נורדיה מרץ 1972

ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ארכיון אישי - מרכז מורשת בגין י"ד טבת התשל"ב, 1 בינואר 1972

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

הועדה, אם תשימו לב לשם בעברית, היתה ועדת פיל, אבל היא הציעה לנו מדינת זבוב.
שני רעיונות יסודיים נתן זאב ז'בוטינסקי לעמנו מאז יצא ליצור תנועה, שתחדש את הציונות ההרצלאית. כפי שידוע לכם, עוד בראשית המאה הזו, היה זאב ז'בוטינסקי אחד ממניחי היסוד של האידיאולוגיה של העם היהודי, המתחדש, השואף להקים את ארץ-ישראל כמדינה היהודית. ...הצהרת בלפור, שניתנה בשנת 1917, דברה אמנם על בית לאומי, אבל בימים ההם הכל הבינו... כי הכוונה למדינה יהודית. אולם החל משנת 1920-1-2 החלו הבריטים לטעון, שאין הבטחה כזו בהצהרת בלפור ועימם ההנהגה הציונית החלה לטעון, כי אין עוד לטעון למדינה יהודית. המפנה הזה גרם למשבר ביחסים בין זאב ז'בוטינסקי לבין חברים בהנהלה הציונית וברבות הימים, בינו לבין ההסתדרות הציונית כולה... אז עזב זאב ז'בוטינסקי את ההנהלה הציונית ויזם הקמת תנועה, שתחדש את הציונות של הרצל, או כפי שהוא גם קרא לה: את הציונות הגדולה, או את הציונות הרוממה, או את הציונות הממלכתית... הכוונה היתה לחדש את הרעיון, שהונח ביסודו על-ידי הרצל ונורדאו, בסוף המאה הקודמת: צריך להקים בארץ-ישראל מדינה יהודית, עם הממשלה ועם פרלמנט ועם צבא, כמו שיש לכל העמים, או ביתר דיוק – לעשות את ארץ-ישראל למדינה יהודית. זו היתה הציונות, א' ב' עד ת', של תורת הרצל. ...וכפי שציינתי, הרעיון הראשון והיסודי של תנועת ז'בוטינסקי, עם הקמתה, היה מדינה יהודית. בימים ההם, זה היה חידוש מהפכני לגבי הדרך של המנהיגות הציונית הרשמית. ...בעוד מנהיגים ציוניים אחרים, בפני ועדת פיל בשנת 1936-7, עדיין דברו נגד מדינה יהודית, היה זאב ז'בוטינסקי המנהיג הציוני היחידי, שבא בפני הועדה הזו ואמר: מדינה יהודית ולא כחזון לאורך ימים, אלא בימינו מיד. אנחנו היינו 23% בארץ-ישראל. היו אז 77% ערבים והיהודים – 23% שאל אותו אחד מחברי הועדה, איך אתה יכול לדרוש מדינה יהודית, כשאתם היהודים מיעוט? השיב לו: ודאי שאנחנו מיעוט. אתם לא נותנים ליהודים לעולות. אם תפתחו את השערים, הם יבואו ותנו לי רוב של 51% ונקים את המדינה היהודית. הוא אז הזהיר בפני ועדת פיל, כי העם היהודי באירופה עומד בפני קטסטרופה ורק הקמת מדינה יהודית בימינו יכולה להציל אותו. כידוע לכם, לא שמעו בקולו ולאחר פרוץ המלחמה אירעה השואה הנוראה ביותר, לא רק בתולדות עמנו, אלא בתולדות האנושות כולה. אני מציין, כי מאז הדין וחשבון של ועדת פיל, המנהיגים הציוניים, אשר משנות ה-20 ועד 1937, אפילו אסור על השימוש במדינה יהודית – ברעיון ובשם, חזרו אל המדינה היהודית, מאז. הסכימו לחלוקת