ממחתרת למפלגה
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אני אביא בפניכם כמה פרקים על רקע של מדיניות פנים ובשטח הסוציאלי כלכלי, לאחר הסברה של הסעיף המדיני העיקרי הזה, כדי להוכיח את ההמשכיות בעמדתנו. ב-1948 כתבנו כך: "מדיניות הפנים, היחס למיעוטים לאומיים ודתיים, כלומר, ערבים דרוזים ואחרים – המיעוטים הלאומיים והדתיים האחרים ייתנו משיווי זכויות מוחלט בכל שטחי החיים של המדינה. יש לתת ייצוג מתאים למיעוטים במוסדות המדינה, ובסיס של נאמנות בלתי-מסויגת למדינה. מוסדות המדינה חייבים להבטיח למיעוטים אפשרות מלאה לחנך את ילדיהם בשפתם הם, ברוח תרבותם, דתם ומסורתם." מאז ועד היום זו עמדתנו. שיווי זכויות, רוב יהודי, מיעוט ערבי, היום אפשר לדבר בקשר עם הסעיף השלישי, שקראתי, על המושג ששומעים עליו רובת, אבל בלי התוספת, ואני מציע לקיים את התוספת. אוטונומיה תרבותית. כלומר, לחנך את ילדיהם בשפתם, ברוח תרבותם, דתם ומסורתם. זו היתה גישתנו לגבי האוכלוסיה הערבית מאז, מראשית הקמת המדינה. והיא כיום, אחרי כל ההתפתחויות שחלו לנגד עינינו. בשטח הסוציאלי כלכלי: "מוסדות המדינה חייבים להבטיח לכל אזרח לא רק זכות לעבודה, כי אם גם מקום עבודה. זכותם של אנשי העמל להתאחד באיגודים מקצועיים שידאגו לצד המדינה. העלאה מתמדת של רמת החיים של הפועל היא זכות שאינה ניתנת לערעור. מוסדות המדינה חייבים לדאוג לכך, שבמדינה העברית לא יימצא איש רעב ללחם, חסר קורת-גג או חסר אפשרות לקבל השכלה ראשונית". הסעיפים האלה נובעים בעצם מחמשת המ"מים המפורסמים של זאב ז'בוטינסקי. על פי דרגת חשיבותם אני אמנה אותם לפי הזיכרון. מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. זאב ז'בוטינסקי הסביר כך את עמדתו בשטח החברתי. ההבדלים אינם טראגיים. צריך קודם כל להבטיח לאזרח ולאדם באשר הוא אדם, ללא הבדל מוצא, את אותו מינימום אורגן [לא ברור במקור, ט.ק.] במזון, ביגוד, דיור, השכלה ועזרה רפואית, שעליו אפשר לבנות אפילו הבדלים. ויש לתת את חמשת המ"מים האלה לאדם באשר הוא אדם. כמובן ביסוד הדברים כתמורה לעבודתו. אבל אם הוא לא יכול לעבוד, למשל, צעיר מדי, זקן מדי, חולה או ישנה אבטלה, הוא אינו אשם בה, לתת לו את כל אלה. ומעל אותו יסוד, על פי השקפות התקופה, של אותו מינימום הוגן, יש יוזמה, וייתכנו גם הבדלים. מן הרעיון הזה נלקחו הסעיפים האלה, כפי ששמעתם אותם, אחר-כך הם עברו למצעים שונים. הנה כי כן בשטח המדיני, החברתי והכלכלי, וביחס למיעוטים בארץ-ישראל, אנחנו אז קבענו את היסודות, והם יפים לפי התוכן גם בשעה זו. אנחנו הקפדנו מאד ומוסיפים להקפיד על הבחירה של צירים לוועידה הארצית, ועל ידי כך הקמת המוסדות הנבחרים האחרים.
