוב לחיקם של המאשימים.
דין זה חל גם על הטיעון השני, ללאומנות. אילו רצינו לשלם ליריבינו במטבעם הלשונית, היינו שואלים אותם, מה צליל נשמע מהודעתם, כי אין הם רוצים "ביותר מדי" ערבי. הודעות בנוסח דומה שמענו למכביר באירופה בשנות השלושים, הלא כן? היינו מוסיפים ומקשים על מוסרם, שיש בו שניוּת מזעזעת, לא רק לגבי בירעם ודיקלה, אלא גם לגבי רמלה ויריחו, יפו וחברון, נצרת ובית לחם, באר שבע ושכם. אבל אין לנו צורך בכל אלה. המציאות עצמה תלמד את המקטרגים, כי לא יינקו מן ההאשמה שהם מטילים, ללא הצדקה, בבני עמם.
מוטב שנתבונן בעיקר. אם לאומנות היא לתבוע את קיום זכותנו על ארץ ישראל, אנה אנו באים. מה תבע הרצל? בימיו היינו מתי מעט בארץ זו. הוא קרא להעביר אליה מיליונים יהודים ולעשותם מדינתם. הבלאומנות תאשימו את החוזה?
...עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה. זה הימנוננו הלאומי. שרו אותו כל הציונים, באמונה, בתמימות, בלהט. אולי יש לקרוא לו, בגלל תוכנו המקורי, ההימנון הלאומני?
התקווה הזאת לא היתה אלא ביטוי לאמונה שניטעה בתוכנו במשך דורות. שפתי אבותינו לחשו שלוש פעמים ביום... וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות הארץ לארצנו. איך נקרא לאבותינו, אשר כך התפללו על ארץ ישראל, ואשר בלעדי אמונתם לא היינו שבים, לא היינו כלל?
יוצא, כי המקטרגים מצפים מאתנו, שנפנה עורף לאבותינו מדם ולאבות הציונות; שנתבייש במורשתם, במקום להמשיך בה ולהעשירה; שלא נייחל עוד לחידוש ימינו כקדם, פן נוחשד, או נואשם, בלאומנות, רחמנא ליצלן. יורשה לי לומר להם בפשטות וברצינות. כי שווא ציפייתם. באנו ארצה, לא כדי להינתק ממורשת אבות, אלא כדי לחדשה ולהנחילה לבנינו אחרינו. ההכרה בזכותו של עמנו לארצו, לארץ ישראל, היא חלק ממורשת זו. נקיים אותה, אף אם הדבר לא ימצא חן בעיני לאומניסטים.
אולם, כפי שדיברנו בכנות אל עמים אחרים, חובתנו לדבר בכנות ובאבל בלב, בצער, אל עצמנו. השאלה הראשונה היא: מדוע לא היה נשק בידי שליחינו? אדוני היושב-ראש, אדם, כל אדם, בעינינו הוא עולם ומלואו. אבל בימינו, אחר ההשמדה ואחר כל הקרבנות שנתנו למען התקומה, הדבר הנורא ביותר, שהוא בלתי-נסבל לחלוטין, הוא כאשר היהודי המותקף בידי מבקשי נפשו עומד מולם חסר אונים.
אם נשק בידו - יתגונן, יכה במרצחים, לא יתן לתפוס את עצמו ואת אחיו. באין נשק מתאים בידו - יתנהג בגבורה, יגן על חבריו, כפי שעשו אחינו שהם גיבורים, אולי בידיים ריקות, אולי בסכין, אבל מה יוכל כנגד זדים מזויינים בתת-מקלעים ורימונים? זה הדבר הנורא ביותר.
אחינו הלכו למוות עקודים, כפותים. השאלה היא: מדוע לא היה נשק חם, בהסכמה רשמית או בלעדיה, במינכן, לאחר כל האזהרות שהושמעו, גם מטעם האינטרפול, לאחר כל האזהרות שהשמענו, לאחר כל מה שהתרחש במינכן עצמה בתקופה האחרונה, לאחר שהיה ידוע לכולנו שיש מאות מרצחים בגרמניה ואלפים הנותנים להם עזרה וסיוע.
