נאומו של מנחם בגין ברמת גן 19/08/1948

באחד הימים ההם הופיע לפני מבצר משטרת רמת-גן – אחד מאותם המבצרים שכשעין סוקרת אותם מרחוק, נדמה שאין אפשרות לחדור לתוכו ולכבושו. ואעפ"כ חדרה גם חדרה היחידה של הארגון הצבאי הלאומי לתוך אותו מבצר משטרה, מפני שהיא התבססה על שלוב שהיה אפייני במיוחד למחתרת העברית – שילוב של מחשבה יוצרת ואומץ-לב – שאפשרו לבצע פעולות אשר למעשעמדו על סף הבלתי-אפשרי. הם חדרו למבצר המשטרה, הוציאו נשק, וברבות הימים הלמו בו באוייב. אבל באותה פעולה נפלו כמה מטובי הלוחמים, ואחד המשתתפים נפצע ונלקח בשבי. מאז טולטל מבית-חולים אחד למשנהו, סבל סבל על-אנושי, והעיקר: שתק. זאת היתה השתיקה הגדולה של דוב גרונר, הפסיקה פעמיים: פעם – בעמדו בפני בית-הדין של הכובש הבריטי ובאמרו להם במלים פשוטות: "הזרוע שתורם על אחרית תקותו של ישראל תגדע". ובשנית – כשעמד במעלות הגרדום ושר עד נשימתו האחרונה את שירת התקוה, האמונה והדרור.

המחתרת העברית היא מהנדירות שהאוייב לא הצליח להחלישה או לפוררה בתהליך המלחמה. היום הזה רשאי אני לגלות את אחד מסודי הסודות של מחתרת העברית: כאשר הרימונו את נס המרד היו בשורותינו רק מאות לוחמים. וכאשר הוצאנו את החייל הבריטי האחרון מארץ-ישראל היינו עשרת אלפים לוחמים. לא היה כדבר הזה בתולדות מלחמות השחרור. כל מחתרת שהרימה את נס המרד הלכה ונחלשה בתהליך המלחמה. המחתרת העברית לא זו בלבד שלא הוחלשה ולא פוררה, אלא הלכה מחיל אל חיל. כוחה הלך וגבר. מאוחרי דגלה ומלחמתה התייצבו המוני העם.

נאצלים היינו להלחם כנגד גייסות האוייב העצומים. למעלה מ-60,000 חיילים אלפי שוטרים. זו היתה מלחמה גלוייה שהתנהלה לעיניכם. רבים היו עדים לקרב שהתנהל בסביבת עירכם. אך היתה גם מלחמה סמוייה מהעין, מלחמה שהתנהלה מתחת המחתרת העברית בשרות הידיעות הבריטי המהולל שהצליח לחדור אפילו למטה הראשי של הצבא הגרמני. ובמלחמה זו, על רבבות סוכנים גויים ויהודים גם יחד, במלחמת האיתנים הזאת, יצאה המחתרת כמנצחת. האינטליג'נס נכשל כשלום מחפיר. מאות פעולות קרב בצענו בזמן המלחמה נגד המשעבד ועל אף אחת מהן לא ידע למפרע. תמיד הפתענו אותם. הלמנו בזמן ובמקום שלא צפו לו. מה לא עשו כדי לקנות מלשינים עברים. שום דבר לא עמד להם. הם לא חדרו. חומת פלדה סבבה את המחתרת – ע"י מסירותה, הקרבת בניה ונקיון כפיה. הם לא חדרו וכך הוכרעה הכף לטובת ישראל. אפילו שתוף הפעולה בין המוסדות הרשמיים שהתבטא ע"י חטיפות והסגרות, אפילו השתוף הזה לא עמד לשרות החשאי של המשעבד. זו היתה תקופת החרפה שבה רצינו למחות אותה מזכרוננו, אבל איננו יכולים למחות אותה, הרי היא נותנת את אותותיה בחיי מדינת ישראל.

לא זו בלבד שהמחתרת העברית לא נוצחה, אלא נצחה. המחתרת העברית, לא נכנסה למו"מ עם המשעבד, כמחתרת האירית. את המו"מ על תכנית מוריסון וגיטו נהלו הם. האו8ייב לא השיג כל וותור מאלה שהכריזו "חרות או מוות" ונאלץ היה לנטוש את הארץ כולה. הנצחון שלנו היה מוחלט. בשם אותם הלוחמים לא נחתם כל וותור ועובדה זו תקבע רבות ברבות הימים. חשוב הדבר, שאלה שיצאו למלחמה למען המולדת לא חתמו. רוחו של דוב גרונר תנצח את אלה שחתמו על גזירת המולדת. רוחו של דוב גרונר תנצח נצחון מלא. חתימתם לא תהא קיימת לאורך ימים.