ארץ-ישראל; הסכימו שחלק קטן של ארץ-ישראל, תהיה בה מדינה יהודית, אבל את שני הדברים יחד צירך לציין לשלילה – חלוקה, ויתור על החלק הגדול ביותר של ארצנו, מערבה ומזרחה מן הירדן. מצד שני, לחיוב – אחרי 15 שנה, כמעט חצי דור, שיבה אל רעיון המדינה היהודית. זה אופייני, זה חשוב לרשם, משום שיש פה לקח. כאשר הזרים נציגי האימפריה הבריטית אמרו בשנת 1916... מדינה יהודית, אמרו גם כל מנהיגינו: מדינה יהודית. כאשר הזרים, החזקים אמרו: לא מדינה יהודית, בכל התקופה ההיא אמרו גם מנהיגנו: לא מדינה יהודית. כאשר שוב, הגויים אמרו ב-37: מדינה יהודית, שבו מנהיגינו ואמרו אף הם: מדינה יהודית. הלקח הוא חשוב, משום שתנועת ז'בוטינסקי קמה לא רק כדי להתנגד להתכחשות מבפנים – היא כמובן המכרעת, אלא מתוך התנגדות, אם מותר לי לאמר בפשטות, לגוי החזק. כל טעמה, כל דרכה של תנועתנו היא בנכונות להתנגד לחזק. זאת היא תנועת ההתנגדות, אולי המובהקת ביותר בדורנו, בלשון רזיסטאנס – התנגדות לחזק, נאמנות לאידאה והתנגדות לחזק. זוהי נשמתה של תנועת ז'בוטינסקי וההוכחה הראשונה ניתנה על-ידי כל ההתפתחות ההסטורית כפי שתארתי אותה לפניכם, ביחס לעצם הרעיון של מדינה יהודית. אנחנו דגלנו במדינה יהודית, כאשר הבריטים אמרו: לא תקום מדינה יהודית; לא הבטחנו מדינה יהודית; לא נעשה למענה; להיפך. והאחרים – כפי שסיפרתי. אמרו החזקים: מדינה יהודית – יפה. אמרו: לאו – קיבלו. שבו ואמרו: מדינה יהודית – שוב קיבלו ולמדנו, שעם איננו יכול לגאול את עצמו בלי נאמנות לרעיון המרכזי ובלי נכונות להתנגד לחזק, השולל אותו, העומד בפני הגשמתו. בשנות ה-20 ובשנות ה-30 נשאנו איפוא, אנחנו את רעיון המדינה היהודית. אנחנו, התנועה הציונית היחידה, אשר נשאה בקרב העם היהודי, כנגד מתכחשים לבית וכנגד חסלנים מבחוץ את רעיון המדינה היהודית. זוהי האמת ההסטורית. גם מתנגדינו מאשרים אותה ואם תקראו אי פעם את הכתבים של מנהיגה של של מפ"מ, מר יערי, תראו מדי פעם בפעם הדגשה, שהיחידים אשר נשאו בימים ההם, בשנות ה-20 ובשנות ה-30, את רעיון המדינה היהודית, היו הרביזיוניסטים, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. יחד עם רעיון המדינה היהודית, נתן לנו זאב ז'בוטינסקי והוא ואנחנו תלמידיו נשאנו את רעיון חידוש הכח היהודי. הרעיון הזה מצא את בטויו גם בימי המאמץ להקים את הגדוד היהודי במלחמת העולם הראשונה. אז זאב ז'בוטינסקי קרא לנער היהודי לקום וללחום למען ארץ-ישראל. טרומפלדור חלם אז להגיע לקבקז ולהקים שם, לאחר הפלת המשטר הצארי, לפני שהבולשביקים השתלטו על רוסיה, להקים שם צבא של 100 אלף חיילים יהודיים, כדי להגיע לארץ-ישראל, לשחרר אותה בשביל העם היהודי. בגלל ההפיכה הבולשביקית, הרעיון הגדול הזה של טרומפלדור לא יצא אל הפועל. כאשר הם שניהם נפגשו ב-1915 באלכסנדריה ומצאו שם פליטים יהודיים, אשר התורכים גירשו אותם מארץ-ישראל, הם החלו לחשוב על יחידה צבאית יהודית למען חדש הכח העברי ולמען שחרר ארץ-ישראל, לא בדמם של זרים, אלא על-ידי חיילינו ובקרבנותינו שלנו. מהמאמצים האלה יצא גדוד נהגי הפרדות בגליפולי. זאב ז'בוטינסקי דרש כח יהודי שיילחם בארץ-ישראל ...