, אנחנו פונים אליכם בקריאה היוצאת מעמקי הלב: אל עוד בפילוסופיה של תגמול. בוודאי, חוסר תגובה על רצח בימינו - פשוט אין עולה על הדעת להשלים עמו. אבל הפילוסופיה של תגמול לא תעמוד לנו. אני מדבר בשם מורה ששמו הנסיון. חיל האוויר תקף בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון. אם עתה ניתן לימים או לשבועות לעבור — אי-אפשר יהיה לומר שאין בטחון כי זוועת דמים נוספת לא תבוא חלילה עלינו. נהפוך הוא. אפשר לומר בבטחון כי מעשה דמים נוסף ייעשה על-ידי אויבינו. צר לי לצער את כולנו. אך מה הברירה לפנינו? כך זה יהיה, חלילה. לאחר זוועת הדמים בלוד אמרנו מעל הבמה הזאת: ׳׳אולם, הבעיה היסודית העומדת לפנינו היא לא תגמול. הבעיה היסודית היא אחרת. ובכל לבי אני משוכנע שבימים אלה ובדיון זה על כולנו לומר: מלאה הכוס. היא מלאה בדם ובדמעות ובזוועה ובתמרורים. אם זאת אפשר לעשות, בדור של אושוויץ, לעיני העולם כולו, ולהשתבח ולהתפאר בכך, להבטיח המשך, ואפילו להודיע שהמעשים הבאים יהיו עוד נוראים מזה שבוצע בלוד, והעמים שומעים, והממשלות שומעות - בתנאים כאלה לא נוכל להסתפק בתגמול ובוודאי לא באגרת".
כוונו אז הדברים לביירות. יש לכוונם גם לבירות ערב האחרות האחראיות: לא תוכלו להמשיך במצב זה, במעשים כאלה ובחסות כזאת. יש שתי אפשרויות: האחת - שתפזרו את האירגונים הללו, לא תתנו להם שום אפשרות של קיום תיכנון ופעולה; והשנייה — אם לא תעשו כן, אנחנו הישראלים נשתמש באמצעים העומדים לרשותנו כדי להגיע להגשמת המטרה האנושית הזאת.
צר לנו. לא פעלנו ולא הגענו להגשמת המטרה האנושית הזאת. ובאה מינכן. נוכח הנסיון הזה חייבים אנחנו לומר איש לרעהו: אם פעולת חיל האוויר היא תגמול, ויעברו ימים, שבועות, ולא נוסיף להכות במרצחים הללו בכל מקום שבו הם נמצאים, קרוב ורחוק - יוסיפו, חלילה, להרוג יהודים, יוסיפו לשפוך את דמנו. אין עוד בכך שום ספק.
לכן לא עוד הסתפקות בתגמול. אנחנו תובעים מתקפה מתמדת, בלתי-פוסקת, נגד המרצחים ובסיסיהם; במדינות ערב הנושאות באחריות למעשי הדמים צריך להלום, באופן שהמהלומות שננחית בהן יכאבו, יכאיבו להן. והעם צריך לשמוע מפינו: לא נוכל עוד להניח להם ולנוח אחרי מעשה תגמול. קמו עלינו זדים. יהודי באשר יהודי — הם את דמו מבקשים. כמה פעמים יראה העולם את אשר אירע בלוד ובמינכן?
בוודאי שצריך להכשיר את דעת כל העמים לקראת מתקפה מתמדת כזאת. זה תפקידו של הדיון. זאת חובתה היום של הכנסת. אבל המתקפה צריכה להיות מתמדת, לא עוד פילוסופיה של תגמול. עד שנשים קץ למזימותיהם, לתיכנונם ולביצועם, לעצם קיומם של האירגונים המרצחים הללו.