ממחתרת למפלגה

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין ו' אייר התשל"ד, 28 באפריל 1974

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

בדרך כלל כפי שאנו יכולים ללמוד, מתולדותיהן של אומות אשר כדי להגיע לעצמאות היה עליהם ללחום לפרוק עול שלטון נכרי, המעבר הזה איננו פשוט ואיננו קל, והוא אף קשור במאבק פנימי למען השלטון. אני סבור שתמצאו את ההוכחה להנחה הזו גם במאה ה-19 וגם במאה ה-20. אצלנו כל זה לא התרחש, המעבר כמובן דרש מאמצים מסוימים, אבל מה שקרה אצל רוב העמים שהשתחררו משלטון זר, במלחמת שחרור, והקימו את מדינתם, לא קרה בארץ-ישראל, ומה הסיבה. בכל שנות המחתרת אנחנו הבענו דעתנו לא רק בפרסומים, שנועדו לציבור הרחב, אלא – וזה העיקר – בחומר חינוכי פנימי שלא נועד כלל לפרסום, לכך שאנו נלחמים למען שחרור האומה ולא למען שלטון על האומה. ברור היה שכדי להגיע למדינה, ולאפשרות להקים תנועה ציבורית, צריך היה להשתחרר מן השלטון הבריטי בשנות ה-40.
תקופת תנועת המרי, שבה ההגנה, האצ"ל והלח"י נלחמו במשותף נגד השלטון הבריטי, על-פי ההסכם הידוע שלפיו – אני מביא בפניכם את עיקרי ההסכם המבצעי ההוא – קמה תנועת מרי, האצ"ל והלח"י יבצעו פעולות בהסכמת מפקדת ההגנה, ברור על פעולות אלה יהיה מהותי, כלומר, ההודעה החיובית או השלילית על תכניות מבצעים אלה או אחרים לא תהיה מיכנית, אלא יהיה ברור, באשר לרכישת נשק, כלומר, למבצעים הנועדים ליטול נשק מאת הבריטים, כדי שאנחנו נוכל להמשיך במלחמתנו, את המבצעים האלה יכולה המחתרת לבצע בלי הסכמה, אבל מתוך ידיעה של מפקדת תנועת המרי. הסעיף הנוסף הכולל היה, שכל עוד ההגנה תהיה במערכה נגד השלטון הבריטי, אנחנו נלחם יחד. אם ההגנה תצטווה על ידי ההנהגה המדינית שלה, כלומר, הנהלת הסוכנות לעזוב את המערכת, אנחנו נמשיך בה. וכך בדיוק קרה. מאוקטובר 1945 ועד אוגוסט 1946, היתה קיימת תנועת המרי, ונלחמנו בכוחות משותפים, על-פי כללי ההסכם שהבאתי בפניכם.
בסתיו 1946 הוחלט בפריז על ההפוגה, כלומר, הוחלט שההגנה לא תמשיך עוד במלחמה מזויינת נגד השלטון הבריטי. והיא תמסד את פעולתה בהעפלה. לכן המעבר הזה מתנועת המרי המשותפת להמשך המלחמה בכח הנשק של אצ"ל ולח"י, בעוד ההגנה מרכזת את מאמציה סביב ההעפלה, היה מעבר ללא כל קשיים. הוא היה מעוגן בהסכם מראש, אשר הושג בינינו בסתיו 1945. ואז הסקנו את המסקנה, כי קרוב יום ההשתחררות. ושוב אני חוזר לשאלה, למען הניתוח השכלי, מנין היה לנו. מאז הוקמה תנועת המרי, חדרה ההכרה בקרב חלק גדול מאד של הציבור – אני סובר שאפשר לומר רובו – מתוך 650 אלף היהודים שהיו בסך הכל אז בארץ-ישראל, שהמלחמה נגד השלטון הבריטי, היא בלתי-נמנעת, ושיש הצדקה לנהל אותה. עד אז, כפי שידוע לכם, היה