לוחמים, מטרותיהם ודרכיהם

סכסוך זה הוא טראגי, אך אינו היחיד בעולמנו; כי אולי אין זה נוח, גם לאחוז אחד של גוי רב ועצום, לחיות בארץ בה שולט רוב של אומה אחרת; כי האומה הזאת, אשר דבקה בארצה מאז ומקדם ובכל דורות קיומה, מכירה במיעוט הערבי הלאומי ובשווי זכויותיו האזרחיות, בתרבות, בלשון, בחינוך ובקידום מתמיד; כי הרעיון של ארץ חד-אתנטית הוא אפילו, ראקציוני, נאצי; כי בשביל העם היהודי ארץ-ישראל היא בעיית קיום, ואילו בשביל האחוז האחד של היישות הערבית זוהי שאלה של אי-נוחות חלקיקית; כי אם כזה הוא העימות, מבחינת העבר והעתיד כאחד, היכן הוא העוול המכריע, והיכן הצדק העליון?

בשנת 1939 התחייבה בריטניה לדאוג לכך, כי בשנת 1949 תהיה ארץ-ישראל למדינה פלשתינאית ובה רוב ערבי של שני שלישים ומיעוט יהודי, מוקפא כדי שליש. כדאי להעיר, כי המסמך המדיני הראשון והיחיד, בו מופיע המושג של מדינה פלסטינית הוא אותו ספר לבן של ממשלת צ'מברליין, בעוד האו"ם, אשר המליץ בשנת 1947, לחלק את ארץ-ישראל לשתי מדינות, ציין, כי אחת מהן תהיה יהודית והשניה ערבית. עתה ברור לכל, כי לוא ניתן לבריטניה להגשים את תוכניתה, כפי שהאימפריה דאז רצתה וניסתה בכל כוחה לעשות, היה מקיץ הקץ על כולנו. היש צורך להסביר את הקביעה הזאת? לדעתי, אין להשחית דיו אפילו למילה אחת לתכלית זו.