ההתלבטויות במחתרת היה היו. באשר לקו היסודי, לכשתקום המדינה לא נקיים מחתרת, או ארגון צבאי, נלך לבחירות, נקים תנועה מדינית, באשר ליסוד הזה, לא היו שום חילוקי דעות אפשר לומר, כמקובל בין רוב ומיעוט, לא היו. לעומת זאת לקראת הסיום, כאשר אנחנו חתמנו על ההסכם המבצעי בקשר להקמת הגדודים המורכבים מחברי אצל שהצטרפו ביחידות של גדודים לצבא, זה היה הסכם בין מפקדת האצ"ל לבין הממשלה הזמנית, חתום וכתוב סעיף אחר סעיף, וכדי להבהיר את עמדתנו, אני אספר לכם משהו בבחינת אפיזודה, משהו בעל צליל מיוחד. מר גלילי הביא לי טיוטא של ההסכם הזה, אחרי שיחות בירור, לאחר שהסכמנו בעל פה שהאצ"ל יצטרף לצבא ביחידות של גדודים, על היחידות, על המפקדים, הביא לי טיוטא של ההסכם הזה. מטעם משרד הבטחון. שם היה משפט "מפקד האצ"ל יורה לחברי האצ"ל להצטרף לצבא". אני אמרתי אז למר גלילי, אנחנו רגילים עד היום לקרוא איש לרעהו בשמותינו הפרטיים, ישראל. אני לא מסכים לסעיף הזה. והוא תמה לרגע, למה אני לא מסכים. הסברתי לו שמבחינת הצבא, אני אינני עוד מפקדם של אנשי האצ"ל. ולכן אני אינני צריך להורות להם שום דבר, הם מצטרפים לצבא. ולכן אני משנה את הסעיף הזה, צריך למחוק את המלים מפקד האצ"ל יורה, ולכתוב, "חברי האצ"ל יצטרפו" הוא קיבל ברצון את התיקון הזה. אבל הוא אופייני לאותו הלך רוח שעליו אתה שאלת בקשר לבעיה של התלבטויות. לקראת הסיום, לקראת אותו יום, היה כנס מיוחד של כל המפקדים הבכירים של הארגון הצבאי הלאומי, בו אני הודעתי שאין אני עוד מפקדם מבחינת מתן פקודות, עכשיו החיילים יצטרפו לצבא, תקום תנועת החרות, אנחנו נהיה חברים, נמשיך במאבקנו המדיני. אבל הם פטורים, בהדגשה רבה ביקשתי לומר את המלה פטורים. זאת אומרת, מחובת משמעת כלשהי כלפי או כלפי חברי במפקדה. אז היה מספר של חברים מפקדים, אבל קטן מאד, אני מעריך כל אדם, שהשיגו על ההחלטה הזאת. אבל כפי שציינתי, הם היו מעטים מאד, היתה אצלם התלבטות, מי עכשיו יפקד עלינו, מה יהיה אתנו, והם אז הביעו התנגדות למה שנקרא התפרקות, או נטישת מחתרת, ביטול מסגרת צבאית. אבל הם היו מעטים מאד, והרוב המכריע קיבל את אותו קו עליו דיברתי. כל שאני יכולתי אחרי אותו כנס, היתה ההתייעצות מלאה, עשרות תפקידים מפקדים היו, הם נתנו את הסכמתם לדרך הזו, למסור ברדיו, שעדיין היה חשאי, במחתרת של הארגון הצבאי הלאומי, במוצאי שבת, בה' באייר, שאנחנו נוטשים את המחתרת, ותקום תנועת החרות.
