הפרובוקטור

בכיוון זה עשתה הבולשת הבריטית, על ענפיה המרובים, מאמצים מכסימליים. ומאבק בלתי-נראה לעין, מאבק איתנים ממש התנהל מתחת לפני השטח בין האינטליג'נס הבריטי המהולל לבין שרות הבטחון של המחתרת הלוחמת. במאבק זה היתה ידנו על העליונה. האינטליג'נס הבריטי, שנסיונו הוא בן מאות בשנים, ואמצעיו הכספיים הם בלתי-מובלים, נכשל בארץ-ישראל כשלון מחפיר. עובדה היא, שהארגון הצבאי הלאומי ידע בדרך כלל מראש מה יש בדעת האצ"ל לעשות. אין ספק, כי הכשלון במאבק התת-קרקעי האמיתי קירב את קיצו של השלטון הבריטי, אולי לא פחות מאשר המהלומות שהונחתו על ראשו מעל לשטח. על כך חייב העם תודה לאותם אלמונים – וביניהם שוטרים עברים בשרות הבריטי – שהקיפו את ה"ארגון" בחומת בטחון, הצליחו לחדור למחנה האויב מבלי לתת לאויב לחדור למחננו. אף הם עמדו בקרב מתמיד. אמנם, לא בכוח נלחמו, כי אם במוח. אבל בלעדי מוחם היתה הפעלת הכוח קשה ביותר ואולי אפלו בלתי-אפשרית.

יש להודות, כי מלבד ערנותם של אנשי "הדלק" (כך נקרא שרות הבטחון של הארגון) היו גם גורמים אוביקטיביים שהבטיחו למחתרת העברית חסינות מפני עינו הרעה של בוגד ומלשין, חינות גדולה מזו שהיתה למחתרות חרות. המחתרת שלנו היתה רצינית מאד. היא קמה למרוד בעצם ימי ההשמדה ההמונית של בני עמנו. נכונות ההקרבה של לוחמינו היתה באמת ללא סייג. בלב כולנו קיננה הכרה כי מאחר שאף אנו יכולנו להיות "שם", אסור לנו לבזבז את החיים שניתנו לנו במתנה ע"י שר האומה. נלחמו בשורותינו ובאו אלינו אידיאליסטים: "הרפתקנים" לא היו, או כמעט שלא היו; אין ספק שרצינותה של המחתרת היתה הגורם הראשון שהבטיח אותה מפניהרוחות הרעים של הרגול הבריטי.

אסתר רזיאל, אחותו המכובדת ואהובה של מפקדנו הראשי, נלקחה לבית-הכלא יחד עם בעלה. בבית, אשר בין כתליומרחף תמיד צער האבדה האיומה, נשארו שני ילדים קטנים וההורים הזקנים, השכולים. המהלומה היתה קשה. אין בדעתי להכחיש כלל כי בלילות ההם, בלילות השחורים שירדו אחרי המאסרים הראשונים, נדדה שנתי. כמעט שלא יכולתי לעבוד. לנגד עיני עמדו המשפחות השסועות, ובעיקר הילדים, הקטנים העזובים. בקרתי אצל כמה מן המשפחות הללו. ראיתי את הגברת רזיאל, את האם העבריה הגדולה של הבן הגדול, ששעורותיה הלבינו כשלג. אך רוחה – כצור סלע. ומלים אלו יצאו מפיה, בהתאפקות ובשקט: "הנה, אדוני, בן לילה, שוב נחרב ביתנו..."

היש לנו רשות להביא סבל על אנשים ומשפחות? היש לנו רשות לסכן את חרותם ואת חייהם? מניין לנו הבטחון כי מלחמתנו תשא פרי? ואולי...? מי שלא נתנסה ביסורים נפשיים אלה, לא יבין לעולם את משמעותם המלאה.