ואם יכולנו...לעמוד נגד האוייב, להכותו ולגרום לו תבוסה נצחת, הרי משום שסביב הדגל התלכדו מאמינים שנכונותם היתה ללא סייג. זהו יסוד כוחנו וסודו. לא חכמים אנחנו ולא בני חכמים. יש בודאי בין השליטים הזמניים שלכם אנשי היודעים יותר יפה להתחכם, לכתוב תזכיר יפה יותר מאתנו. לא זה קובע בהיסטוריה. למשפחה הלוחמת הזו התלכדו צעירים ומבוגרים ללא הבדל מפלגה ומעמד. והמלים הקצורות, הפשוטות והגדולות: "חרות או מו8ות", מובנות היו להם כמשמעותן. בכך נצחנו ובכך עמדנו בפני כל המבחנים. כך הלכנו למחנות הרכוז בארץ-ישראל ומעבר להרי חושך. עם זה הלכנו לעכו. עם זה יצאנו לקרבות ועם זה עלו אחינו למעלות הגרדום. על כן אין פלא שכאשר שלשום עמדנו ע"י 7 הקברים, אין פלא שהרשנו לעצמנו בשם כולכם לומר לאלה השוכבים שם: "אחינו הטהורים, הקדושים, הגבורים, כזהר הרקיע מזהירים, אתם שהוצאתם אותנו מעבדות לחרות. תהלת נצח לכם לעולמי עד. לו לשליטים הזמניים היתה הרגשת צדק אלמנטרית, היו מתחילים את העצמאות בכך שהיו באים לקברים ובכך שהיו נצבים ע"י המבצר הזה והיו רושמים: כאן נלחם, נפצע ונפל דוב ברונר. הם לא עשו זאת. הם כותבים היסטוריה משלהם. אך אני אומר לכם: הכתובת על הקיר אינה חשובה. יד אנוש תכתוב אותה, יד זידונית תמחקנה. יד האומה תכתוב את הדברים הללו והם יחיו בלב האומה. לוחמי המחתרת העברית הוציאו את המשעבד מהארץ ולא התזכירים הרשמיים. בודדים, גלמודים, מעונים ומוסגרים – הניחו את היסוד לעצמאות ישראל בארצו.

אבל כאשר אנחנו עומדים במדינת ישראל מוקפים אוייבים, חובה עלינו לשאול כיצד יתנהלו עניני המדינה, אותה המדינה שהושגה בעמל כה רב ודם כה קדוש, כל אחד יודע כיום שלא שוא דברו לוחמיכם באמרם לכם שאפשר לכבוש את ארץ-ישראל כולה. הן ראיתם שבה שהושג, בדם הושג. ולו המנהיגים שלכם היו דואגים ליום בו יפול הפור, בו לא יעמדו עוד 60,000 בריטים על נשקם הכבד, כי אז היה מצבנו אחר.

אירא מה שאירע. העוון שלט ולא התבונה. הם לא ראו את הנולד. לכן נאלצנו חיילנו ללא הבדל השתייכות מעמדית לעצור בגופותינם בעד התרצות האוייב, משכירי בריטניה. כעת אנו עומדים בפני שעת כושר להמשיך ולכבוש ולשחרר, ומצד שני אנו עומדים בפני אפשרות להפוך חלק מארצנו ששוחרר לגיטו שבו יחיה מספר קטן של בני עמנו, בגיטו שיוחנק4 לחלוטין. וכאשר את עומד בשני סכנת שעבוד ובפני שעת-כושר, חובה עליך, אזרח עברי, לראות נכוחה אנא מובילים אותך מנהיגים אלה שבשמך מדברים שיחות מדיניות בפני ארגונים בין לאומיים. שימו לב: משום מה הופיע בארצנו שליחו האישי של צ'רצ'יל ואידן, שלא נזקק לוויזה כדי להכנס למדינת ישראל. ואותו ווקר, שליחו של האינטליג'נס, לא נזקק לוויזה ישראלית ומפני מה מאות ואלפי יהודים נזקקים עד עצם היום הזה לוויזה כדי להכנס לארץ מולדתנו. משום מה? משום שהוא בא לפי הזמנת שר-החיצון שלנו! צ'רצ'יל ואידן שלחוהו אלינו. והרי גם את עבדאללה, או נסיך מדבר אשר בריטניה הושיבה על נחלת גד ומנזה, ושדרכו רוצה בריטניה לחזור לארץ-ישראל המערבית , גם הוא יציר כפיהם של צ'רצ'יל ולורנס, אשר נתנו את הפרס למשפחה האשימית. ומהיום ההוא עד עצם היום הזה נמשכים התככים ע"י עבדאללה. על כן אל תתפלאו שווקר נשלח ע"י אותו האיש שהקים את עבדאללה. כל הבעיה בארץ-ישראל מצטמצמת עתה רק בשאלה, האם עבדאללה יהיה שכנינו כמה עשרות ק"מ מרמת-גן, או שהחייל העברי, ברבות הימים ובעזרת השם, יעמוד ברבת-עמון שלנו. זוהי השאלה שעליה אנחנו נלחמים.

