זאב ז'בוטינסקי (שתיים עשרה שנים למותו)

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ט תמוז התשי"ב, 22 ביולי 1952

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

ראשית, למדנו מ זאב ז'בוטינסקי את המטרה. זה העיקר. עיקר העיקרים. עם בלי מטרה – מטרה ברורה, פשוטה וגדולה – מעולם לא יהיה לאומה המטרה היא שיוצאת את האומה, כשם שהיא יוצרת את מגשימיה ואת – כידוניה. בתקופת לקוי המאורות בישראל; בזמן טשטוש המטרה, שחזון אבות הולידוה והרצל הגדירה; בזמן שהקברניטים השליכו למצולות ים את המצפן ותעו והתעו; בזמן שההתכחשות הפכה, בפי אנשי הלהג והלעג, לחכמה פוליטית עליונה – בא זאב ז'בוטינסקי והרים את הדגל וכוון את המצפן. אין מטרה אמר, אלא המטרה. מדינה. מדינה חפשית ורבונית. מדינה בכל שטחה של המולדת, מדינה שתהא מולדת לכל העם... אם תהיה לכם סבלנות – את דברי וייצמן ואת נאומי בן-גוריון ואת כתבי מפרשיהם ותווכחו, כי בימים ההם, לא זו בלבד שמדינה עברית לא היתה מטרתם, אלא שמדינה עברית או מולדת רבונית היתה בעיניהם הזייה אווילית, שאיפה ריאקציונית, מזימה להשתלטות על העם השכן, דבר מיותר ובלתי-ניתן להגשמה ומזיק
ומלבד המטרה הורה ז'בוטינסקי את דרך ההגשמה, גם במדיניות, גם בבנין והעיקר – במלחמה. אני אומר: "העיקר במלחמה", מפני שמדיניות אינה אלא שתדלנות, אם אין לצדה ואם אין מאחוריה – מלחמה. גם בבנין, ויהיה המפואר ביותר, נהיה לבז באם המלחמה – מלחמת השחרור – לא תהפכנו לבנין ממלכתי. ואת תורת המלחמה למד דורנו מ זאב ז'בוטינסקי. מורד וממריד היה שונא מושבע לשיגרה. אויב נורא לכניעה. הוא מרד קרא, ותבוא המצאות ותוכיח, כי אין חיים בלי מרד, ואין חרות בלי קרב, אין עתיד בלי מלחמה. ואם היה היה מרד בישראל, מרד שכמוהו לא היה בתולדות האנושות לשיוותיו ולתוצאותיו; מרד שכמוהו לא היה מימי המכבים, מרד שהיבא לחידוש העצמאות בעברית בעצם ימי ההשמדה הטוטאלית – הרי זכור נזכור את אבי המרד
ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו – לירות. פשוטו כמשמעו: לירות. הוא למד – הוא העיז ללמד – את האלף-בית החדש בימים, בהם כל "המורים" האחרים גדפוהו בגלל האלף-בית הזה, כמורד-אור, כשונא הקידמה, כ"מיליטריסט". ואם היום צועדים בעירנו המשוחררות חיילים עברים; אם יחידות-קרב עבריות הומות באויב ושוברות את גאון עוזו – הרי יזכרו נא חיילי-ישראל – כל חיילי ישראל – כי לפני הרבה שנים היה רק איש אחד בישראל, שראה את הנולד וזעק והזעיק: הבו נשק לבני טובחים ויהיו לבני חורין! זעקתו לא נשמעה אז. ומחיר נורא שילם העם, הן בתפוצות הגולה והן במולדת, על אשר העם, ובראש וראשונה קברניטיו, אטמו אזניהם משמוע את דבר האמת. אף על פי כן בא היום. במלחמה וביסורים קם צבא עברי, תחילה במחתרת, על שלושת ראשיו ועתה – לעיני כל, תחת שמש החופש, שזרחה מעלינו. קם צבא עברי ורועם מצעדו. אולם המצביא! אי המצביא האמיתי של צבא-ישראל? לא!לא על במת-הפיקוד" באצטדיון עמד שר צבאות ישראל, המצביא האמיתי – עצמותיו בנכר ורוחו – במרומים.
ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי, הוא למדנו את סוד ההקרבה. אין זה מקרה, שז'בוטינסקי היה אסיר עכו הראשון; אין זה מקרה שהוא היה גולה ציון הראשון. זו היתה דרך חייו. מלחמה למען האמת. והלוחם למען האמת מוכרח להקריב קרבנות, מוכרח להיות נרדף מוכרח לשבת בבית-הכלא, מוכרח להיות נע ונד. הלוחם למען האמת רבים יסוריו ורב – רב מהם – אשרו. וז'בוטינסקי למדנו להיות מאושרים תוך יסורים. זה סוד ההקרבה. גדול הסודות של מפלסי-נתיבים ויוצרי-היסטוריה. סודם של העולים לגרדום בשירה, סודם של ההולכים לגלות ברנה, סודם של לוחמים הנופלים, בכדי לקום; סודם של מקדשי השם, של עשרת הרוגי המלכות בתוקפת בר-כוכבא ושל עשרת הרוגי המלכות בתקופת דוב גרונר.
ועד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו לאהוב את המולדת ולאהוב את העם... מקום שם המולדת, שם טוב. גם אם רע לי במולדת, טוב לי במולדת. תורת התורות היא. יסוד לבנין ממלכתי, מקור לחדוש עלומי האומה במקור עלומיה – בארץ מכורתה.
ואת העם אהב ז'בוטינסקי ולמדו לאהבו. אל הצעירים הל, אל העניים ואל המושפלים, אל העיירות ואל הגיטאות. ואף אם אבנים נשליכו בו – אין נביא-אמת שלא ירצו התועים והמותעים לסקלו – אף אז אהב את העם בכל לבו ובכל נפשו."עברי גם בעוני הוא שר" וכך ראה ז'בוטינסקי את בני עמו. לא אבק שנידון להשחק בין הגלגלים בעולם אכזר" כי אם בני דוד, שנועדו לחדש ימים כקדם ולהקים ממלכת צדק, שלאורה גויים ילכו. אהבת העם הזאת היא הדמוקרטיה האמיתי, כי דימוקרטיה איננה צורת שלטון לשווא ישאו את שם הדמוקרטיה נושאי שררה, אף אם נבחרו בהרמת ידים. דימוקרטיה היא תוכן חיים.לראות בכל אזרח אח ורע; לא להתנשא מעל רעך, אלא לאהוב אותו, מתוך הרגשת שוויון מוחלט בינך לבינו. זוהי הדמוקרטיה האמיתית ורק עליה אפשר לבנות חברה חפשית ועם בריא ועולם תקין. אכן, היה ז'בוטינסקי גדול הדמוקרטים העברים, כי את העם אהב אהבת אמת ומשה החייט ויעקב הסנדלר היו בעיניו גם אחים, וגם בני-מלך, וגורלם וגורל בינהם הוא שהסעיר את רוחו והפעים את לבו עדי התפלצות.
ועוד למדנו זאב ז'בוטינסקי. הוא למדנו אופי ואמונה. אכן, חשובים כשרונות, חשובים מעשים. אך חשוב מהם הוא האופי. ואופיו של האיש נבחן בעיקר בכך, האם יהיה מוכן לשאת בכל המסקנות למען האמת, שאותה הוא נושא בלבו ושעליה הצהיר בפני עם ועדה. אם נכונות זו איננה – לשווא הכשרונות. ורק זה האיש המוכן – המוכן לכל ובלבד שלא לוותר על האמת – איש הוא. אותו לא ישבור בית-כלא ואותו לא יפחידו איומים. אותו לא ירתיעו קשיים. אותו – אף המוות לא יוכל לו. הוא יעלה, יפול, ינצח. כהרצל, כז'בוטינסקי. כדב גרונר.
ואשר לאמונה, מי שני היה בדורנו ל ז'בוטינסקי באמונה כבירה, באמונה שאין למצוא לה בטוי בשפת אנוש הדלה, באמונה עילאית, שהנה, למרות הכל ועל אף הכל, יקום העם וישחרר את ארצו ויקים מדינתו? ואת האמונה הזאת נטע בלבנו עד יומו האחרון,עד אותו יום, כאשר נגזר עליו לראות בנפילת עמו לתהום התהומות בפניה הזהיר השכם והערב, הזהיר לא נלאה עד נשימת אפו האחרונה. אף ביום ההוא, כאשר נסגרו העינים שהיטיבו ראות מעיני כל בני דורנו, האמי האיש בתקומת-ישראל וציווה להביא עצמותיו לארץ, ממנה הוגלה, רק אם יהיה נשיא – נשיא של מדינה עברית שיצווה לפקוד אותו.