מעש ההשתחררות העצמית פרק שני: מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי

מאמר עיתון: מעריב
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ז' אייר התשי"ט, 15 במאי 1959

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

אצ"ל ולח"י מופיעים בסקירתו של מר בן-גוריון, במאי 1948. עד אז לא יזכר שמם, לא יפקד קיומם. הם מגיחים לפתע מנבכי התקופה. אחרי הכרזת העצמאות. Deus ex machina. ומאחר שלא היתה, על פי גירסתו של המחבר, מחתרת עברית, לוחמת, משחררת, לא היתה כלל מלחמת שחרור נגד השלטון הבריטי. אך מה קרה לאותו שלטון, שהגשים את הספר הלבן בכל כוח האלימות הרשמית, שעמד לרשותו? מה אירע עם השלטון, שגמר אומר, ככתוב ספר הלבן, להקים בשנת 1949, מדינה פלשתינאית, ובה מיעוט יהודי של שליש האוכלוסין? שווא תבקש בכל אלפי המלים שחוברו על ידי מר בן-גוריון, רמז כלשהו למלחמה כלשהי להתנגדות כלשהי, למערכה כלשהי, נגד שלטון נכרי, אשר רק עם סילוקו, ובמקומו, ניתן היה להקים, על פי שורת ההגיון, שלטון עברי. אמנם, השלטון הבריטי לא בן-לילה היה; הוא החזיק בארצנו שלשים שנה, אך הוא, כפי הנראה, בן-לילה אבד, ממש כקקיון דיונה, פלא הפלאים.
אולם כך לא נהג שום בר-דעת לא בפריס ולא באתונה. גם בימים בהם דה-גול וידידיו היו באופוזיציה, היה כל צרפתי, ללא הבדל עמדה. השקפה ומפלגה. מעלה על נס אתפעלם של "הפורשים", שנקראו מאקי, את מלחמתה של המחתרת, את תנועת ההתנגדות, את גבורתה ואת קרבנותיה. ואילו דובריה הרשמיים של יוון מיהרו, ביום בו הושג ההסכם בלונדון, להודיע כי יום זה לא היה בוא, אלמלא אי. או. קה. מלחמתו, גבוריו וקרבנותיו. נראה, כי כפיות טובה אינה תכונה צרפתית, או יוונית; היא תכונתם של יהודים מסויימים.
ועוד משהו אופייני, מזעזע. מר בן-גוריון אינו מזכיר, אף במלה אחרת, את התקופה בה ה"הגנה" נלחמה, בנשק, נגד השלטון הבריטי.התקופה ההיא היתה קצרה. היא החלקה בנובמבר 1945 ונסתיימה בספטמבר 1946. מאז לא הפעילה עוד ה"הגנה" את נשקה נגד השלטון הבריטי אלא הוסיפה – וגם זה היה גילוי חשוב של ההתנגדות העברית - להביא אניות מעפילים, אשר רובם ככולם גורשו, בלווי אלימות אכזרית, לקרפיסין. אצ"ל ולח"י הוסיפו ללחום בשלטון הבריטי עד רדתו.
אנחנו מוסרים תמיד כבוד לחברי ה"הגנה", שנפלו בהתקפה על שרונה, שפרעם, בליל ווינגייט, או בליל הגשרים, לא כן, מר בן-גוריון. הוא אפילו אינו מזכיר את המיבצעים ההם, או את הקרבנות שניתנו למענם, אנשים אלה, כולם גבורי האומה היו. אם לא תחת פיקודו, הרי תחת מרותו, כיושב ראש הסוכנות היהודית. אך הוא אינו פוקד לא אותם ולא את פעלם. כל כך למה? ההסבר הוא כפול, מר בן-גוריון לא מילא, במערכה ההיא, שום תפקיד ממשי, זולת שלילי, כפי שנראה להלן, חלק ניכר של הזמן, בו היא התנהלה במולדת, מול כוחות אדירים, הוא בילה בחוץ-לארץ. אבל הסיבה השניה נראית לי העיקרית. מר בן-גוריון אינו רוצה להשלים עם העובדה ההיסטורית, כי בארץ זו התנהלה מלחמת שחרור נגד שלטון נכרי, שהביאה לסילוקו. כדי לנסות להעלים את מרדם של אצ"ל ולח"י, הוא מעדיף לא להזכיר גם את מריה של ההגנה.