מאז לא פסק זאב ז'בוטינסקי לעמוד על הקמת או חידוש הכח היהודי והוא הסביר, באחד המכתבים ההסטוריים שלו לד"ר חיים וייצמן, נשיא ההסדרות הציונית, כי הדבר המסוכן ביותר יהיה קשור בכך, שהערבים יתקיפו אותנו וזרים יצטרכו להגן עלינו. חלילה לנו להסכים למצב כזה, כי אז כל התקוות לעתיד כלולות להישבר, אם משהו יטען, כי היהודים הם גם בארץ-ישראל הם יהודי חסות, או כמו שהיו אומרים בימי הביניים: שולץ יודן – יהודים, אשר זרים צריכים להגן עליהם. ... הדבר המוזר הוא וצריך לרשום אותו ולהזכיר אותו, שדווקא שני הרעיונות האלה, שהם כל כך טבעיים היום, בודאי שיש מדינה יהודית – אנחנו יכולים לחיות בלעדיה? יש לנו צבא יהודי – אנחנו יכולים להתקיים בלעדיו? שני הרעיונות האלה הם כל כך טבעיים לאחר הגשמתם. אז, בימים ההם עוררו את ההתנגדות החמורה ביותר והחריפה ביותר.

בארץ-ישראל שולטים הבריטים. הערבים מתקיפים אותנו. היהודים באירופה המזרחית, הצפונית והדרומית נלחצים מבחינה כלכלית החוצה. גדל דור צעיר, סטודנטים. גם כן פרולטרים. אין להם מה לעשות. הם מסיימים אוניברסיטאות, אינם נקלטים במשק. אנטישמיות חוליגאנית גוברת והולכת. באוניברסיטאות מכים יהודים, משליכים אותם מן המדרגות, דורשים מהם שהם ישבו בצד אחד של האולם – אינני זוכר, אם הם דרשו מצד שמאל או מצד ימין – צד שמאל; העיקר, מצד אחד, משפילים את כבודנו, הר געש והבריטים אינם נותנים ליהודים להכנס לארץ-ישראל. בא זאב ז'בוטינסקי ואומר אז ליהודים את הדבר הפשוט ביותר: פנוי, אווקואציה. אני יכול היום למסור לכם רשמים אישים. הייתי אז לידו, שמעתי את דבריו. קשה לכם לתאר, אילו קללות, אלו גידופים הומטרו על ראשו. אתם זוכרים את המחזה של איבסן "אויב העם"? – אותו מושג שהיה בימי סטאלין "אובליה", הרי הוא נלקח מאיבסן – "ודראנא רודא". זאב ז'בוטינסקי נקרא על ידי המנהיגים הרשמיים של עמנו "וראדנא רודא", משום שהוא אמר: אווקואציה של יהודים. אווקואציה זו לא היתה סיסמה; זו היתה מדיניות. הנה כך הוא הסביר אותה. כאשר גנראל רואה, שהצבא שלו עומד מסכנה של השמדה והוא נמצא בפינה מסויימת והארטילריה של האויב משיגה אותו, מה עושה אותו גנראל? הוא עושה אווקואציה של הצבא, כדי שלא יושמד. הנה אני אומר לכם, ככה הסביר ז'בוטינסקי. העם היהודי באירופה המזרחית, הצפונית והדרומית עומד בפני סכנת חיסול. כשאנחנו דורשים איפוא בעלי ברית ללחץ על השלטון הבריטי, שיפתח את שערי ארץ ישראל, לאמור – אין זו בעיה, כפי שאמר יצחק בצדק, של עליה סלקטיבית, של מבחנים בשביל מרכז רוחני, בשביל התיישבות יפה – כל זה טוב, אבל המדובר הוא בהמונים. בשבילם, האווקואציה, העליה לארץ ישראל, היא הצלה – כך טען, כך הסביר. אבל באיזו התנגדות הוא נתקל אז? ... אני חושב, שאנחנו יכולים לומר; ההסטוריה שפטה מי צדק – למהר, או ללכת באיטיות? היה צריך למהר, למהר מאד, באווקואציה, בפנוי מציל ובלחץ בלתי פוסק של כל העם היהודי להקים מדינה יהודית בעוד מועד. היא קמה בשנות ה-40 ואז כבר לא היתה לנו אלא שארית הכח. אנחנו ניתקנו ממרכז כוחנו. לו כל העם היהודי בשנות ה-30 היה נלחם למען מדינה יהודית, במקום שיתכחשו לרעיון הזה, היינו, יש יסוד לומר את זאת, מצילים כבר לא רק מאות אלפים, אלא גם מליונים. מצבו של כל עמנו היה אחר, לו היו שומעים בקולו של זאב ז'בוטינסקי – למהר, למהר מאד והקריאה הזו עדיין לא פסקה מלהיות אקטואלית. גם בימינו צריך למהר. הזמן הוא גורם חשוב להצלת יהודים, אבל אז, אני מדבר על זה בכאב עמוק מאד, את המתים כבר אי אפשר להחיות. עלינו לזכור, אנחנו הגענו למדינה יהודית. בדרך אליה אבד לנו שליש מן העם. אבידות שלא היו כמותן מאז נולדו עמים. זה בעצם, אפשר לומר, הכשלון ההסטורי של העם היהודי ושל הציונות, של כולנו.

בשנות ה-40 החלו הגרמנים להשמיד את כל היהודים, שהיו תחת שלטונם. עלינו לזכור, שהגרמנים בעצם הוציאו פסק דין מוות על כל העם היהודי כולו ולו היו משיגים אותנו בארץ ישראל, היום לא היינו יכולים להיפגש. היתה גם אפשרות כזאת. לו היו מנצחים, לא היה נשאר יהודי אחד בחיים. זאת עלינו תמיד לזכור, כשאנחנו שומעים את אויבינו הערבים, האומרים בגלוי, שהם רוצים להשמיד את עמנו. הלקח הוא, שאסור לא לקבל את דבריהם ברצינות. לקח הסטורי הוא, לכל הדורות, שאם אויב היהודים אומר, שהוא רוצה להשמיד אותנו, צריך לקחת את דבריו ברצינות. צריכים למנוע ממנו את היכולת לבצע את זממו. אבל אסור לזלזל. זה הלקח.

היתה ועידה של מפלגת הלייבור בבלקפול והם שם קיבלו החלטה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל ואפילו הוסיפו החלטה, שאנחנו מעולם לא קיבלנו אותה ומעולם לא רצינו בה: להוציא את כל הערבים מארץ-ישראל. זאב ז'בוטינסקי מעולם לא הציג דרישה כזו. כפי שאוכיח לכם, אנחנו מאמינים בשווי זכויות ליהודים ולערבים במדינה יהודית, בארץ ישראל שלנו, אבל הערבים החיים איתנו צריכים להיות אזרחים שווי זכויות. זו אמונתנו ואנחנו נושאים את האמונה הזו גם היום, בניגוד לכל ספורי הכזב המופצים. עליכם לדעת את זאת, שאנחנו בעד ערבים במדינתנו, בארצנו, אבל דווקא הלייבור בבלקפול החליט אז, כפי שספרתי לכם, על מדינה יהודית ועל הוצאת כל הערבים ממנה ובזה האמינו ויצאו לרקוד ברחובות תל-אביב ואנחנו במחתרת והזהרנו שזוהי אשליה.

