עצרת לכבודו של דוד מרקש
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מראה מקום:
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין ט"ז כסלו התשל"ג, 22 בנובמבר 1972
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
אבל אנחנו יודעים מה זה מהפכה. אנחנו למדנו מהנסיון שיש מהפכה מקדמת את האדם, ויש המשיגה אותו אחורה. יש מהפכה המביאה חרות, ויש המטילה רודנות. יש מהפכה המביאה במקום עריצות – דרור, ויש המוליכה מן הדרור ומן האור אל העריצות ואל החושך.
בני דורנו למדו, על בשרם חזו, את ההבדלים בין המהפכות למיניהן. אבל מי שלמד, לא רק מספר אלא גם מנסיון, מהפכה כל כך אדירה וכל כך צודקת, וכל כך מקדמת וכל כך מקודשת כמהפכה ההיסטורית העוברת לנגד עינינו, על היהדות ברוסיה הסובייטית... חמישים וחמש שנים! לאחר דיכוי האות העברית, איסור התנ"ך, נטילת האפשרות להתפלל לאלוהי ישראל, ממעמקים, ניכור מוחלט של הדור הצעיר מכל מה שקשור ביהדות, קם והיה החזון של הרצל וז'בוטינסקי.
הנוער היהודי בברית המועצות שב, בשלב הראשון, אל היהדות, וממנו אל ארץ היהודים. והנ.ק.ו.ד והג.פ.או וכל שאר השמות – השד יקחם – אינם יכולים לגבור עליהם, בשום פנים ואופן – זו המהפכה. בהדרה, בכוחה המוסרי הבלתי מנוצח, זוהי התעלותו של האדם, זו ההוכחה שהאדם הוא רוח ולא בשר. מוסר ולא חומר.
מדוע הקומוניזם כל כך שונא את היהודים? מדוע הוא מדפיס כל כך הרבה ספרי, מדוע מפיץ כל כך הרבה שקרים, מדוע הוא מקיים כל כך הרבה משרדים, גלויים וחשאים, מדוע הוא מוציא כל כך הרבה מיליונים, אולי מאות מיליונים רובלים ודולרים, כדי לנהל את התעמולה הארסית נגדנו.
אולי החטטן בנפש האדם, דוסטויבסקי, יכול היה להסביר, מהצד הפסיכולוגי, את התופעה הזו. ב"אחים קרמזוב" הוא מספר על גיבור ששואל איש אחר. האיש אומר: אוי, אני שונא אותו. וזה שואל: מדוע אתה שונא אותו? הוא עשה לך עול? והתשובה היא: לא. אני עשיתי לו עול.
אולי הקומוניזם מרגיש איזה עול הוא עשה לעם היהודי, איך הוא שלח אותם לארץ גזירה – במשך שלושה דורות – איך הוא עשה הסכם עם הנאצים וקרא דרור לכל רוחות ההרס וההשמדה, לא היה בא ה-1 בספטמבר 1939 אלמלא ה-27 באוגוסט 1939. הוא עשה את העול, ולכן הוא שונא אותנו.
ולא היו מלחמות לאומיות? גם דתיות? – אדירות, - קדמו את האדם, לפעמים להיפך. הציונות לא נכנסת לכאן. היא מחוץ, היא מכה בתיאוריה הזו. היא מוכיחה שכזב הוא המטריאליזם ההיסטורי, אמת היא נפש האדם השואפת לגדולה, להתרוממות, לצדק, לחירות, לקידמה. אמת היא הלאומיות, לא הלאומנות, הלאומיות, אהבת עם ואהבת מולדת ועל ידם אהבת האדם.
ביום המר והנמהר, כאשר אנחנו קבלנו בקובנו, תחת השלטון הקומוניסטי הסובייטי, את המברק ממרדכי כץ, Zeev passed away suddenly in N.Y.
ואני מספר הלילה הזה מלבותינו. כאן יושבים עמנו אנשים שקבלו את המברק. קראו אותו וקרעו את הגדול בקריעות בחייהם.
מה היתה הרגשתנו? – השמש שקעה לנו, חשך עלינו עולמנו, הלך מאתנו נושא תקותנו. איך עוד נעזור לעם הזה, בשנת 1940? אנחנו, יתומים; איך עוד נציל, איך נגיע?
ומשך כך, תחת שלטונם של הקומוניסטים ולעיני הנ.ק.ו.ד והקומוניסטים היהודיים המוכנים להלשין – אנחנו עמדנו פס שחור, בגלוי, לעיני כל. כך אנחנו מתאבלים על הנשיא, על ראש בית"ר, על מורנו ורבנו, על נושא תקות ישראל, שעליו כתב נשיא ישראל והיום נותק כינור הפלאים שנועד להיות הראשון בישראל.
לא חרדנו משום שלא חשבנו כלל על עצמנו. והלכנו לבית הכנסת והלכנו לבית הקברות, וכן התיחדנו עם רוחו של זאב ז'בוטינסקי מיד לאחר פטירתו.
אבל למעלה-למעלה מכל אלה הוא היה לנו לאבינו הרוחני. וכבנים של אב, אנחנו תמיד רצינו לתת לו יד. הוא העשיר את ימינו, הוא קבע את דרך החיים שלנו, הוא נתן לנו אידאל. הוא נתן לנו שמחת חיים להיות מוכנים לתת את החיים למען האידיאל. אין חדוה יותר גדולה מנכונות כזו.
הוא נטע בנו אמונה כי תקום המדינה היהודית בימינו, בימינו, מעבר לאופק ולדורות. הוא קרא למסירות והחדיר אותה ללא תנאי, לנאמנות וללא סייג. זה היה בשבילנו, בשביל כל הקהל הזה, לאלפים ולרבבות, למאות האלפים בארץ ובתפוצות הגולה, אשר באחד הימים החליטו ליטול את דגלו לידיהם וללכת אחריו בטוב וברע בימים של קידמה ושל נסיגה, באור ובסתר – בכל התנאים.
אתה הצטרפת לתנועתו. דע, דוד – התנועה הזו אינה שוללת שום זכות משום אדם, אפילו היה בין הרודפים אותנו; אנחנו מכירים בזכותם של כל בני עמנו, שעשו משהו – במחרשה, במחשבה, בהווה במסירות, בסבל. כולם, לכולם חלק בארץ-ישראל ובשחרורה.
אבל זאת אני יכול לומר: חמישים שנה לאחר שקמה בית"ר, בכל הכרת האמת, עדיין לא קמה למדינת ישראל תנועה, עדיין לא קמה לעם ישראל בתולדותיו תנועה, אשר תוכיח לא במלים אלא במעשים, אהבת ישראל ואהבת ארץ-ישראל, ונכונות הקרבה ומסירות נפש למענה יותר מאשר התנועה זו, תנועת ז'בוטינסקי.
ישנה אגדה תלמודית. גדולי התורה מתוכחים, אלא ואלה דברי אלהים חיים ובת קול יוצאת ואומרת: נצחוני בני, נצחוני.
אנחנו אנשים קטנים, פשוטים, המשתדלים לעשות כמיטב יכולתם, למען העם הזה ולמען ארצו ההיסטורית. לא נוכל לומר כאילו מורנו ורבנו אמר: נצחוני בני, נצחוני. לא. כי הוא, זאב ז'בוטינסקי, גם אחרי פטירתו, הוליך אותנו לכל נצחון, לכל הישג, בתוך סבל, ואל התקדמות, עד עצם היום הזה. אבל יכולים אנו לומר, ביחוד הלילה הזה – הנה אומר זאב ז'בוטינסקי: שמחוני בני, שמחוני.