המלחמה בשלטון הבריטי נמשכה שנים, מי השתתף בה, מן הצד היהודי, אמרתי, אך כדאי שכל בני דורנו ידעו, מי השתת, בה מן הצד השני, כדי לדכא את המרד העברי, שגבר והלך, הביאו הבריטים לארצנו את המהוללות בדיוויזיות שלהם. הנודעת בהן היתה הדיוויזיה הששית המוטסת שנקראה, בפי ילדינו, ה"כלניות". נוסף על שלשים אלף בלשים ושוטרים, ריכזו הבריטים בארץ-ישראל הקטנה קרוב למאה אלף חיילים (בקפריסין, בהגיע המרד של אי. או. קה. לשיא, הוצבו עשרים אלף חייל).הם הטילו חוקי חרום, שאיימו במוות על עצם ההשתייכות לארגון לוחם. הם הקימו בתי-דין צבאיים, שגזרו מיתה על עשרות לוחמים, הם הוציאו להורג, עלי הגרדום, אחד עשר לוחמי מחתרת, הם עצרו ואסרו, בכל תקופת המרד, אלפי לוחמים ולוחמות והחזיקום בבתי כלא ובמחנות רכוז, לא חדשים מספר אלא שנים תמימות, הם הגלו שלוש מאות וששה לוחמים לאפריקה הרחוקה. הם הטילו, הלוך והטל, עוצר בערים, בשכונות, בדרים. הם הפעילו כבמשך שבועות, תקנות מצור הידועות בשם מצב צבאי. הם הכניסו את משרדיהם ופקידיהם לתוך איזורי בטחון, הקיפום בגדרות תיל, עשום מיבצרים, מוגנים מכל עבר בקני מכונות יריה.
נגד הכוח האדיר הזה ניצבה מחתרת עברית, לוחמת, מוחצת, חודרת, בלתי נכנעת, הגו רת חילים, תוך סבל ורדיפות, המגבירה את מלחמתה מחודש לחודש. המעלה את מיבצעיה משלב אלי שלב. המפליאה מכותיה, עדי עוררם תמיהה והתפעלות בקרב ידיד ואוייב כאחד.
לא על גלויים אלה אכתוב היום, אלא על הדם בעולם, אין לשכוח, כי למלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי, היו עדים, בין פעילים ובין סבילים, בין מחייבים ובין שוללים, לא רק ששים רבוא היהודים בארץ-ישראל . חזו בה כל העמים. שמעה הגיע מקצה העולם ועד קצהו. הפרלמנט הבריטי לא פסק מלדון בה. דובריהן של הגדולות במעצמות הגדישו לה תשומת לב מיוחדת מעל במת ארגון האומות המאוחדות. עתוני העולם ראו בה את אחד המאורעות המרכזיים של התקופה. תקצר יריעתםשל כל עתונינו גם יחד, כדי להביא למען הוכחה, אם היא דרושה, את כל המיסמכים והעדויות והמאמרים והנאומים וההכרזות וההערכות; לא אעלה אלא לקט זעיר מהם אף הוא יספיק.
ב-20 בנובמבר 1944, בעוד בני עמנו מושמדים באירופה ומולדתנו משועבדת, גזולה ומסוגרת בפניהם, הציג מר בן-גוריון, מעל במת הוועידה של הסתדרות העודים, ארבע תביעות מאת הישוב העברי. אלו היו: לגרש מן העבודה ומבית הספר... לא לתת מקלט ומחסה ...לא להיכנע לאיומיהם... לשתף פעולה עם השלטון והמשטרה הבריטית.
אחרי נאום זה החלה התקופה, שנודע שמה בישראל בשם הלועזי "סיזון". מהותה: מפקדי האצ"ל וחייליו נחטפים ומוסגרים ביטדי המשטרההבריטית.
לא למותר יהיה להעמיד מול דברים אלה את דברי התשובה של המחתרת. בימים הנוראים ההם, בהם יכולנו כולנו להידרדר לתהום דמים של מלחמת אחים הדדית, לה ציפה, יותר מאשר לכל דבר אחר, השלטון המשעבד, הודיע בטאונו של אצ"ל, "חרות" המחתרתי:
"לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקציות, יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הם לא יעשו זאת לא מפני שהם מצדיקים את הרדיפות עליהם, אלא מפני שרייתם היא עמוקה מזו של יריביהם... יתכן, כי זוהי הכרזה בלתלי דיפלומטית, ביחוד לאחר שהושמעו נאומי האיומים של אמני ההיסטריה, אך – זוהי עמדתנו. ועתה מסיתים ומלשינים – למלאכתכם! לא לכם הננו דואגים. אין לנו בשבילכם אלא בוז. לא לנו הננו דואגים, כי לא נוצרנו על מנת לחיות; אנו חיים על מנת ליצור. וגם בהקרבת חיינו ניצור. אין זה משנה את יעודנו. אנו דואגים ליהודי הנאמן ולעתיד המדינה העברית הגדולה, שבוא תבוא יהיה מי שיהיה נושאה... ידע העם, בשום תנאיטם לא נרים נשק נגד יהודים יריבים".
