עוגה בלי הפוכה

בניגודי-איזון אלה צפונה חכמת חיים רבה. שלטון עשוי להיות שרות נאמן; הוא עלול להיות משחית גדול. אולי יש להטיל ספק באימרה הצרפתית, לפיה התיאבון גדל עם האכילה; מי שאינו זולל וסובה, תיאבונו קטן עם ראשית סיפוקו. אבל אין להטיל ספק בכך, כי עם השליטה גדל ה"תיאבון" – להוסיף לשלוט, ל"העמיק" שלוט, להרחיב ולהרחיק לשוט. הסכנה החמורה, הצפוייה להמון הנשלטים, היא בהכרת השליטים, כי שלטונם הוא תמיד. הטובה בערבוות לחרות האדם היא מתן הוכחה מתמדת שליטים, כי שלטונם הוא בן-חלוף, זמנו, עובר. שלטון הרוב זוהי הדמוקרטיה בצורתה; מהותה של הדמוקרטיה היא באפשרות הממשית, החוזרת ונשנית, להחליף ממשלה, לשנות הרכבה, להמיר את תכניתה בתכנית אחרת.

אבות הרפובליקה האמריקאית מחברי חוקתה הבינו את הסכנה, הטבועה בשלטון. לפיכך, הם שמו עליה "מצור", פן תפרוץ: הם הקיפורה בחומת ערובות, הקוריות "צ'קס אנד בלנסס". מול בית-המחוקקים אחד עומד ה"בית" השני. שניהם עומדים מול הבית הלבן. מעל לשלשתם ניצב המשפט. הנשיא נבחר פעם בארבע שנים. אך מדי שנתיים יוצא שליש מן הסינאט ונבחר מחדש בית הנציגים. אין חולפת אלא מחצית התקופה של שלטון מפלגה אחת, ולעם ניתנת האפשרות להעמיד מולה, ברשות המחוקקת, מפלגה אחרת. והעם האמריקאי רגיל להשתמש באפרות זו. גם החיים קבעו ניגודים, שמטרתם לקיים שווי משקל במערכות השלטוןוכוונתם להוכיח לשליטים, כי אין להם "חזקה" (בהברה אשכנזית), אלא חזקה עליהם, באחד הימים, לפנות מקומם לאחרים.

השליטים עצמם יודעים את זאת. זכרוני, כי בבקרי ב"אולם העצמאות", אשר בפילדלפיה, הוזמנתי על ידי מארחי האדיב לכתוב משהו, לזכרון, בספר המבקרים. המקרה רצה, שימים מספר לפני כן ביקר הנשיא טרומן באולם, בו נציגי שלש עשרה המושבות הכריזו על הקמתן של ארצות-הברית. היה עלי איפוא לרשום את רשימתי באותו עמוד, בו התנוססה חתימתו הבולטת של הנשיא. והנה, לפני שכתבתי, קראתי: ה.ס. טרומן, כתבת זמנית, הבית-הלבן.

יוצא, כי, אם לבחירות הביניים לקונגרס האמריקאי נודעת חשיבות מדינת-עקרונית בשטח ה"פיקוח והאיזון", הרי חשיבותן המדינית-הממשית היא מוגבלת. אין הן חוצות את תוצאות הבחירות לנשיאות, המתקיימות כעבור שנתיים. והביצוע נשאר בידי המפלגה, שנציגה הוא הנשיא ושליחיה הם מזכירי המדינה. יש לזכור, כי במערכות המדיניות העיקר הוא הביצוע.