היכן גופותיהם של ארבע מאות שלא הובאו לקבר-ישראל. אי אחינו שנרצחו ע"י השליט הנבון של בן-גוריון. עד לירושלים הסתער עבדאללה. השמיד והחרים את כל בתי-הכנסת ולא השאיר אלא תלי תלים של חרבות. והפגיז את העיר. והצמיא אותה. הצמאה עד עצם היו הזה. ירושלים איננה רק ירושלים של מעלה יש גם ירושלים של מטה, המגינה בגופה ממש עלינו, כי לו הם היו כובשים את ירושלים לא היינו זוכים לשבת כאן. גם שור המצרי בבית-לחם והשור של עבדאללה היו ממש מתאחדים על גבול ישראל. ובימים ההם לא היה נשק בידינו. סטנים היו. ומי יודע מה היה קורה אלמלא מלחמת הגבורה של ירושלים הנצחית. עבדאללה רצח והשמיד ויושב בקדשי הקדשים ורומס ברגל גאווה. לא זכינו להגיע לשריד בית-מקדשנו, לומר לעצמנו: אולי זוהי השנה האחרונה שבה אנו אומרים איכה... עוד תחזינה עינינו בדורנו אונו בהקמתו מחדש של תפארתנו, לחידוש ימינו כקדם.

אחרי ה-29 ליוני היתה נכונות לתת הסכמה לתכנית מוריסון, תכנית המחלקת את הארץ ל-2 מדינות עצמאיות. אך אנחנו הזמנו זאת. כי אפשר היה להפחיד את אנשי רחביה, אך לא את אלה שישנו במרתף. התכנית עדיין לא ירדה וברנאדוט ממשיך לנהל זאת מאחרויה הקלעים ויש סכנה שבמליאת או"ם בספטמבר תבוא חלוקה חדשה של א"י בעזרת בריטניה והסטייט דיפרטמנט האמריקאי ושוב יתברר העוורן בקיום מו"מ עם ווקר, ברנאדווט והמשכת ההפוגה. אותו העוורון לגבי החלטת האו"ם שעליה חזרו ואמרו, כי מה שיאמרו באו"ם, קדש הוא. או"ם איננו מושג מופשט, אלא מושג ציני. מי יודע מתי יהיו האומות מאוחדות, מי יודע מתי ישלוט הצדק. יש מציאות אחרת. יש כמה מעצמות גדולו – אמריקה ובריטניה, המושכות אחריהן את העמים הקטנים ועל ידי כך משיגות הן רוב. אותו רוב שמאיסקי הרוסי קורא לו רוב מיכני, ואכן זהו רוב מיכני, כי הידים מורמות ע"י משיכת החוטים האנגלו סאקסית.

... רק אנחנו שכבשנו בדם טובי בנינו את הקטע הזה ומסיבבנו חומת פלדה של האוייב. רק אנו, נרכין ראש ונומר כאילו זו היתה תורת משה: נעשה ונשמע. אם יתחדשו הקרבות, היר שוב נכבוש. והשטחים שנכבוש אינם בשבילנו מדבריות סתם, או מותרות. אין עזיבת רמלה והשטחים הכבושים. בשבילם אין זו שאלת קיום. כציד נבנה את מדינתנו כאשר במישור הצדר יעמדו טנקים של האוייב. שטח זה שוחרר עדי עד ולא עד שיבוא איזה רוב אחר. כיצד נוכל לפי צו כזה לוותר על 19 חלקים מארץ מכורתנו על עתיד הגולה. ומשום מה מרשים אתם למנהיגכם לומר שנתקדם על קצה גבול האפרות, אך נסכים להחלטת או"ם. בישיבת מפא"י הזכיר בן-גוריון את שערי דמשק. בכל לבי הייתי מברך אותו לו היה נזכר גם בשערים אחרים, בשער יפו, ובשער החדש, ובעיקר בשער המשיח העומד סגור עד עצם היום הזה. ע"י החלטת הגורל הוטל עלינו לפתוח אותו לרווחה, שישכון בירושלים הקדושה והנצחית. עתה נזכר בן-גוריון אפילו בשערי דמשק ומאידך מודיע ללוסיין פראנק, אוהד מלחמתנו, אשר מת שלשום הרחק ממולדתו, שאם תנתן הפקודה מאו"ם ניסוג. ואז נשאלת השאלה, האם זה בשבילנו רק טיול. הן אנחנו לא נטייל, כי נצטרך לקחת זאת בנוזל היקר ביותר ואח"כ לסגת? הן תוצג השאלה הזו בפני כל אחד – לשם מה ולמה כל טפות הדם הרותחות, שארית הדם העברי הניגר כמים מימי הפוגרומים ברוסיה ועד המאייד נקים של היטלר