כזה היה ההבדל, בדברים ובמעשים, בימים הם, בין יושב-ראש הסוכנות היהודית ובין המחתרת הלוחמת, אולם ההיסטוריה, אמר נורדאו, יכולה להיות לא רק טרגית, אלא גם אירונית. כל מה שעשה אז מר בן-גוריון, היה , מבחינתו שלו, לשווא הוא. אמנם, הציג באותו נאום של שיתוף הפעולה, לא רק את ארבע תביעותיו הנודעות אלא, כלשונו, "שצתי ביררות שאין מנוס מהן". לדבריו, (הברירה) הראשונה היא: "טירור או מאבק ציוני מדיני. השאלה היא – זה או זה. שניהם יחד לא יתכנו. והברירה השניה: ארגוני טירור או ישוב מאורגן. ושוב – זה או זה. שניהם יחד אינם יכולים לדור בכפיפה אחת, או הראשון או השני".
אך לשווא. לא חלפה אלא שנה, ומר בן-גוריון היה נאלץ להסכים, כי גם ה"הגנה" תעסוק אמנם לזמן קצר, במה שנקרא, באורח רשמי, טירור. ועוד במשך שנים, דרו בכפיפה אחת "ישוב" וארגוני מחתרת לוחמים. עד אשר הישוב היה לאומה חפשית ועצמאית.
עמדתי כבר על ההד הכביר אולי חסר התקדים של מלחמת המחתרת ברחבי העולם. עתה נבחן את תוצאותיה הפוליטיות הישירות של מלחמת אצ"ל ולח"י, השאלה המכרעת היא, מה רצתה בריטניה בארי עם תום מלחמת העולם השניה? הרצתה לעזוב את ארצנו, או להחזיק בה? האם לא ניסתה בכל כוחה, לכפות את אחד מפתרונותיה, כגון מדינה פלשתינאית, פדרציה, קנטונים, ותמיד מתוך הבטחה "תקופת מעבר", כדי להוסיף ולשלוט, במישרין או בעקיפין, בנקודה איסטרטגית זו? האם לא סוכלו כל התכניות האלו. האם לא אולצה בריטניה לנטוש את ארצנו, כתוצאה של התנגדות פעילה, של מלחמת שחרור? רשות הדיבור לעובדות.
בסוף 1945, בעוד ההגנה, אצ"ל ולח"י נלחמים, מתוך הסכם מיבצעי, נגד השלטון הבריטי, מינתה לונדון, בהסכמת וושינגטון, וועדת חקירה ארצישראלית משותפת, אנגלית-אמריקאית, גם בפני ועדה זו לא הביאה הסוכנות היהודית תביעה להקמתה מידית של המדינה היהודית, את המסוכמכת בעדויות מסר בשמה, כמובן, ד"ר וויצמן, מר ברטליי קראם, החבר האמריקאי של הוועדה, שאל: "האם זו דעתך, כי מדינה יהודית צריכה להיות מקומת עתה?" ד"ר ווייצמן השיב: לא, אינני חושב, כי זוהי הכוונה (של תזכירה של הסוכנות). הייתי רוצה לראות התחלה של עליה והתישבות, להביא את השרידים האומללים האלה במספרים גדולים ככל האפשר. או תקופת מעבר. אבל יש להבהיר, כי תקופת מעבר תביא למדינה יהודית לאחר שיושב רוב יהודי". בתשובה לשאלה אחרת, של השופט סינגלטון, הודיע דוברה הראשי של הסוכנות, כי התהליך של יצירת רוב יהודי יכול להימשך עשר שנים, או חמש עשרה שנה, המדינה היהודית היתה איפוא צריכה לקום, לכל המקודם בשנת 1956, אם לא ב-1961...
