להיכנע או לא להיכנע, זאת השאלה

המלה המתאימה להתפתחות זו היא: כניעה. אנו נדרשים להיכנע לאויבינו, על פי דרישת ידידנו. אין ספק, כי רוח מינכן מרחפת מעל הלחצים האלה. עם קטן עומד על נפשו. אויביו רוצים לדחוק אותו מעמדות מגן, כדי, על ידי נסיגות נוספות, להעמידו מול פני הסכנה לעצמאותו. בא ידיד, מאמץ את תביעות האויב. "מסביר", כי הכניעה היא באינטרסים שלו "ושל העולם" ומשום כך הוא תובע לקבל את הדרישה העוינת, כפי שהוגשה.

איש, כמובן, לא יזלזל באפשרות של ריב גלוי בין ישראל לבין הממשל האמריקני, כפי שהוא החל להתפתח, למעשה, על רקע של הסדר הביניים, עוד בחודש מרץ, ישראל קיבלה סיוע אמריקני רב ממדים, גם אם תמיד יש לזכור, כי לא היתה כאן שום חד-צדדיות. העזרה היתה הדדית. זוכר אני היטב, כי בשעה לא נעימה, שהיתה קשורה בחילופי איגרות בין וושינגטון לירושלים, שיגר לוי אשכול המנוח שדר לשגרירנו, אשר נתבקש להסביר לאשי שיחו, כי עשינו למען אמריקה דברים דגולים וחשובים, "ואולי יותר מכפי שעשתה בשבילנו". הדברים היו נכונים אז; וכאלה נותרו.

אבל כאמור, רב הוא הסיוע הניתן לנו על-ידי ארצות הברית. לכן יש דאגה טבעית בלב לקראת אפשרות של חילוקי דעות יסודיים על הדרך המוליכה לקיום בטחונה של ישראל ולהבטחת שלומה. אבל יש לומר בפה מלא, כי הדאגה העמוקה ביותר היא לאפשרות של כניעה. היא עלולה להביא עלינו סכנות, בשטח המדיני והבטחוני, אשר שיעור אין להן. היא תסכן, במישרין, את חיילינו; היא תאפשר לאויב להכין את תוכניותיו התוקפניות; היא תתן בידיו יתרון אסטרטגי במצב מלמה; היא תשבור את מורל העם; היא תהרוס לחלוטין את שארית האמינות של ישראל ביחסיה עם גורמים זרים. איש לא יקבל עוד ברצינות לאו ישראלי מול דרישות אויבים ולחצי ידיים. הכל ידעו, כי שום נדר ממשלתי אינו עומד במבחן; כל הנדרים הופרו; כל העלות והשבועות אף עליהן ייאמר: לא שרירין ולא קיימין. והאויב מצפה.