גם הסזון, אנחנו נרדפנו, בוודאי שחלק מן הציבור סמך ידו על פעולת הרדיפה. אבל משנאסרו על ידי הבריטים ראשי ההגנה וראשי הסוכנות, ביוני 1946, ומשנוכחו תושבי הארץ היהודים לדעת, בעצם גם ההגנה נוכחה לדעת, שאי-אפשר בלי מאמץ צבאי. אלא מאי, נחלקו אז הדעות כך: אחרים טענו שההגנה איננה יכולה להמשיך במלחמה הזו, משום שכל האחריות תיפול על סוכנות היהודית ועל הישוב כולו, ואז הסוכנות עלולה להיות מועמדת מחוץ לחוק. והדעה השנייה היתה, דווקא משום כך, ביטא אותה בחוזקה רבה יצחק גרינבוים ז"ל, בשבתו בלטרון. רצוי אפילו שהאצ"ל והלח"י יילחמו, אנחנו לא נישא באחריות בעדם, ואם יהיה צורך אפילו נסתייג מהם, אבל הם שיילחמו. הישוב כולו יעשה מאמצים בשטח אחר, ואי-אפשר יהיה להטיל עליו את האחריות על פעולותיהם של אלה שנקראו פורשים. לא נעלבנו מן המלה הזו. חדרה ההכרה שיש צדק במלחמה, הצדקה יש לה. מאותו רגע היינו משוכנעים שהבריטים אינם יכולים עוד לפורר אותנו. מתמיכה של הציבור, ממידה של תמיכת הציבור. אם אין לה אהדה כזו היא תיפול. יפוררו בה, והיא לא יכולה להחזיק מעמד לאורך ימים. גם לכך יש הוכחות רבות. בסתיו 1946 הגענו למצב בו מידה רבה מאד של תמיכת הציבור ניתנה לנו. אפילו החריש, אבל היה ברור שהבריטים כבר אינם יכולים לעקור אותנו – אם מותר לומר כך – מלב הציבור, או מן האהדה שניתנה לנו.
המלחמה שלנו אז בארץ היתה מן המפורסמות ברחבי תבל. ואנשים במדינות שונות, מאפריקה ועד אסיה, מהודו ועד חוף הזהב, שאלו, היהודים כל כך מעטים, בסך הכל הם למעלה מ-600 אלף, האימפריה כל כך גדולה, בתוך היהודים מיעוט לוחם, איפה אנחנו. אנחנו יודעים על השאלות האלה מפי נציגי העמים עצמם. פרופ' ברגמן סיפר בתקופה ההיא, שהוא ביקר בהודו, ויצאו לקראתו משלחות של הנוער ההודי עם זרי פרחים – במזרח שמים אותם על הצוואר. והוא נדהם מאד, מדוע הם נותנים לו זרי פרחים. הסבירו לו שהוא בא מארץ שבה היהודים הם היחידים המוכיחים שאפשר להתגבר על האימפריאליזם הבריטי. פרופ' ברגמן קצת נבוך, הוא לא היה ידיד גדול של המחתרת העברית. הוא בשמה וזכותה קיבל פרחים. לא היתה עינינו צרה בפרחים שהוא קיבל, אבל הוא בעצמו סיפר את זאת.
לכן אני חוזר ומדגיש, דווקא אדם כמו צ'רצ'יל, שדאג מאד לפרסטיז'ה ולשלטון של האימפריה הבריטית, דרש לעזוב את ארץ-ישראל. להשמיד אוכלוסיה אזרחית אינם יכולים, בגלל הגורמים עליהם דיברתי, כשהיא איננה נפגעת אי-אפשר לחסל את המחתרת בתוכה, משום שהיא אוהדת אותה במידה רבה. משום העובדות הללו, שהפגיעה בפרסטיז'ה האימפריאלית הבריטית ברחבי תבל גוברת והולכת, על-ידי השאלה, קל וחומר. אם היהודים המעטים יכולים לעשות זאת, איפה אנחנו, המיליונים בהודו ובכל מדינה אחרת שהיתה עדיין תחת השלטון הבריטי.
