בסימן עליה מתמדת

השנוי הוא ניכר מאד. בקנדה, בה בקרתי לפני חדש ימים, הייתי לראשונה, לפני חמש שנים. מה ראיתי אז? היתה לנו, בשנת 1952, קבוצה קטנה של ידידים מסורים הן בעיר המרכזית של איזור קוויבק והן בטורונטו, בירת אונטריו. היום יש לנו בשתי הערים הגדולות סניפי צה"ר מצוינים, פעילים, מתרחבים והולכים. הרושם הוא, כי קנדה יכולה להיות, וכפי הנראה תהיה, מבחינת תנועתנו, מעין "דרום-אפריקה שניה" – מיבצר עוז לרוחו של זאב ז'בוטינסקי. לפני חמש שנים קראו הוסדות היהודיים המרכזיים בארץ ההיא, אדירת האפשרויות, להחרים אותי ואת ידידי. הסניף המקומי של הקונגרס היהודי העולמי והפדרציה הציונית, שהקיפה כמעט את כל המפלגות הציוניות, חברו יחדיו והכריזו, פשוטו כמשמעו, על "חרם". אסור ליהודים, אמרו נכבדי העדה, לבוא להקשיב לדברי הרעים, שיש בהם סכנה נוראה למדינת ישראל. בגלל תנועת החרות, הסבירו נושאי החכמה הציונית הרישמית אין הערבים עושים שלום עם מדינת ישראל, ללמדך, כי אלמלא התנועה הנוראה הזאת, היו שליטי ערב מזמן לוחצים, בידידות לוהטת, את היד המושטת אליהם של רודפי השלום בקריה. בקיצור: אוי לה לאומה, שיש בתוכה מפלגה כתנועת החרות; חרם, חרם עליה; ובל יבוא יהודי נאמן בקהלה. אם זכרוני אינו מטעני, היר סרן בויקוט לא עמד למאמציו היהודיים בקהילה הקדושה דקנדה. היהודים באו; לאלפיהם. אבל החרם היה. עובדת ניתוצו אינה יכולה לבטל את הצער, הרווי רחמים רבים, של הכרזתו האווילית. כך היה לפני חמש שנים. הפעם היה אחרת. חרם לא יוכר ולא יפקד. להפך, המחרימים היו במברכים.

אולי לא כל אזרחי המדינה יודעים, כי בין אחינו בני ישראל באמריקה, ישנן שלש נוסחאות לעבודת הבורא: אחת מהן נקראת אורתודוכסית, השניה שמרנית והשלישית ריפורמית. על ההבדלים בינהן לא אעמוד. אין הם שייכים לענין הוזמנתי להרצות בפני נושאי האסכולה השמרנית. לא אכחד, כי ברצון קבלתי את ההזמנה הזאת. למדתי, כי החוג, הקרוי שמרני, הוא בבחינת חוט השידרה של הציונות באמריקה. אבל "ציונות", כידוע, אינו מושג ברור, או אחיד, בימינו. לכן, לא התפלאתי כלל, בשמעי מפי הרב המזמין והמארח, כי עלי להיות מוכן מראש לא רק להכנסת אורחים נאה, אלא גם להיפך ממנה. מספר רבנים שמרניים מחו, בצורה די מהפכנית, נגד עצם העובדא שאיש תנועת החרות הוזמן להרצות בוועידתם. כידוע מטיפים כל מטיפנו לדמוקרטיה – בגויים. הם משוכנעים כי ממשלת ארצות הברית, אשר ראשה נבחר על ידי רוב מכריע, עושה משגים חמורים; בהיותם אנשים אמיצי לב ושוחרי חופש, הם גם אומרים זאת. אבל לפי הכרתם יש ממשלה אחת וחידה בעולם, שאינה מסוגלת לעשות משגה, כי הרי היא מורכבת מיהודים. אם ממשלה זו מקללת "מלחמה מונעת", הריהי שוחרת שלום; אם היא עושה "מלחמה מונעת", הריהי אמיצת לב. אם היא מכריזה: "לעולם לא נעזוב את עזה", הרהי גבורה; אם היא נוטשת את עזה, הריהי נבונה. אם היא אומרת לארצות הברית "לאו", מה רבה גדולתה? אם היא אומרת למר אייזנהואר "כן", מה עמוקה חכמתה? ולא יחושו המטיפים הללו כי הם נוהגים על פי הכלל: היה דימוקרט בצאתך, וטוטליטריסט באהלך. כך או אחרת, המטיפים לשובניזם אווילי זה טוענים, כי, כל מי שמתנגד לרשות הקיימת בישראל, הוא בבחינת מורד במלכות, הפסול בתכלית הפסלות. לא ייפלא, כי מחאתם נגד הרצאתי בוועידת הרבנים השמרניים היתה קולנית מאד אף על פי כן הוזמנתי והרציתי.