כבר בשנות ה-30... שמע זאב ז'בוטינסקי בלונדון... איום במלמת אחים: אם לא תפסיקו את מלחמתכם נגד הזרים, אנחנו נילחם בכם. אנחנו, היהודים, נילחם ביהודים. צל מלחמת האחים ליווה אותנו כל ימי מלחמתנו ובשנות ה-40 זה היה צל שחור מאד. אנחנו נלחמנו נגד הבריטים ואחינו היהודים נלחמו בנו. זוהי תופעה טראגית מאד. היא מלווה את העם היהודי גם בימי קדם, גם בימי המכבים, גם בימי הקנאים, בימי הבית השני, אף בתקופת בר-כוכבא. היהודים עומדים בגבורה נגד אויביהם, אבל בפנים מלחמת אחים, וכל ההסטוריוסופים שלנו מספרים, שיותר מאשר כל גורם זר, הכריעה את היהודים המלחמה הפנימית ביניהם לבין עצמם ואנחנו גמרנו אומר למנוע מלחמת אחים. אנחנו היינו משוכנעים, שאם תפרוץ מלחמת אחים הדדית בנשק ותהיה שפיכות דמים של יהודים כנגד יהודים, תיהרס המדינה היהודית בטרם קמה. לזה באמת חיכו הבריטים. זאת היתה כל כוונתם. לשיא, לשיא נורא קשה, הגיעה התופעה הטראגית הזאת במה שמכונה "סזון". בנובמבר 1944, בדצמבר 1944 הושמעה קריאה להשמיד את המחתרת היהודית, את חבריה לגרש מן העבודה, לגרש אותם מבתי-הספר ולהסגיר אותם בידי המשטרה הבריטית. אתם יכולים להבין זאת? היום גם לנו קשה להבין את זאת, אבל כזאת היתה הקריאה והיא הוגשמה ובפני המחתרת העברית היתה ברירה: להשיב מלחמה לאחינו שרדפו אותנו, או להבליג. ...נכון, היינו מעטים מרודפנו, אבל נשק היה לנו. לא הרבה, אבל במעט הנשק הוכנו במלחמה נגד הבריטים דברים, שהעולם עמד מולם משתהה. להפעיל אותו נגד רודפינו, או לא? – זאת היתה השאלה. הכרענו בה. אני אקרא באזניכם כמה משפטים מן התשובה, מן ההחלטה שלנו: גם האיום הפרובוקאטיבי במלחמת אחים ינופץ אל סלע אמונתנו. לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקאציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כתתית ופרספקטיבה הסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר, ממש בכל מחיר, מלחמת יהודים ביהודים בכח הנשק היהודי. ולאור קריאה זו אומר לכם משהו מדהים עד עצם היום הזה. ה"סזון" ההוא נמשך 9 חודשים תמימים. כל יום בשורות איוב. טובי המפקדים שלנו נחטפים, מוסגרים בידי המשטרה הבריטית, נשלחים למחנות ריכוז בארץ ובחוץ-לארץ ואפילו יום אחד לא קרה מקרה אחד, שחייל אחד של המחתרת יפר את ההחלטה הזו וירים נשק נגד רודפיו היהודיים. אפילו פעם אחת ויחידה לא קרה כדבר הזה. הימים היו ימים קשים מאד. אדרבא, תשתדלו להבין, אנחנו יושבים במחתרת וכל יום אנחנו מקבלים בשורות איוב: זה כבר איננו וזה כבר איננו וכל זה עושים יהודים למחתרת לאומית לוחמת, כאשר הארץ נגזלת מאיתנו, כאשר צריך ללחום למען שחרור העם ואנחנו לא מרימים יד ומעדיפים ללכת לבתי-סהר ולמחנות ריכוז ולא לעשות מלחמת אחים באחים, מלחמת יהודים ביהודים, למנוע שפיכות דמים. כל האהבה שיש בלב האדם שוב עולה בלב לגבי אחינו. כולנו עשינו זאת. שום מונופולים אנחנו לא דורשים לעצמנו ובתקופות שונות כולם נלחמו וכולם גבורים ולכולם הכבוד, אבל הימים ההם, 9 החודשים