הנה כי כן הסברתי, מדוע בסתיו 1946 הגענו למסקנה, וביטאנו אותה בשיחותינו, בקרוב תקום לנו מדינה, הבריטים יעזבו את הארץ, כפי שכבר ציינתי, שנתיים-שלוש שנים. לאחר שאנחנו הגענו למסקנה זו, צריך היה באופן אינטלקטואלי להתכונן ליום, מבחינת המעבר. משום כך אצלנו הדבר היה ממשי מאד. אנחנו הסברנו ללוחמים במחתרת, כי משיבוא היום, אנחנו נקים תנועה מדינית, מן המחתרת, אנחנו נעזוב את המחתרת כמובן, לא יהיה עוד צורך בארגון צבאי, יהיה צבא אחד של העם, ולא יהיה צורך במחתרת, תחת שלטון עברי, כיוון שאנחנו נלחמנו כדי שיקום שלטון עברי, ותהיינה בחירות על פי ההחלטה של הבוחר תקום ממשלה, בית-הנבחרים ועוד. זה היה הקו שנקבע לא ב-1948, אלא בעיצומה של מלחמת המחתרת. אנחנו הסברנו אותו הלוך והסבר גם בספרות הפנימית שלא נועדה כלל לפרסום.
כאן אני איפוא מסיים את התיזה העיקרית שהמעבר אצלנו ממחתרת לתנועה מדינית היה טבעי ומובן, משום שבשנות המלחמה המחתרתית, אנחנו הסברנו לכל החברים, לכל הלוחמים, שכאשר הבריטים יעזבו את הארץ ותקום לנו מדינה, תהיה הממשלה אשר תהיה, אנחנו נכיר בה. גם אמרתי ב-15 למאי, 24 שעות לאחר הכרזת העצמאות, נכבד חוקיה של המדינה, חוקינו הם, ואת ממשלתה כממשלתנו. אנחנו לא היינו חלק בה, וגם לא דרשנו. אנחנו את שלנו עשינו. קמה ממשלה אפילו זמנית, לא נבחרת, הכרנו בה, ואמרנו, העם יבחר, וכפי שהוא יחליט כן יהיה.
מבחינה מדינית ריכזנו את תשומת לב העם כבר אז סביב זכותנו לארץ-ישראל. בשנים הבאות אנחנו לא הצענו – זו האמת לאמיתה – ליזום מלחמות. אבל אנחנו הסברנו על רקע הבעיה המיוחדת הזאת, שהאויב לא השלים עם מדינתנו, שופך את דמנו, מנסה להכחידנו, והוא מתקיף אותנו או יתכונן להתקפה כזו במישרין, כללית, האם אנחנו נוכל להגן על תל-אביב או על חיפה, אם לזה יגיע, מצבנו יהיה מר מאד. ברור איפוא, כפי שאחר-כך גם הצבא קיבל את ההנחה האסטרטגית הזאת, שלמען ההגנה עצמה, נצטרך להעביר לחמה, כתוצאה מתוקפנות האויב, לשטח שבו הוא נמצא. ואם זה יקרה, אז לקראת מקרה כזה, צריך לטעון לזכותנו לארץ-ישראל. אין לנו השטחים האלה, יהודה ושומרון, הם לא בידינו. אבל אנחנו חייבים – עם ישראל כולו לטעון – בזכות הם שייכים לנו, איננו העם היחידי שממנו ניטלו שטחים כתוצאה ממלחמה. היו דברים מעולם. אבל עמים תמיד אמרו, אנחנו לא מוותרים מבחינת הזכות. כך אנחנו היינו צריכים לומר, מאז 14 למאי 48. לא צריך ליזום מלחמה, צריך לטעון, זכותנו קיימת. ואם האויב יתקוף ואנחנו נעביר את המלחמה לשטח שבו הוא נמצא ונשחרר על פי הזכות את השטחים האלה, אז נטען, תמיד אמרנו זו זכותנו. לעומת זאת, אם נתכחש לזכות הזו, יבוא היום וטענו שאנחנו כובשים, לקחנו אדמות לא לנו, מעולם לא טענו לזכות על אלה, והתוצאות המדינית תהיה כפי שאפשר לתאר. לכן אני חוזר ואומר, אנחנו אז ריכזנו את תשומת הלב סביב זכותנו לארץ-ישראל, וטענתנו היתה, שיש לשוב ולהדגיש, אף-על-פי ששטחי ארץ-ישראל אינם נמצאים בידינו, זכותנו לא פקעה, אלא היא קיימת.

