נורדיה מרץ 1972
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
בארץ-ישראל שולטים הבריטים. הערבים מתקיפים אותנו. היהודים באירופה המזרחית, הצפונית והדרומית נלחצים מבחינה כלכלית החוצה. גדל דור צעיר, סטודנטים. גם כן פרולטרים. אין להם מה לעשות. הם מסיימים אוניברסיטאות, אינם נקלטים במשק. אנטישמיות חוליגאנית גוברת והולכת. באוניברסיטאות מכים יהודים, משליכים אותם מן המדרגות, דורשים מהם שהם ישבו בצד אחד של האולם – אינני זוכר, אם הם דרשו מצד שמאל או מצד ימין – צד שמאל; העיקר, מצד אחד, משפילים את כבודנו, הר געש והבריטים אינם נותנים ליהודים להכנס לארץ-ישראל. בא זאב ז'בוטינסקי ואומר אז ליהודים את הדבר הפשוט ביותר: פנוי, אווקואציה. אני יכול היום למסור לכם רשמים אישים. הייתי אז לידו, שמעתי את דבריו. קשה לכם לתאר, אילו קללות, אלו גידופים הומטרו על ראשו. אתם זוכרים את המחזה של איבסן "אויב העם"? – אותו מושג שהיה בימי סטאלין "אובליה", הרי הוא נלקח מאיבסן – "ודראנא רודא". זאב ז'בוטינסקי נקרא על ידי המנהיגים הרשמיים של עמנו "וראדנא רודא", משום שהוא אמר: אווקואציה של יהודים. אווקואציה זו לא היתה סיסמה; זו היתה מדיניות. הנה כך הוא הסביר אותה. כאשר גנראל רואה, שהצבא שלו עומד מסכנה של השמדה והוא נמצא בפינה מסויימת והארטילריה של האויב משיגה אותו, מה עושה אותו גנראל? הוא עושה אווקואציה של הצבא, כדי שלא יושמד. הנה אני אומר לכם, ככה הסביר ז'בוטינסקי. העם היהודי באירופה המזרחית, הצפונית והדרומית עומד בפני סכנת חיסול. כשאנחנו דורשים איפוא בעלי ברית ללחץ על השלטון הבריטי, שיפתח את שערי ארץ ישראל, לאמור – אין זו בעיה, כפי שאמר יצחק בצדק, של עליה סלקטיבית, של מבחנים בשביל מרכז רוחני, בשביל התיישבות יפה – כל זה טוב, אבל המדובר הוא בהמונים. בשבילם, האווקואציה, העליה לארץ ישראל, היא הצלה – כך טען, כך הסביר. אבל באיזו התנגדות הוא נתקל אז? ... אני חושב, שאנחנו יכולים לומר; ההסטוריה שפטה מי צדק – למהר, או ללכת באיטיות? היה צריך למהר, למהר מאד, באווקואציה, בפנוי מציל ובלחץ בלתי פוסק של כל העם היהודי להקים מדינה יהודית בעוד מועד. היא קמה בשנות ה-40 ואז כבר לא היתה לנו אלא שארית הכח. אנחנו ניתקנו ממרכז כוחנו. לו כל העם היהודי בשנות ה-30 היה נלחם למען מדינה יהודית, במקום שיתכחשו לרעיון הזה, היינו, יש יסוד לומר את זאת, מצילים כבר לא רק מאות אלפים, אלא גם מליונים. מצבו של כל עמנו היה אחר, לו היו שומעים בקולו של זאב ז'בוטינסקי – למהר, למהר מאד והקריאה הזו עדיין לא פסקה מלהיות אקטואלית. גם בימינו צריך למהר. הזמן הוא גורם חשוב להצלת יהודים, אבל אז, אני מדבר על זה בכאב עמוק מאד, את המתים כבר אי אפשר להחיות. עלינו לזכור, אנחנו הגענו למדינה יהודית. בדרך אליה אבד לנו שליש מן העם. אבידות שלא היו כמותן מאז נולדו עמים. זה בעצם, אפשר לומר, הכשלון ההסטורי של העם היהודי ושל הציונות, של כולנו.
בשנות ה-40 החלו הגרמנים להשמיד את כל היהודים, שהיו תחת שלטונם. עלינו לזכור, שהגרמנים בעצם הוציאו פסק דין מוות על כל העם היהודי כולו ולו היו משיגים אותנו בארץ ישראל, היום לא היינו יכולים להיפגש. היתה גם אפשרות כזאת. לו היו מנצחים, לא היה נשאר יהודי אחד בחיים. זאת עלינו תמיד לזכור, כשאנחנו שומעים את אויבינו הערבים, האומרים בגלוי, שהם רוצים להשמיד את עמנו. הלקח הוא, שאסור לא לקבל את דבריהם ברצינות. לקח הסטורי הוא, לכל הדורות, שאם אויב היהודים אומר, שהוא רוצה להשמיד אותנו, צריך לקחת את דבריו ברצינות. צריכים למנוע ממנו את היכולת לבצע את זממו. אבל אסור לזלזל. זה הלקח.