הגיע תור השאלות. אחד הרבנים קם והיקשה, בין הקדמות יתרות: "אומרים שלמפלגתכם יש נטיות פשיסטיות, מה תוכל לומר לנו על זה"? קצר ופשוט ונחמד [...] לא קשה היה לי להסביר, לאיזו מטרה הוטל בנו, החפשית בתנועות בישראל, השיקוץ המשוקץ הזה על ידי יריבינו. לא קשה היה להוכיח, כי זאב ז'בוטינסקי היה אנטי-פשיסט בכל השקפת-החיים שלו, בכל רמ"ח אבריו, בכל מעשיו, ספריו, מאמריו ונאומיו. לא קשה היה להראות, על יסוד עובדות, כי אנו הוכחנו את האופי האנטי-טוטליטרי של תנועתנו במציאות החיים, הן בתקופת מלחמת השחרור המחתרתית והן בימי שרותנו באופוזיציה הנאמנה [...]להפתעתי, אשר בוודאי לא היתה פחותה מזו של שומעי, למדתי, כי רוב המשתתפים בהתיעצות "אנטי-חרותית" ההיא, הציעו למפלגה השלטת, הרגילה, ביחוד בגלל ראשה, בגידופי לשון ובהטלת דופי לחדול לה מהדפק את התוו הפשיסטי לתנועת החרות. ההנמקה של זונחיהשיקוץ היתה מעניינית ואופיינית. הם טענו, כי העם, לרבות חברי מפא"י, אנים מאמינים, כי תנועת חרות היא פשיסטית, לפיכך, אם מפא"י תוסיף לכנות את אנשי תנועת-החרות כ"פשיסטים", לא יאמינו בני ישראל וחברי מפא"י עצמם לשום טענה אחרת, שתושמע על ידה נגד יריבתה. הגיון ברזל. המפלגה מעל לכל. ואם טובתה, או מניעת רעתה, דורשים לזנוח תוו, בו נפנפה, בזדון לבב וביד רמה, במשך שנות דור, מוטב לזנוח. ויתמו פשיסטים בישראל. יהודים, אמרו מזל טוב איש לרעהו.

נמסר לי, כי למחרת היום התעוררו והתעודדו רבני המחאה והגישו הצעה רשמית, לפיה וועידת הרבנים השמרניים מסתייגת מתכן נאומו של אורחה. הצעה זו עוררה ווכוח סוער (ממרחקים הריני מבקש ממורי ורבותי סליחה, מחילה וכפרה על שבעטיי קמה הסערה הזאת).לאחר שכוך הסערה באה ההצבעה, שהוחלט עליה, כי חשאית תהא. ספרו ומנו את הקולות והתברר, כי הרוב בוועידה דחה את הצעת ה"הסתייגות" של רבני המחאה.

חובתי להודות, כי לא הייתי חוזר מאמריקה עם שברון לב, לו הרוב היה מחליט ל"הסתייג". אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, איננו מפונקים. ראינו דברים גרועים מאלה; ואת מלאכתנו עשינו עד תום. אולם עובדא היא שהרוב בוועידת רבנים ציוניים גילה מדה מספקת של אומץ לב אזרחי, כדי לדחות את הצעתם של הרצים לפני מרכבת השליט. מאותות הזמן הוא, חלפו הימים, בהם הספיקה הרמת אצבע של דובר מפא"י, רשמי או לא רשמי, גלוי או מוסווה, רבני או חילוני, כדי שאחינו בני ישראל בתפוצות ירקדו "קדושה". קשה להשתחרר מן הרושם, כי הימים האל החלפו לבלי שוב.