בסוף אפריל 1946 פרסמה וועדה זו את המלצותיה. היא קבעה: "אין זה צודק ומעשי שארץ-ישראל תהיה מדינה ערבית, בה ישלוט רוב ערבי של גורל המיעוט היהודי, או מדינה יהודית, בה יפקח רוב יהודי על מיעוט ערבי". האין ב"פסק דין" זה הד להסבריו המעמיקים של מר בן-גוריון בפני וועדת פיל? ועוד אמרה הוועדה: "אנו מחווים את הדעה, כי הסוכנות היהודית צריכה לחדש מיד את שיתוף הפעולה הפעיל עם מעצמת המנדט בדכוי הטירור והעליה הבלתי ליגלית". לחדש – זוהי המלה.
אך הוועדה גם המליצה על הכנסת מאה אלף פליטים יהודים לארץ ישראל, "אם אפשר במשך שנה". היא גם הציעה הנחות מסויימות בחוק הקרקעות הנודע. ואיך הסבירה וועדה את הצורך בהגשמת הצעותיה אלו?: "נאמר לנו, כי קיומה על ידי המנדטור של מדיניותו הנוכחית אך תביא למצב מלחמה. בה ייהנו הקיצונים בתמיכתה הבילה של כמעט כל האוכלוסיה היהודית"...
אולם אטלי ובווין, אף לא עלה על דעתם להכניס מאה אלף יהודים לארץ-ישראל. הם הודיעו מיד, כי לא ירשו כניסתם אלא אם כל הארגונים העברים המזויינים ימסרו את נשקם. הם קבלו, כמובן, סירוב. אנחנו, במחתרת, נתנו להם תשובה קצרה. אם הבריטים רוצים את נשקנו, יקבלו... אך רק את הכדורים.
בימים ההם החליט מר בן-גוריון, כי ההגנה תיטוש – המלה איתה "הפוגה" -את המערכה המזויינת נגד השלטון הבריטי. אבל הוא גם ניסה לכפות, באיומים ובמעשים, על אצ"ל ולח"י את הפסקת המלחמה. וכל כך למה? המנהיגות הרשמית בקשה מבריטניה שתסכים, כי "האיזור היהודי", אשר על הרחבתו צריך היה לנהל משא ומתן, יהיה, ושוב אחר תקופת מעבר, למדינה יהודית. מר בן-גוריון קיוה, כי ברטניה תסכים להצעה זו, ומשום כך, צריך היה, כפי שדרשו הבריטים, "להשקיט את הארץ". מה היה קורה את עמנו, לו אצ"ל ולח"י היו אף הם מניחים את נשקם? הבריטים היו יכולים לטעון, ובצדק, כי התנגדות העברית דוכאה על ידם כליל. והיו מטילים, בלא מכשול ובלא חפזה, את אחד מפתרונותיהם. היינו חיים היום בגיטו, לו הגיטו היה עודנו קיים. נס הפרישה עמד ליהודים. אצל ולח"י, הוסיפו ללחום. מלחמתם גברה והלכה. דווקא בימים ההם היא הגיעה לשיאים ל מחץ והתמדה, בינתיים התברר, כי בניגוד לצפייתו של מר בן-גוריון וחבריו, לא תסכים בריטניה להקים איזו שהיא מדינה יהודית, או אף להגדיל את העליה היהודית. הדיונים הממושכים בלונדון נסתיימו ללא כל תוצאות, ואז, בהיות מלחמת המחתרת במלוא עוזה, הודיע בוין על נכונותה של בריטניה להעביר את ענין ארץ-ישראל לאו"ם.
והמחתרת הוסיפה ללחום, לכבוש נשק מאת המשעבד ובנשק זה להכות בו. אם בווין ניסה להציל את הפרסטיז'ה הבריטית, על סף מושב האו"ם המיוחד, בעזרת התלייה, על ידי העלאתם לגרדום של הלוחמים, הגבורים-הקדושים, גרונר, דרזנר, אלקחי וקאשני, שוב נהרסת הפרסטיז'ה הזאת, כפי שהעיד כתב "הארץ", על ידי מיבצע עכו. אף לקראת מושב הסתיו של האו"ם, בפניו מובאת הצעת וועדת החקירה של או"ם. לסיים את השלטון הבריטי בארץ-ישראל ולחלקה למדינה יהודית ולמדינה ערבית, מנסה בריטניה להחזיר את הפרסטיז'ה לשלטונה, או את השלטון הפרסיטז'ה שלה. והיא שוב משתמשת, מתוך חישו "פוליטי", בחבל התליה. הגבורים-הקדושים ווייס, חביב ונקר מועלים לגרדום. אבל אז אנו מוציאים אל הפועל את האזהרה, שהשמענוה, באזני המשעבדים, במשך כל שנות המחתרת. מלחמתנו, אמרנו להם, היא מלחמת שחרור ולא מלמת נקם. אם לוחמינו נופלים בקרב, אין זו סבה לתגמול. לקחנו בשבי, בקרבות שונים, שבויים בריטיים רבים; לא נגענו בהם; חיי השבוי קודש הם, אבל אם שבויים עברים יוצאו להורג, כזה יהיה גם גורלם של שבויים בריטיים. תליות לא נסבול. והתגמול, שהיה אכזרי, כפי שהיה צודק והכרחי, בוצע בז' מנחם-אב תש"ז.