אבל מדיניות חוץ איננה הגורם היחידי המכריע במדינה. מדיניות פנים עולה בחשיבותה על מדיניות חוץ. לכן חייב כל אזרח במדינת ישראל לחשוב על חרותו האישית.

מבחינת הקונסטיטוציה נתקבלה ע"י המפלגה השלטת חוקה ש-171 צירים ייבחרו ע"י המועצה המכוננת שלנו ושתבחר על-ידי כולנו. אין זה מקרה שהוחלט על מספר 171 לאסיפה המכוננת. שיטה היא. לא תמול שלשום נלדה. זהו תהליך המוביל לשלטון יחיד במדינת ישראל. אם יש קואליצהי, אל תחשבו שזוהי קואליציה של אמת. גם משטרים טוטאליטריים ממשיכים לקיים קואליציות. לא הקואליציה קובעת, אלאעמדת המפתח, ותראו היכן נמצאות כל עמדות המפתח. למעשה בידי מפלגה אחת – הברוכה במפלגות - מפא"י שמה. אפילו ישראל גלילי שסמך את ידו כביכול על אותם האנשים היושבים בממשלה כיום. אבל אינני יודע עד עצם היום הזה אם אמנם הוא היה כן עם מעשה הרצח הזה. הן אפילו הוא לא נמצא בין אלה שלהם עמדות המפתח. כי קיים שלטון מפלגה אחת אצלנו. שוחחתי עם אחד השרים והוא לא ניסה להכחיש זאת. הוא השתמש במשוג: "חטיפה". ואני אומר לכם, מתוך נסיון, אין בעלי נסיון לחטיפה כמפאיי. קודם חטפו לוחמים עברים ועמדות מפתח ועכשיו חוטפים הם תיקים.

עתה תראו, אין כל בריטי פה. הן אירלנד נלחמה בםה שנים על שנים ולא הצליחה כמנוו. ואנו רק שנים ספורות הלמנו בפרסטיג'ה שלהם והרכנוה. לא האמנו שכה קרובה ראשית הגאולה. הן רק לפני שנים מספר אמר הנשיא הזמני של הממשלה הזמנית: אין לי כל אהדה ודרישה למדינה עברית ורוב עברי בא"י. וגם ראש הממשלה עמד ואמר לפני ועדת-פיל: אין צורך במדינה. בית לאומי דרוש לנו. ולמרות הכל ואחרי שנות ההשמדה שהפכונו לאבק-אדם. נבואתו היחידה של וייצמן מ-37 נתגשמה: בבריסק, וורשא, כרנוביץ, למברג וכל העיירות הללו שמהם קמו רוב בנינו ורב מנינו של עמנו – הפכו לאבק-אדם, לאפר וסבון. ואחרי הכל קמה המדינה ויש צבא ומשפטרה עברית, אם כי היא מחופשת כמשטרה בריטית. וגם שופטים עבריים. הן היינו כחולמים... היו געגועים עמוקים מכל עמוק בתוכנו, געגועים אלה התבטאו אפילו בהצלותינו. הן אמרו בגולה: לאיש הזה יש ראש של מניסטר והנה זכינו לא רק לראשים של מיניסטרים, אלא גם למיניסטרים בלי ראשים. על כן היינו כחולמים..

כל ממשלה עברית בכרוכה תהיה כל עוד היא מוכנה לומר לעצמה ולעם כולו שבא"י ובעם-ישראל לא ישלוט ספר החוקים הטמא של בווין, אלא בא"יובעם-ישראל, להבדיל אלף אלפי הבדלות, ספר הספרים של התנ"ך. ועל כן היינו כולנו כחולמים...