כבר בשנות ה-30... שמע זאב ז'בוטינסקי בלונדון... איום במלמת אחים: אם לא תפסיקו את מלחמתכם נגד הזרים, אנחנו נילחם בכם. אנחנו, היהודים, נילחם ביהודים. צל מלחמת האחים ליווה אותנו כל ימי מלחמתנו ובשנות ה-40 זה היה צל שחור מאד. אנחנו נלחמנו נגד הבריטים ואחינו היהודים נלחמו בנו. זוהי תופעה טראגית מאד. היא מלווה את העם היהודי גם בימי קדם, גם בימי המכבים, גם בימי הקנאים, בימי הבית השני, אף בתקופת בר-כוכבא. היהודים עומדים בגבורה נגד אויביהם, אבל בפנים מלחמת אחים, וכל ההסטוריוסופים שלנו מספרים, שיותר מאשר כל גורם זר, הכריעה את היהודים המלחמה הפנימית ביניהם לבין עצמם ואנחנו גמרנו אומר למנוע מלחמת אחים. אנחנו היינו משוכנעים, שאם תפרוץ מלחמת אחים הדדית בנשק ותהיה שפיכות דמים של יהודים כנגד יהודים, תיהרס המדינה היהודית בטרם קמה. לזה באמת חיכו הבריטים. זאת היתה כל כוונתם. לשיא, לשיא נורא קשה, הגיעה התופעה הטראגית הזאת במה שמכונה "סזון". בנובמבר 1944, בדצמבר 1944 הושמעה קריאה להשמיד את המחתרת היהודית, את חבריה לגרש מן העבודה, לגרש אותם מבתי-הספר ולהסגיר אותם בידי המשטרה הבריטית. אתם יכולים להבין זאת? היום גם לנו קשה להבין את זאת, אבל כזאת היתה הקריאה והיא הוגשמה ובפני המחתרת העברית היתה ברירה: להשיב מלחמה לאחינו שרדפו אותנו, או להבליג. ...נכון, היינו מעטים מרודפנו, אבל נשק היה לנו. לא הרבה, אבל במעט הנשק הוכנו במלחמה נגד הבריטים דברים, שהעולם עמד מולם משתהה. להפעיל אותו נגד רודפינו, או לא? – זאת היתה השאלה. הכרענו בה. אני אקרא באזניכם כמה משפטים מן התשובה, מן ההחלטה שלנו: גם האיום הפרובוקאטיבי במלחמת אחים ינופץ אל סלע אמונתנו. לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקאציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת, לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שראייתם עמוקה מזו של יריביהם. ראייתם היא היסטורית ולא כתתית ופרספקטיבה הסטורית זו דורשת למנוע בכל מחיר, ממש בכל מחיר, מלחמת יהודים ביהודים בכח הנשק היהודי. ולאור קריאה זו אומר לכם משהו מדהים עד עצם היום הזה. ה"סזון" ההוא נמשך 9 חודשים תמימים. כל יום בשורות איוב. טובי המפקדים שלנו נחטפים, מוסגרים בידי המשטרה הבריטית, נשלחים למחנות ריכוז בארץ ובחוץ-לארץ ואפילו יום אחד לא קרה מקרה אחד, שחייל אחד של המחתרת יפר את ההחלטה הזו וירים נשק נגד רודפיו היהודיים. אפילו פעם אחת ויחידה לא קרה כדבר הזה. הימים היו ימים קשים מאד. אדרבא, תשתדלו להבין, אנחנו יושבים במחתרת וכל יום אנחנו מקבלים בשורות איוב: זה כבר איננו וזה כבר איננו וכל זה עושים יהודים למחתרת לאומית לוחמת, כאשר הארץ נגזלת מאיתנו, כאשר צריך ללחום למען שחרור העם ואנחנו לא מרימים יד ומעדיפים ללכת לבתי-סהר ולמחנות ריכוז ולא לעשות מלחמת אחים באחים, מלחמת יהודים ביהודים, למנוע שפיכות דמים. כל האהבה שיש בלב האדם שוב עולה בלב לגבי אחינו. כולנו עשינו זאת. שום מונופולים אנחנו לא דורשים לעצמנו ובתקופות שונות כולם נלחמו וכולם גבורים ולכולם הכבוד, אבל הימים ההם, 9 החודשים האלה, מדצמבר 1945 ועד ספטמבר 1946, כאשר אתה רואה לוחמים, היודעים להשתמש בנשק, העומדים נגד צבא של 100 אלף, ההולכים למות בגרדום ושרים, ששום כח זר ועויין לא מצליח לשבור אותם והם מעדיפים ללכת אחד אחרי השני, אחד אחרי השני למאסר ולענויים והם מקיימים את הצו העליון הזה, לבל תחזור הפרשה של הבית השני, של מלחמה מבית כאשר האויב עומד בחוץ. כל האהבה שישנה בלב האדם מתעוררת כלפיהם. לוחמים – כן, כולם היו. כאלה – נאמנים ומסורים, - לא. זה היה אולי המבחן העליון לכל תקופתנו, כי לו היתה פורצת מלחמת אחים הדדית בנשק ובשפיכות דמים, מי יודע מה היה גורלנו. בודאי לא היינו יכולים מיד אחר-כך להקים תנועת מרי מאוחדת, כפי שהקימונו אותה. מי יודע מה היה גורלנו.