מדוע אנחנו לא השתתפנו בממשלה הזמנית. אני חושב שיש לכך שתי סיבות. ראשית – אולי הגברת תתמה לשמוע, אפילו לא עלה על דעתנו לבקש לשתפנו בממשלה. משהו מתמיה, אבל אני אומר לך גבירתי, אמת לאמיתה, לא עלה על דעתנו. אנחנו נלחמנו, זכינו להכרזת העצמאות, הסתייגנו מן ההסכמה לחלוקת ארץ-ישראל במפורש הודענו שאנחנו מאמינים שארץ-ישראל תשוחרר כולה, ולא ביקשנו מקום בממשלה. בעצם הוספנו ללחום. במאי, אין לשכוח, עדיין היו יחידות האצ"ל כמעט בכל החזיתות. בהסכמה מלאה, גם היו פקודות מיוחדות מטעם המטה לאצ"ל, היו בקשות. למשל, אני זוכר את הפגישה הדרמטית שהיתה בביתו של יאן, זה היה איש ההגנה, אשר בביתו היינו נפגשים במסגרת תנועת המרי, במשך כ-9 חודשים. אני זוכר לא רק אותו, גם את אשתו, אשה יפה מאד. אנחנו היינו נפגשים שם פעמיים בשבוע, לפחות פעם בשבוע. באותה דירה ביקש יגאל ידין, שהיה אז ראש המטה, לפגוש את חברי ואותי. אמר לנו את הדברים הבאים: אני בא עכשיו מלטרון, טבח, תתקיפו את רמלה. ואני אמרתי לו, יגאל, עם כל הכבוד, אבל אין לנו מספיק כח לתקוף את רמלה. אנחנו היינו אחרי כיבוש יפו, 45 חברים שלנו נפלו. היה לנו בסך הכל שתי מרגמות שלקחנו אצל הבריטים. אמנם היינו עשירים בפגזים של 3 אינטש, לקחנו אלפים רבים מהם מרכבת בריטית. בכלל המחתרת נלחמה מעיקרה בנשק בריטי, אז זה צריך לדעת, לעולם אל תתייאש, אפשר תמיד לכבוש מה שצריך, אם יש לך אידיאל, נכונות, הקרבה וכו'. אבל בכל זאת רק שתי מרגמות עמדו לרשותנו, מעיקרם תת-מקלעים, כמה מכונות יריה. ביקשנו 300 רובים, מפני שהתת-מקלעים נשק קצר טווח, נגדנו עמד הלגיון עם מכונות יריה, עם משוריינים, טנקים לא היו שם, אבל המכוניות המשוריינות הבריטיות, בכל זאת מכונית משוריינת, וגם בארטילריה. למשל בהסתערות הראשונה הבחורים כבשו שליש מן העיר, אחר-כך באה התקפת נגד, עם כל הכלים האלה של האויב, היו צריכים לסגת, תוך הקרבת קרבנות דמים נוראית. אני מספר לכם על השיחה הזו, בעקיפין להשיב על הגברת. אמרתי לו, דרושים לנו לפחות עוד 300 רובים, נשק קצת יותר ארוך טווח, ואז נעשה. בדק ואמר, אין, 300 רובים לא היה בימים ההם. בכל זאת הוא אמר, אני לא מצפה מכם שתכבשו את רמלה, מה שצריך לעשות הוא, על ידי התקפה זו למשוך את הכוחות של האויב מעמק אילון, שהלגיון ירוץ להגן על רמלה, שם היה מצב קשה. הרי נהרגו שם למעלה מ-500 איש, אנשים באו מקפריסין, לא יכלו להשתמש אפילו ברובה, החזיקו את הרובה על הבטן, לא ידעו איך להחזיק רובה. זה היה המצב בימים ההם. זה מה שיגאל ידין סיפר לנו. הוא ביקש, עשינו את זאת, אבידות כבדות מאד. נכון שמשכנו כוחות. אחרי ההפוגה השנייה כבר הצבא כבש גם את רמלה וגם את לוד. בזה היינו עסוקים אז, גם אחרי הכרזת המדינה, בכל החזיתות, גם בדרום, באשדוד, בזרנוגה. ולא עלה על דעתנו לומר תכניסו אותנו לממשלה, פשוט לא עלה על דעתנו, זו סיבה אחת. הסיבה השנייה, אי-אפשר להתעלם ממנה. אני חושב שגם על דעתו של הצד השני לא עלה הדבר. היות ושני הצדדים לא עלה על דעתם, נשאר כמו שנשאר.