אני אביא בפניכם כמה פרקים על רקע של מדיניות פנים ובשטח הסוציאלי כלכלי, לאחר הסברה של הסעיף המדיני העיקרי הזה, כדי להוכיח את ההמשכיות בעמדתנו. ב-1948 כתבנו כך: "מדיניות הפנים, היחס למיעוטים לאומיים ודתיים, כלומר, ערבים דרוזים ואחרים – המיעוטים הלאומיים והדתיים האחרים ייתנו משיווי זכויות מוחלט בכל שטחי החיים של המדינה. יש לתת ייצוג מתאים למיעוטים במוסדות המדינה, ובסיס של נאמנות בלתי-מסויגת למדינה. מוסדות המדינה חייבים להבטיח למיעוטים אפשרות מלאה לחנך את ילדיהם בשפתם הם, ברוח תרבותם, דתם ומסורתם." מאז ועד היום זו עמדתנו. שיווי זכויות, רוב יהודי, מיעוט ערבי, היום אפשר לדבר בקשר עם הסעיף השלישי, שקראתי, על המושג ששומעים עליו רובת, אבל בלי התוספת, ואני מציע לקיים את התוספת. אוטונומיה תרבותית. כלומר, לחנך את ילדיהם בשפתם, ברוח תרבותם, דתם ומסורתם. זו היתה גישתנו לגבי האוכלוסיה הערבית מאז, מראשית הקמת המדינה. והיא כיום, אחרי כל ההתפתחויות שחלו לנגד עינינו. בשטח הסוציאלי כלכלי: "מוסדות המדינה חייבים להבטיח לכל אזרח לא רק זכות לעבודה, כי אם גם מקום עבודה. זכותם של אנשי העמל להתאחד באיגודים מקצועיים שידאגו לצד המדינה. העלאה מתמדת של רמת החיים של הפועל היא זכות שאינה ניתנת לערעור. מוסדות המדינה חייבים לדאוג לכך, שבמדינה העברית לא יימצא איש רעב ללחם, חסר קורת-גג או חסר אפשרות לקבל השכלה ראשונית". הסעיפים האלה נובעים בעצם מחמשת המ"מים המפורסמים של זאב ז'בוטינסקי. על פי דרגת חשיבותם אני אמנה אותם לפי הזיכרון. מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. זאב ז'בוטינסקי הסביר כך את עמדתו בשטח החברתי. ההבדלים אינם טראגיים. צריך קודם כל להבטיח לאזרח ולאדם באשר הוא אדם, ללא הבדל מוצא, את אותו מינימום אורגן [לא ברור במקור, ט.ק.] במזון, ביגוד, דיור, השכלה ועזרה רפואית, שעליו אפשר לבנות אפילו הבדלים. ויש לתת את חמשת המ"מים האלה לאדם באשר הוא אדם. כמובן ביסוד הדברים כתמורה לעבודתו. אבל אם הוא לא יכול לעבוד, למשל, צעיר מדי, זקן מדי, חולה או ישנה אבטלה, הוא אינו אשם בה, לתת לו את כל אלה. ומעל אותו יסוד, על פי השקפות התקופה, של אותו מינימום הוגן, יש יוזמה, וייתכנו גם הבדלים. מן הרעיון הזה נלקחו הסעיפים האלה, כפי ששמעתם אותם, אחר-כך הם עברו למצעים שונים. הנה כי כן בשטח המדיני, החברתי והכלכלי, וביחס למיעוטים בארץ-ישראל, אנחנו אז קבענו את היסודות, והם יפים לפי התוכן גם בשעה זו. אנחנו הקפדנו מאד ומוסיפים להקפיד על הבחירה של צירים לוועידה הארצית, ועל ידי כך הקמת המוסדות הנבחרים האחרים.