הבריטים הילקו שני חברים שלנו. אנחנו הזהרנו אותם מראש, שלא יעשו כן. אם כן, גם כן נעשה תגמול. ביצענו את אשר אמרנו. אחד מן הקצינים הבריטיים כתב ספר ואחר-כך אמר, שהמחתרת מעולם לא השמיעה דברים לשוא. אמרה והגשימה. זה נכון ואנחנו גם הכינו קצינים בריטיים. אנחנו לא רצינו בזה, אבל שוב לא היתה ברירה אחרת. לא רחוק מכאן, בנתניה, הולקה קצין בריטי, מייג'ור, רב-סרן. לאחר שהחברים הילקו אותו, הוא שאל אותם: למה עשיתם לי את זאת? אז הם אמרו לו: אנחנו לא רצינו, אבל הילקו שני חיילים של המחתרת. אנחנו הזהרנו מראש ועכשיו אנחנו הגשמנו את אזהרתנו. אז הוא ביקש, שיתנו לו תעודה, דוקימנט כזה, שהוא קיבל מלקות. אז שאלו אותו: למה לך דוקומנט כזה? אז הוא השיב: האידיוטים בממשלה שלי יכולים עוד להלקות עוד אנשים שלכם, אז אתם שוב תלקו אותנו. אז אם תבואו אלי, אני אוציא את הדוקומנט הזה ואני כבר אהיה פטור ממלקות. היה גם הומור במחתרת, נכון. בימים הקשים ביותר, אנחנו ידענו גם לצחוק, זה נכון, אבל בעיקר היתה רצינות במחתרת. זה ספור המעשה על התגמול.
אנחנו הלכנו לבחירות. אנחנו נשארנו במיעוט והיריבים הפוליטיים שלנו קיבלו על-ידי הבחירות סמכות להרכיב ממשלה ומאז שנים רבות שרתנו באופוזיציה פרלמנטרית. גם יריבינו הודו ברבות הימים, כי על ידי כך תרמנו תרומה חשובה לדמוקראטיה בישראל... המחתרת הודיעה מראש, שאם תקום מדינה יהודית, לא תהיה עוד מחתרת. אנחנו נהיה אזרחים, חיילים, לא תהיה מחתרת, יהיה צבא אחד והכל יחליט העם בבחירות דמוקראטיות וקיבלנו את הדין הזה מבחירות לבחירות ושרתנו את העם באופוזיציה פרלמנטרית, - יסוד היסודות בדמוקראטיה. אופוזיציה בדרך כלל היא סמל של דמוקראטיה, בין אם היא קטנה בין אם גדולה. לפעמים צריך לאחד את הממשלה עם האופוזיציה, כפי שאנחנו עשינו את זאת על סף מלחמת ששת הימים. אבל בדרך כלל, על כללי הדמוקראטיה, צריכה להיות ממשלה ומולה אופוזיציה והעם מחליט ואת הדין העם צריך לקבל. כך אנחנו הנחנו יסודות לדמוקראטיה פרלמנטארית בישראל ובה שרתנו. אבל, כל השנים האלה, בלכתנו לבחירות לכנסת, אנחנו נשאנו את הרעיון של שלמות הארץ: צריך לבטל את החלוקה ויבוא יום והיא תבוטל והסברנו גם בעיקר, שבאם הערבים יתקיפונו, אי אפשר יהיה להילחם על תל-אביב.