לגבי נציגי אצ"ל בחו"ל – לא, הם כן השתלבו עם ערי ז"ל. ב-1938 היה לנו כינוס בית"ר בוורשה, אחד הכינוסים החשובים שלנו, עוד בחייו של זאב ז'בוטינסקי ראש בית"ר. זה היה אז הוויכוח הגדול על הדרך של הגשמת הציונות, אבל זאב ז'בוטינסקי דרש שערי יהיה ממונה על עליה ב', והחברים הביעו פקפוק. משום שעליה ב' בימים אלה היתה קשורה בסכנה של הליכה לבית-הסוהר. זאת אני מביא, כדי שכולכם תבינו מה היה הקשר העמוק. זאב ז'בוטינסקי אמר לנו, אנחנו באנו אליו מטעם הוועדה המתמדת, להרכיב את מרכז, את שלטון בית"ר. הוא עמד על דרישה הזו. אמרנו לו, יכול ללכת לבית-הסוהר, ואנחנו לא רוצים שזה יקרה. הוא אמר, אז אני רושם לפני שהוא ישב גם בבית הסוהר. דברים שהם בלתי נשכחים בשבילנו. אני מספר את זאת בגלל ההערכה, שכנראה לא היתה בכוונה, ערי היה ארצישראלי במאת האחוזים, וגם ישב בעכו בגלל עליה שהיתה קרויה בלתי חוקית היו בכנסת הראשונה גם מרלין, גם הלל קוק גם ערי. נכון שאחר-כך היו חילוקי דעות. עלינו להבין, זו היתה ראשית הקמת המדינה, הכל היה עדיין בתהליך של גיבוש. בבחירות לכנסת השנייה בר לא השתתפו כפי שידוע לכם, הרי חזר, מרלין נסע לארצות-הברית, גם היום נמצא שם, אריה בן-אליעזר היה אחד הנציגים ז"ל. אתם יודעים איזה תפקידים גדולים הוא בתוכנו, גם נציגים אחרים. זאת היתה התפתחות כתוצאה של אותם משברים, היו משברים בכל המפלגות, אותם המשברים שהם חלק בלתי-נפרד של גיבוש הכוחות המדיניים אחר הכרזת עצמאות, מלחמות וכד'. באשר לצוה"ר המצב היה כזה – אנחנו במחתרת אי-שם בין 46 ל-47, ידענו שצריך יהיה להמשיך במסגרת של תנועה מדינית. אנחנו חברי צוה"ר ותיקים, אני בבית"ר בצוה"ר משנת 1929. אבל זה היה ברור לנו. אני חושב שלחלק מידידינו וחברינו זה היה גם ברור. אני אסביר מדוע. הרי להלכה יכולנו לסיים את תפקידנו במחתרת, ולא להקים שום דבר מדיני. היתה הצוה"ר, והצוה"ר כמובן היתה ממשיכה. גם באצ"ל וגם בלח"י היתה דעה שחייבים אנחנו מן המחתרת להקים תנועה מדינית ואסביר מדוע. אותו מעבר שעליו דיברנו קודם, שעליו אני הרצאתי, היה בלתי אפשרי בלעדי זה. האנשים במחתרת האמינו באמונה שלמה בשחרור ובזכותנו לארץ-ישראל ובהקמת המדינה. זו היתה מעין תופעה של איזה הזדהות מוחלטת של האדם עם האידיאל. תמה תקופה, אין עוד מחתרת, היא סיימה את תפקידה, יש צבא, אבל לחלוטין לסיים, איפה אותה מסגרת שבה אותם הלוחמים יוכלו להמשיך ברעיונותיהם, בלי נשק, במסגרת הדמוקרטיה. זה הבטיח את אותו מעבר. הייתי יכול לומר השליו [כך במקור, ט.ק.], וזה היה ברור לנו. אבל אנחנו אהבנו עוד את הצוה"ר, כפי שאמרתי קודם, היינו בעצמנו חברי צוה"ר ותיקים, ולכן בפגישות לפני קום המדינה, עם ראשי הצוה"ר, אנחנו הצענו להם מלכתחילה דבר כזה: בארץ-ישראל תהיה תנועת החרות, בתפוצות הגולה הצוה"ר, והם היו תנועה אחת. במקום שהיה כתוב הצוה"ר בארץ-ישראל ובתפוצות, יהיה כתוב, תנועת החרות – הצוה"ר, וזו תהיה חלוקה טבעית. באמת מלכתחילה לא כולם קיבלו את ההצעה הזו, כשנה, שנה וחצי עדיין לא קיבלו אותה, ולכן היתה הליכה לבחירות נפרדת של תנועת החרות ושל הצוה"ר, בבחירות לכנסת הראשונה. אבל הצוה"ר לא קיבל ייצוג, קרוב ל-3000 קולות קיבלו, וצריך היה מינימום של 6000 למנדט, לא עברו הרבה חודשים, ובאמת אותו הסכם הושג. עד היום יש לנו תנועה שנקראת חרות הצוה"ר, ותנועת החרות הצוה"ר, בכל רחבי תבל. פה תנועתנו שמה תנועת החרות, ואילו ברחבי תבל הצוה"ר. אבל בשנה הראשונה היו באמת לבטים, וגם היתה הליכה נפרדת לבחירות. בכנסת השנייה, מאז ועד היום רק תנועת החרות מתייצבת לבחירות.