ההתלבטויות במחתרת היה היו. באשר לקו היסודי, לכשתקום המדינה לא נקיים מחתרת, או ארגון צבאי, נלך לבחירות, נקים תנועה מדינית, באשר ליסוד הזה, לא היו שום חילוקי דעות אפשר לומר, כמקובל בין רוב ומיעוט, לא היו. לעומת זאת לקראת הסיום, כאשר אנחנו חתמנו על ההסכם המבצעי בקשר להקמת הגדודים המורכבים מחברי אצל שהצטרפו ביחידות של גדודים לצבא, זה היה הסכם בין מפקדת האצ"ל לבין הממשלה הזמנית, חתום וכתוב סעיף אחר סעיף, וכדי להבהיר את עמדתנו, אני אספר לכם משהו בבחינת אפיזודה, משהו בעל צליל מיוחד. מר גלילי הביא לי טיוטא של ההסכם הזה, אחרי שיחות בירור, לאחר שהסכמנו בעל פה שהאצ"ל יצטרף לצבא ביחידות של גדודים, על היחידות, על המפקדים, הביא לי טיוטא של ההסכם הזה. מטעם משרד הבטחון. שם היה משפט "מפקד האצ"ל יורה לחברי האצ"ל להצטרף לצבא". אני אמרתי אז למר גלילי, אנחנו רגילים עד היום לקרוא איש לרעהו בשמותינו הפרטיים, ישראל. אני לא מסכים לסעיף הזה. והוא תמה לרגע, למה אני לא מסכים. הסברתי לו שמבחינת הצבא, אני אינני עוד מפקדם של אנשי האצ"ל. ולכן אני אינני צריך להורות להם שום דבר, הם מצטרפים לצבא. ולכן אני משנה את הסעיף הזה, צריך למחוק את המלים מפקד האצ"ל יורה, ולכתוב, "חברי האצ"ל יצטרפו" הוא קיבל ברצון את התיקון הזה. אבל הוא אופייני לאותו הלך רוח שעליו אתה שאלת בקשר לבעיה של התלבטויות. לקראת הסיום, לקראת אותו יום, היה כנס מיוחד של כל המפקדים הבכירים של הארגון הצבאי הלאומי, בו אני הודעתי שאין אני עוד מפקדם מבחינת מתן פקודות, עכשיו החיילים יצטרפו לצבא, תקום תנועת החרות, אנחנו נהיה חברים, נמשיך במאבקנו המדיני. אבל הם פטורים, בהדגשה רבה ביקשתי לומר את המלה פטורים. זאת אומרת, מחובת משמעת כלשהי כלפי או כלפי חברי במפקדה. אז היה מספר של חברים מפקדים, אבל קטן מאד, אני מעריך כל אדם, שהשיגו על ההחלטה הזאת. אבל כפי שציינתי, הם היו מעטים מאד, היתה אצלם התלבטות, מי עכשיו יפקד עלינו, מה יהיה אתנו, והם אז הביעו התנגדות למה שנקרא התפרקות, או נטישת מחתרת, ביטול מסגרת צבאית. אבל הם היו מעטים מאד, והרוב המכריע קיבל את אותו קו עליו דיברתי. כל שאני יכולתי אחרי אותו כנס, היתה ההתייעצות מלאה, עשרות תפקידים מפקדים היו, הם נתנו את הסכמתם לדרך הזו, למסור ברדיו, שעדיין היה חשאי, במחתרת של הארגון הצבאי הלאומי, במוצאי שבת, בה' באייר, שאנחנו נוטשים את המחתרת, ותקום תנועת החרות.

