מסיבת עתונאים

קראנו את הדין וחשבון של יהודה ארזי, שאשר נתפרסם רק לפני כ-10 ימים, אני בטוח, שאביע דעת כל יהודי, ללא הבדל השקפה, שנפעם הלב כאשר קראנו את הדין וחשבון הזה. עלילת דם, רשת לרגלי הנלכדים, עדויות שקר והוא, האיש שחקר, קובע: סטבסקי ורוזנבלט מסרו עדות, שכולה אמת. והמסמך הזה, לא נודע לנו תכנו 40 שנים תמימות. או דבריו של חנקין, איש ההגנה. הוא נפגש עם עבדול מג'יד. עבדול מג'יד סיפר לו בעכו את כל הפרטים על הרצח. הוא היה שם, לפי הודאתו, יחד עם איסע דרויש, אשר נבהל, כסיפורו שעבדול מג'יד, ירה בארלוזורוב וברח. הוא רץ, כך מספר לנו חנקין, אל מנהיגי הישוב דאז. ואיך הוא מתבטא?: הוא מרים קול זוועה. הם אינם שומעים לו. הם מנסים לשכנע אותו, שהרביזיוניסטים רצחו את ארלוזורוב, דווקא יהודים רצחו את ארלוזורוב ומאז, ככה הוא מודיע לגברת תמר מרוז, הוא שותק 40 שנה. היום הוא מגלה לנו את האמת על שיחתו עם עבדול מגי'ד.

אנחנו לא ידענו דבר על כך, שהגברת תמר מרוז עומדת לפרסם ביום שישי מסוים את ממצאי מחקרה. פתחנו את העיתון וקראנו את המחקר ואני לא מכחיש, נרעד הלב, כי אמנם מצאנו בו דברים ידועים, אבל מצאנו בו דברים שלא שמענו עליהם מאז יוני 1933. הסיפור למשל על עבדול מג'יד היה ידוע. העניין הרי גם נחקר בבית-המשפט, אבל שמר חנקין שוחח עם עבדול מג'יד, אנחנו לא ידענו. יש עוד עדויות במחקר הזה. אני מסתמך רק על זו. מדוע? משום שאם חנקין שתק 40 שנה, ביודעו סוד כזה, שהוא שוחח עם הרוצח, עם מי שהשתתף ברצח, עם מי שהאיר בפנס והוא יודע מיהו הרוצח, הרי בכל זאת, גבירותי ורבותי, אנחנו יהודים אוהבים את הצדק, משהו עובר בלב כשאתה שוקל, ששני יהודים חפים מפשע, במקום אותם רוצחים עלולים היו להיות נתלים בעכו.

לא, אני לא נפגשתי עם הגברת סימה ארלוזורוב וקיוויתי ששמה של הגברת ארלוזורוב לא יועלה במסיבת עיתונאים זו. זו אשה, שבעלה נרצח לפני 40 שנה. אינני רוצה להוסיף על כך, אבל היות והשאלה נשאלה, אני אספר את העובדה כפי שהיא היתה. בחודש מרץ 1969 אני קיבלתי מכתב מהגברת סימה ארלוזורוב. מאחר שלא קיבלתי רשות ממנה לתת פרסום למכתבה, אסור לי לאמר מילה אחת על תוכן המכתב הזה. לעומת זאת, יש לי מלוא הסמכות, לאחר שנשאלה השאלה, לקרוא בפניכם את המכתב שאני כתבתי בתשובה למכתבה שלה. "גברת ארלורורוב הנכבדה, בעקבות תשובת הביניים שלי למכתבך" – אני כנראה אז יצאתי לחוץ-לארץ וחזרתי ומצאתי את מכתבה. בינתיים נתנה לה תשובת ביניים, המאשרת את קבלת המכתב עצמו. כך אנחנו נוהגים עם יחיאל, כדי שכל אזרח יקבל תשובה. וכבכן, אני חוזר להקראת המכתב: - "בעקבות תשובת הביניים שלי למכתבך, הריני מבקש להודיעך, כי קראתיו בתשומת לב, אך גם בתדהמה ובכאב, אשר אין להם שיעור. בקראי את דברייך נזכרתי בתביעתו של זאב ז'בוטינסקי אל אברהם סטבסקי, לאחר שידיד נעורי זה, אשר הועמד בצל התליה על לא עוול בכפו, כשאר הנאשמים בפרשה הטראגית, זוכה ושוחרר. כזאת היתה התביעה: 'אל נא, אברשה, תתקוף בדברים את הגברת ארלוזורוב על אף עדותה. זכור נא את השבר שאירע לה.' זה היה התוכן העיקרי של הפניה האצילה מפי האיש אשר נלחם על הצללתם של תלמידיו החפים מכל פשע, שנפלו קרבן במלוא משמעות המושג הידוע בתולדות ישראל לעלילת דם ומשום שנחרטה בזכרוני מימי נעורי דרישה זו של האציל באדם אמנע, גברת ארלוזורוב הנכבדה, מוויכוח עמך על אף מכתבך ובמקום תשובה הריני מצרף את הדברים, שהשמעתים בכנסת לפני 13 שנה, כלומר את הנאום שבו דרשנו הקמת ועדת חקירה..." – על מה שאני קראתי לא אוסיף דבר.