האלה, מדצמבר 1945 ועד ספטמבר 1946, כאשר אתה רואה לוחמים, היודעים להשתמש בנשק, העומדים נגד צבא של 100 אלף, ההולכים למות בגרדום ושרים, ששום כח זר ועויין לא מצליח לשבור אותם והם מעדיפים ללכת אחד אחרי השני, אחד אחרי השני למאסר ולענויים והם מקיימים את הצו העליון הזה, לבל תחזור הפרשה של הבית השני, של מלחמה מבית כאשר האויב עומד בחוץ. כל האהבה שישנה בלב האדם מתעוררת כלפיהם. לוחמים – כן, כולם היו. כאלה – נאמנים ומסורים, - לא. זה היה אולי המבחן העליון לכל תקופתנו, כי לו היתה פורצת מלחמת אחים הדדית בנשק ובשפיכות דמים, מי יודע מה היה גורלנו. בודאי לא היינו יכולים מיד אחר-כך להקים תנועת מרי מאוחדת, כפי שהקימונו אותה. מי יודע מה היה גורלנו.

הבריטים הילקו שני חברים שלנו. אנחנו הזהרנו אותם מראש, שלא יעשו כן. אם כן, גם כן נעשה תגמול. ביצענו את אשר אמרנו. אחד מן הקצינים הבריטיים כתב ספר ואחר-כך אמר, שהמחתרת מעולם לא השמיעה דברים לשוא. אמרה והגשימה. זה נכון ואנחנו גם הכינו קצינים בריטיים. אנחנו לא רצינו בזה, אבל שוב לא היתה ברירה אחרת. לא רחוק מכאן, בנתניה, הולקה קצין בריטי, מייג'ור, רב-סרן. לאחר שהחברים הילקו אותו, הוא שאל אותם: למה עשיתם לי את זאת? אז הם אמרו לו: אנחנו לא רצינו, אבל הילקו שני חיילים של המחתרת. אנחנו הזהרנו מראש ועכשיו אנחנו הגשמנו את אזהרתנו. אז הוא ביקש, שיתנו לו תעודה, דוקימנט כזה, שהוא קיבל מלקות. אז שאלו אותו: למה לך דוקומנט כזה? אז הוא השיב: האידיוטים בממשלה שלי יכולים עוד להלקות עוד אנשים שלכם, אז אתם שוב תלקו אותנו. אז אם תבואו אלי, אני אוציא את הדוקומנט הזה ואני כבר אהיה פטור ממלקות. היה גם הומור במחתרת, נכון. בימים הקשים ביותר, אנחנו ידענו גם לצחוק, זה נכון, אבל בעיקר היתה רצינות במחתרת. זה ספור המעשה על התגמול.

אנחנו הלכנו לבחירות. אנחנו נשארנו במיעוט והיריבים הפוליטיים שלנו קיבלו על-ידי הבחירות סמכות להרכיב ממשלה ומאז שנים רבות שרתנו באופוזיציה פרלמנטרית. גם יריבינו הודו ברבות הימים, כי על ידי כך תרמנו תרומה חשובה לדמוקראטיה בישראל... המחתרת הודיעה מראש, שאם תקום מדינה יהודית, לא תהיה עוד מחתרת. אנחנו נהיה אזרחים, חיילים, לא תהיה מחתרת, יהיה צבא אחד והכל יחליט העם בבחירות דמוקראטיות וקיבלנו את הדין הזה מבחירות לבחירות ושרתנו את העם באופוזיציה פרלמנטרית, - יסוד היסודות בדמוקראטיה. אופוזיציה בדרך כלל היא סמל של דמוקראטיה, בין אם היא קטנה בין אם גדולה. לפעמים צריך לאחד את הממשלה עם האופוזיציה, כפי שאנחנו עשינו את זאת על סף מלחמת ששת הימים. אבל בדרך כלל, על כללי הדמוקראטיה, צריכה להיות ממשלה ומולה אופוזיציה והעם מחליט ואת הדין העם צריך לקבל. כך אנחנו הנחנו יסודות לדמוקראטיה פרלמנטארית בישראל ובה שרתנו. אבל, כל השנים האלה, בלכתנו לבחירות לכנסת, אנחנו נשאנו את הרעיון של שלמות הארץ: צריך לבטל את החלוקה ויבוא יום והיא תבוטל והסברנו גם בעיקר, שבאם הערבים יתקיפונו, אי אפשר יהיה להילחם על תל-אביב.