מדוע אנחנו לא השתתפנו בממשלה הזמנית. אני חושב שיש לכך שתי סיבות. ראשית – אולי הגברת תתמה לשמוע, אפילו לא עלה על דעתנו לבקש לשתפנו בממשלה. משהו מתמיה, אבל אני אומר לך גבירתי, אמת לאמיתה, לא עלה על דעתנו. אנחנו נלחמנו, זכינו להכרזת העצמאות, הסתייגנו מן ההסכמה לחלוקת ארץ-ישראל במפורש הודענו שאנחנו מאמינים שארץ-ישראל תשוחרר כולה, ולא ביקשנו מקום בממשלה. בעצם הוספנו ללחום. במאי, אין לשכוח, עדיין היו יחידות האצ"ל כמעט בכל החזיתות. בהסכמה מלאה, גם היו פקודות מיוחדות מטעם המטה לאצ"ל, היו בקשות. למשל, אני זוכר את הפגישה הדרמטית שהיתה בביתו של יאן, זה היה איש ההגנה, אשר בביתו היינו נפגשים במסגרת תנועת המרי, במשך כ-9 חודשים. אני זוכר לא רק אותו, גם את אשתו, אשה יפה מאד. אנחנו היינו נפגשים שם פעמיים בשבוע, לפחות פעם בשבוע. באותה דירה ביקש יגאל ידין, שהיה אז ראש המטה, לפגוש את חברי ואותי. אמר לנו את הדברים הבאים: אני בא עכשיו מלטרון, טבח, תתקיפו את רמלה. ואני אמרתי לו, יגאל, עם כל הכבוד, אבל אין לנו מספיק כח לתקוף את רמלה. אנחנו היינו אחרי כיבוש יפו, 45 חברים שלנו נפלו. היה לנו בסך הכל שתי מרגמות שלקחנו אצל הבריטים. אמנם היינו עשירים בפגזים של 3 אינטש, לקחנו אלפים רבים מהם מרכבת בריטית. בכלל המחתרת נלחמה מעיקרה בנשק בריטי, אז זה צריך לדעת, לעולם אל תתייאש, אפשר תמיד לכבוש מה שצריך, אם יש לך אידיאל, נכונות, הקרבה וכו'. אבל בכל זאת רק שתי מרגמות עמדו לרשותנו, מעיקרם תת-מקלעים, כמה מכונות יריה. ביקשנו 300 רובים, מפני שהתת-מקלעים נשק קצר טווח, נגדנו עמד הלגיון עם מכונות יריה, עם משוריינים, טנקים לא היו שם, אבל המכוניות המשוריינות הבריטיות, בכל זאת מכונית משוריינת, וגם בארטילריה. למשל בהסתערות הראשונה הבחורים כבשו שליש מן העיר, אחר-כך באה התקפת נגד, עם כל הכלים האלה של האויב, היו צריכים לסגת, תוך הקרבת קרבנות דמים נוראית. אני מספר לכם על השיחה הזו, בעקיפין להשיב על הגברת. אמרתי לו, דרושים לנו לפחות עוד 300 רובים, נשק קצת יותר ארוך טווח, ואז נעשה. בדק ואמר, אין, 300 רובים לא היה בימים ההם. בכל זאת הוא אמר, אני לא מצפה מכם שתכבשו את רמלה, מה שצריך לעשות הוא, על ידי התקפה זו למשוך את הכוחות של האויב מעמק אילון, שהלגיון ירוץ להגן על רמלה, שם היה מצב קשה. הרי נהרגו שם למעלה מ-500 איש, אנשים באו מקפריסין, לא יכלו להשתמש אפילו ברובה, החזיקו את הרובה על הבטן, לא ידעו איך להחזיק רובה. זה היה המצב בימים ההם. זה מה שיגאל ידין סיפר לנו. הוא ביקש, עשינו את זאת, אבידות כבדות מאד. נכון שמשכנו כוחות. אחרי ההפוגה השנייה כבר הצבא כבש גם את רמלה וגם את לוד. בזה היינו עסוקים אז, גם אחרי הכרזת המדינה, בכל החזיתות, גם בדרום, באשדוד, בזרנוגה. ולא עלה על דעתנו לומר תכניסו אותנו לממשלה, פשוט לא עלה על דעתנו, זו סיבה אחת. הסיבה השנייה, אי-אפשר להתעלם ממנה. אני חושב שגם על דעתו של הצד השני לא עלה הדבר. היות ושני הצדדים לא עלה על דעתם, נשאר כמו שנשאר.