ידי הטובים עזרו לי להתגבר על המשבר הנפשי, שהיה קשור באבדות הראשונות ובמאסרים הראשונים. ישראל אפשטיין הי"ד ואליהו לנקין, יבדל לחיים ארוכים, שיהם הציגו בפני את השאלה הפשוטה: האם לא מוכן כל אחד מאתנו ללכת באותה דרך של מאסר או הקרבת החיים? והאםאלה שיישארו בחוץ, במחתרת, לא יהיו אסירים? ואולי הם יהיו אסירים במדה הרבה יותר גדולה מאשר העצורים מאחרי גדרי התיל? ומהי הביררה האם לא השלמה עם השעבוד?

אסור להכחיש, כי המלחמה הנפשית הפנימית, שהחלה עם ראשית המרד, לא נסתיימה אלא עם צאתנו מן המחתרת, טבעי הדבר, אולם הכף הוכרעה בימים ההם. סרבנו להשתדל לשחרר אסירים. אמרנו: נעמיד עורך דין; נסייע, כפי שתשיג היד. למשפחות; אך לא נרשה שום השתדלויות. אף עבור[עמור במקור, ט.ק.]אסתר שלנו לא נשתדל. לא יהיה שום "משא-ומתן" לשחרור אסירים. אין מלחמה בלי יסורים. אין מרד בלי מעצרים. על כולנו לעמוד בכך. שאם לא כן, ירגיש האויב כי המלחמה אינה רצינית ביותר, וילחץ, ויסחוט, ויבטיח, ויקנה ויזרע דמורליזציה.

בינתיים היה דיון מה לעשות בחילביץ'. החברים דרשו להוציאו להרוג. לפי חוקי המחתרת היתה דרישתם מוצדקת בהחלט. הבוגד והמלשין, אומרים חוקי המחתרת, אחת דתו למות. אולם אני מנעתי בעד המתתו של חליביץ'. חששתי למרות הכל, מפני טעות. בפשטות, לא העליתי על הדעת, שאדם עברי מסוגל ליפול לתהום כה עמוקה. במרוצת הזמן למדתיאת האמת והודיתי בטעותי. אבל בימים ההם, כאשר היה צורך להוציא פסק דין שלמות, לא השלמתי עם הרעיון ודרשתי הוכחות מלאות. בינתים ברח חילביץ' למצרים. באו החברים וטענו: הנה ההוכחה הסופית. אך לבי לא היה שללם. אין זו עדיין הוכחה, טענתי. אולי הוא ברח מפחד שמא יתנקשו בו בגלל החשד שנפל עליו, אף עלי פי שאין החשד נון? דרשתי להעמיד את חילביץ' במבחן אחרון ולדרוש ממנו לחזור ממצרים ארצה בכדי להתיצב לבירור. והיה אם יסרב לשוב, יהיה ברור שפרובוקטור ומלשין הוא. ודינו יחרץ. מרידור היה אז במצרים. דעתו היתה אחרת. הוא טען שאין צורך בשום מבחנים, חילביץ' הוא בודאי פרובוקטור. ומרידור צדק. אין פלא. הוא היה מנוסה בעניני מחתרת, ואני – חסר נסיון הייתי. אף על פי שדעתו היתה אחרת, מלא יעקב את ההוראה ושלח אנשים אל חילביץ' שנמצא באחד המלונות היפים בקהיר והתעתד לצאת לאמריקה. השליחים מסרו לחליביץ' את דרישת הארגון. הוא סרב למלא אחריה. ולמחרת היום מסר את שני הבחורים בידי בלשים בריטיים שהופקדו לשמור על ראשו. המצב היה ברור. אך בטרם השיגה את המלשין יד הצדק, הוא הוטס לאמריקה. כמובן, המחתרת יכלה גם שם להשיגו, אך היו סיבות שבגללן נמנענו מלעשות זאת. חילביץ' נשאר בחיים. הוא סמל את "מחלת הילדות" של פעילותנו במחתרת אך הוא לא הוסיף עוד להביא נזק למחתרת הלוחמת. ודומה, כי חיים כאלה גרועים ממות...