זאב ז'בוטינסקי מצא את הניסוח של יסוד לצדק חברתי בעברית, ב-5 מ"מים, על פי חשיבותם: מ' ראשונה – מזון. מ' שניה – מעון. מ' שלישית – מלבוש. מ' רביעית – מרפא . מ' חמישית – מורה. חמשת הדברים האלה, לפי תורת ז'בוטינסקי, צריך לקבל כל אדם באשר הוא אדם. בדרך כלל, כתמורה לעבודה. אם אין הוא מסוגל לעבוד, לקבל אותם על-ידי החברה. זה הרעיון היסודי. רעיון הצדק החברתי שלנו הוא בכנות ופשטות. מעל היסודות האלה, על פי מושגי התקופה: מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה – מעל היסודות האלה, הבדלים כלכליים אינם טראגיים. על פי כשרונו של אדם, יכולים להיות הבדלים. הטרגדיה החברתית, הייתי אפילו אומר החרפה החברתית היא בכך, שהיסוד הזה איננו קיים על פי מושגי התקופה. שיש פחות מדי מזון, שיש מעון לא מספיק לבן-תרבות, שאין השכלה מספקת, שבלעדיה אי אפשר להתקדם בחיים, שאין טיפול רפואי מתאים כללי לכל אדם באשר הוא אדם ואין מלבוש בכבוד. זאת אי אפשר לסבול, אבל אם מבטיחים לכל אדם באשר הוא אדם את הדברים האלה, על פי מושגי התקופה, לא של המאה ה-19, של המאה ה-20, של מחציתה השניה, הבדלים כלכליים בחברה מתקדמת אינם טראגיים. זאת היא עמדתנו היסודית ועליה אנחנו עומדים מתוך הכרה, שאותו צדק חברתי מוכרח להיות משולב בחרות האדם. הטרגדיה של האנושות היא, שיש ואלה המאמינים בחרות הפרט, מוותרים על צדק חברתי בשם החרות ויש, שאלה אשר בשם הצדק החברתי, מוכנים לוותר על חרות האדם. זוהי הטרגדיה האנושית. כזאת היתה מבחינת הצדק החברתי, החברה בצרפת, אפילו אחרי המהפכה הגדולה של סוף המאה ה-18. חרות נתנו – צדק חברתי לא. כזאת היא הטרגדיה תחת הקומוניזם: בשם צדק חברתי שלא הושג, ביטלו את החרות של האדם. זה לקח לכולנו, לאמור: לעולם אל תוותר על חרות האדם. בלעדיו, כמובן אפשר להתקיים, אבל קשה לחיות. ...אז כשמבטלים את חרות האדם, אי אפשר להתקיים; לחיות אי אפשר. כאשר מוותרים על הצדק החברתי, מונעים קידמה אנושית. לעיתים כשמוותרים על הצדק החברתי, מונעים קידמה אנושית. ...על פי אמונתנו ועל פי תורת ז'בוטינסקי, אנחנו משלבים בשלמות רעיונית אידיאולוגית אחת את חרות האדם – בלעדיה אי אפשר ואת הצדק החברתי, שאת יסודותיו אני הסברתי בעיקר על פי חמשת הממ'ים.  
חזרה למאמר חיפוש חדש