לגבי נציגי אצ"ל בחו"ל – לא, הם כן השתלבו עם ערי ז"ל. ב-1938 היה לנו כינוס בית"ר בוורשה, אחד הכינוסים החשובים שלנו, עוד בחייו של זאב ז'בוטינסקי ראש בית"ר. זה היה אז הוויכוח הגדול על הדרך של הגשמת הציונות, אבל זאב ז'בוטינסקי דרש שערי יהיה ממונה על עליה ב', והחברים הביעו פקפוק. משום שעליה ב' בימים אלה היתה קשורה בסכנה של הליכה לבית-הסוהר. זאת אני מביא, כדי שכולכם תבינו מה היה הקשר העמוק. זאב ז'בוטינסקי אמר לנו, אנחנו באנו אליו מטעם הוועדה המתמדת, להרכיב את מרכז, את שלטון בית"ר. הוא עמד על דרישה הזו. אמרנו לו, יכול ללכת לבית-הסוהר, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. הוא אמר, אז אני רושם לפני שהוא ישב גם בבית הסוהר. דברים שהם בלתי נשכחים בשבילנו. אני מספר את זאת בגלל ההערכה, שכנראה לא היתה בכוונה, ערי היה ארצישראלי במאת האחוזים, וגם ישב בעכו בגלל עליה שהיתה קרויה בלתי חוקית היו בכנסת הראשונה גם מרלין, גם הלל קוק גם ערי. נכון שאחר-כך היו חילוקי דעות. עלינו להבין, זו היתה ראשית הקמת המדינה, הכל היה עדיין בתהליך של גיבוש. בבחירות לכנסת השנייה בר לא השתתפו כפי שידוע לכם, הרי חזר, מרלין נסע לארצות-הברית, גם היום נמצא שם, אריה בן-אליעזר היה אחד הנציגים ז"ל. אתם יודעים איזה תפקידים גדולים הוא בתוכנו, גם נציגים אחרים. זאת היתה התפתחות כתוצאה של אותם משברים, היו משברים בכל המפלגות, אותם המשברים שהם חלק בלתי-נפרד של גיבוש הכוחות המדיניים אחר הכרזת עצמאות, מלחמות וכד'. באשר לצוה"ר המצב היה כזה – אנחנו במחתרת אי-שם בין 46 ל-47, ידענו שצריך יהיה להמשיך במסגרת של תנועה מדינית. אנחנו חברי צוה"ר ותיקים, אני בבית"ר בצוה"ר משנת 1929. אבל זה היה ברור לנו. אני חושב שלחלק מידידינו וחברינו זה היה גם ברור. אני אסביר מדוע. הרי להלכה יכולנו לסיים את תפקידנו במחתרת, ולא להקים שום דבר מדיני. היתה הצוה"ר, והצוה"ר כמובן היתה ממשיכה. גם באצ"ל וגם בלח"י היתה דעה שחייבים אנחנו מן המחתרת להקים תנועה מדינית ואסביר מדוע. אותו מעבר שעליו דיברנו קודם, שעליו אני הרצאתי, היה בלתי אפשרי בלעדי זה. האנשים במחתרת האמינו באמונה שלמה בשחרור ובזכותנו לארץ-ישראל ובהקמת המדינה. זו היתה מעין תופעה של איזה הזדהות מוחלטת של האדם עם האידיאל. תמה תקופה, אין עוד מחתרת, היא סיימה את תפקידה, יש צבא, אבל לחלוטין לסיים, איפה אותה מסגרת שבה אותם הלוחמים יוכלו להמשיך ברעיונותיהם, בלי נשק, במסגרת הדמוקרטיה. זה הבטיח את אותו מעבר. הייתי יכול לומר השליו [כך במקור, ט.ק.], וזה היה ברור לנו. אבל אנחנו אהבנו עוד את הצוה"ר, כפי שאמרתי קודם, היינו בעצמנו חברי צוה"ר ותיקים, ולכן בפגישות לפני קום המדינה, עם ראשי הצוה"ר, אנחנו הצענו להם מלכתחילה דבר כזה: בארץ-ישראל תהיה תנועת החרות, בתפוצות הגולה הצוה"ר, והם היו תנועה אחת. במקום שהיה כתוב הצוה"ר בארץ-ישראל ובתפוצות, יהיה כתוב, תנועת החרות – הצוה"ר, וזו תהיה חלוקה טבעית. באמת מלכתחילה לא כולם קיבלו את ההצעה הזו, כשנה, שנה וחצי עדיין לא קיבלו אותה, ולכן היתה הליכה לבחירות נפרדת של תנועת החרות ושל הצוה"ר, בבחירות לכנסת הראשונה. אבל הצוה"ר לא קיבל ייצוג, קרוב ל-3000 קולות קיבלו, וצריך היה מינימום של 6000 למנדט, לא עברו הרבה חודשים, ובאמת אותו הסכם הושג. עד היום יש לנו תנועה שנקראת חרות הצוה"ר, ותנועת החרות הצוה"ר, בכל רחבי תבל. פה תנועתנו שמה תנועת החרות, ואילו ברחבי תבל הצוה"ר. אבל בשנה הראשונה היו באמת לבטים, וגם היתה הליכה נפרדת לבחירות. בכנסת השנייה, מאז ועד היום רק תנועת החרות מתייצבת לבחירות.

