טבעה של התוקפנות
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ג' שבט התש"כ, 1 בפבואר 1960
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
איש לא יכחיש, כי מניעת המעבר של אוניות ישראליות, או אניות נושאות מטענים ישראליים, בתעלת סואץ, הוא מעשה תוקפנות מובהק. האחרון שיוכל להכחיש זאת הוא נשיא ארצות הברית. לא אחר אלא מר אייזנהואר, הצהיר, לפני שלוש שנים, כי "אין להעלות על הדעת" מצב, בו אניותיה של ישראל לא תוכלנה, כאניותיהן של שאר האומות, לעבור בתעלת סואץ. מצב כזה לא רק נוצר, אלא גם אושר. "אינגה טופט" ו"אסטיפליאה" צופרות בשתיקתן. אבל לא זו בלבד, שנשיא ארצות הברית אינו דורש, כפי שהבטיח, "ממשפחת העמים" להגיב על הפרת החוק הבין לאומי, אלא, להיפך, הוא וממשלתו קוראים במפגיע לפייס את התוקפן בפרסים כספיים למיניהם. ושוב: הפייסנות לא השתלמה. במידה שהקמת הסכר הגבוה באסואן פירושה חדירה סובייטית נוספת למצרים, ועל ידה למזרח התיכון מצד אחד וליבשת אפריקה מצד שני, מתקדמת חדירה זו, על אף ההצעות החד צדדיות, הנכנעות, של וושינגטון.
על פיוס מצד זרים, נוספו מעשי השלמה מצד ישראל. האחרון בהם קשור בשיגורה, בתנאים הנודעים, של הספינה היוונית הנזכרת "אסטיפליאה". אלה היו, בלי ספק, תנאי כניעה. מרצוננו החופשי הסכמנו להגביל זכות, שאינה ניתנת, מבחינת החוק הבין לאומי, לשום הגבלה. ניסינו, בעזרת הנוסחאות המסובכות של מר האמרשלד, "להבריח" את סחורותינו בתעלת סואץ, אבל גם כניעה זו לא הביאה אלא להחצפת האוייב התוקפני.
על רקע כללי ומיוחד, זה יש לראות את תוקפנות האוייב המוגברת בצפון. נאצר בוטח בעצמו. מעשי ההתגרות שלו זוכים לא רק להשלמה אלא לפרס. משום כך הוא ממשיך בתוקפנותו ומגביר אותה לא רק בנתיב מים אלא גם במטחי אש, לא רק בדרום אלא גם בצפון. ואם יש בדעתנו לפרוץ, בעוד מועד, את המעגל הידוע: תוקפנות, פיוס, תוקפנות מוגברת, חייב האויב ללמוד, כי לא כדאי לו – לא כדאי לו – לתקוף.