לפני קום המדינה, בעצם עד ההשמדה באירופה, שתנועתנו על ידי תנועת הנוער שלה, המופלאה, בית"ר, נהגה כך, שנתיים של חייך עם בואך ארצה אתה מוסר לאומה, ואתה הולך לפלוגות גיוס או פלוגות עבודה. והיו כאלה בשנות ה-30 עשרות בכל רחבי הארץ. אני יכול הבטיחו, שאלמלא פרצה מלחמת העולם השנייה עם כל התוצאות, ההליכה לצבא הבריטי מצד אחד, עם כל האחרים. הם עשו עבודה חלוצית מן היפות ביותר, אפשר לבדוק את זאת, בצמצום, ברעב, עשרה גרוש ביום, עבודה עברית, בראש פינה, שלמה בן-יוסף, עבדו בכל עבודות השדה, בחדרה, בגדרה, מבנימינה, בכל רחבי הארץ. זו היתה עבודה חלוצית, משם שאדם ויתר על לימודים. בעצם זה היה רעיון של הנח"ל, אותו רעיון. אבל פרצה מלחמת העולם השנייה, ב-1939, והכל התהפך, תזכרו את העובדות ההיסטוריות. רוב האנשים, חלק גדול מהם באמת התגייסו לצבא הבריטי, אחר-כך בבריגדה, אתם יכולים לראות אותם, המזכיר שלי יחיאל קדישאי, הנהג ידידי יוסף, המחנך של הילדים שלנו, המחכה לי עכשיו, היה בצבא הבריטי, וכך אלפים רבים מאתנו. ובאמת הם לא היו בפלוגות הגיוס שלכם.
אותו שלב מפלוגות גיוס להתנחלות נסתיים ב-1939. אחר-כך היתה תקופת המחתרת. כאשר בכנסת הראשונה היו מדברים אתנו על הנושא הזה, איפה ההתיישבות שלכם, אני הייתי רגיל להשיב כך, היות ויש בביטוי הזה סימטריה, אני אחזור עליו. אנחנו לא התיישבנו משום שישבנו. אלפי אנשים ישבו בתקופה ההיא של שנות ה-40 גלים גלים, מעכו ועד הקישלה, עתלית, נור-שמש, אריתריאה, קניה, וסודאן. בסך הכל אני חושב אלפים, איך אפשר.
אני רוצה לומר לכם שמבחינה זו אצל היהודים יש תמיד איזה נחמה, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא שפיזר את ישראל בין העמים, נחמה על הגולה. יש בזה משהו. מכל מקום לא השמידו את כל העם היהודי בבת-אחת, לו היה בארץ אחת, מי יודע מה היה לו. אבל אני יכול לומר, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא, אנחנו אז לא התיישבנו אלא ישבנו, משום שהשבת הגדול כפי שנאמר, 29 ביוני הוכיח, שלו אנחנו היינו – הנוער שלנו לא היה בקיבוצים, במושבים, מאז לא יכולנו להלחם. זה היה מושג בעולם כולו, מחתרת אורבנית, עירונית. טופמרוס וכל אלה.
מיד אחר קום המדינה, כשהנחנו את אבן הפינה לרמת רזיאל, מה שנקרא הפרוזדור לירושלים, זה היה הישוב הראשון הקימונו אותו לאחר חידוש עצמאותנו, אמרנו את הדברים הבאים: ליישב את ארצנו, לבנות אותה, קודם נלחמנו, עכשיו אנחנו באים לבנות את ארצנו, וצריך בהחלט ללכת להתיישבות. אדוני, יש לנו היום קרוב ל-20 נקודות התיישבות. ודאי שזה פחות ממה שיש לקיבוץ הארצי, אבל אי-אפשר לומר שאנחנו לא התיישבנו במסגרת האפשרויות. זה היה בשלב השני. יש לנו ישובים נפלאים, אותה רמת-רזיאל כבר הזכרתי, מבוא ביתר, אמציה, אנשים אלה ישבו על קו שביתת הנשק והקריבו קרבנות חיים. מדוע זה נעלם מעיני האנשים. נהרגו אנשים שלנו. צור-נתן, בכל המקומות, משמר-הירדן, בהחלט ישנה התיישבות, נכון, יותר קטנה, אבל מדוע לא להעריך אותה. הרי בסופו של דבר זה החל כפי שזה החל, אחרי תקופה כל כך ממושכת של סבל, קרבנות וכד'.
חזרה למאמר חיפוש חדש