מיד קמה זעקה אחת גדולה בכל בריטניה: לצאת. לצאת מארץ-ישראל, להוציא את חיילינו מארץ-ישראל! אפשר היה למלא טורים שלמים במובאות מעתוני אנגליה שהעלו, הלוך והעלה, את תביעת הפנוי. ובלווי מקהלה זו, הולכת בריטניה למושב הסתיו של האו"ם. כשהכל, ממערב וממזרח טוענים כי אין היא מסוגלת עוד לשלוט בארץ-ישראל. וב-17 בספטמבר 1947 מוסר שר המושבות בשם ממשלתו "הודעה חגיגית", האומרת, כי אם האו"ם לא ימצא פתרון, שיוסכם על ידי הערבים והיהודים (תנאי המתבטל מעצמו) יוציאו הבריטים את צבאם ואת האדמיניסטרציה שלהם מארץ-ישראל. זו היתה הודעת המפנה. חסל סדר פדרציות וקנטונים ואיזורים אוטונומיים. כל התכניות הללו סוכלו ונמחו. הבריטים יוצאים. וודאי, הם עוד ערכו תמרונים רבים, באו"ם ומחוץ לו. אבל הם לא יכלו עוד לבטל את משמעותה המכרעת של הודעת הפנוי, ככתוב בימים ההם, "בהקלה ובשמחה בלתי נסתרת" על ידי העם הבריטי.
כך הגענו לתעודה ההיסטורית, שפורסמה בלונדון ב-13 במאי 1948, בה נאמר: "שמונים אלף חיילים בריטים, שלא נהנו משיתוף פעולה מצד הישוב היהודי, לא הספיקו לתפקיד קיום הסדר, מאז הטרוריסטים פתחו בפעולותיהם באמצעות יחידות יהודיות מצויידות בנשק חדיש. 338 נתינים בריטיים נהרגו בא"י מאז סיום המלחמה (העולמית) והחזקת הכוחות הצבאיים בארץ הקדושה עלתה במאה מיליון לירות שטרלינג". זה היה הספר הלבן האחרון של בריטניה. ערב הסתלקותה מארצנו; בינו לבין הספר הלבן של שנת 1939, המהלך הוא רב; לא רק בזמן. היה היה מעש של השתחררות עצמי ת. הוא הבשיל פרי מבורך. הוא סילק שלטון נכרי ואיפשר להקים, במקומו, שלטון עברי, הוא הביטא לכרזת העצמאות.
למחרת לאחר החלטת האו"ם של ה-29 בנובמבר 1947, החלה התקפנות הערבית. כל כוחות האומה, ההגנה לחטיבותיה, אצ"ל ולח"י התייצבו נגדה בעמדות המגן ובהתקפת נגד ובפעולות כבוש, על תקופה זו כתב מר בן-גוריון רבות באקדמתו אבל אין הוא מזכיר, אפילו ברמז, את המאורעות הבאים: את ההתקפות הנגד המוחצות של אצ"ל ולח"י בכל רחבי הארץ; את הגנת העיר העתיקה על ידי ההגנה ואצלל; את עמידת אצ"ל ולח"י, לצד ההגנה, בירושלים החדשה; את ההסתערות המשותפת של ההגנה, אצ"ל ולח"י על עיר דוד הכבושה; את כבוש דיר-יאסין בידי אצ"ל ולח"י (אחרי קיביה, מי עוד, בישראל יידה אבן בלוחמים אלה?); את קרב ההצלחה של אצ"ל ברמת רחל; את כבוש מלחה; את חלקו של אצ"ל בהבסת האוייב בחיפה; את עמידת אצ"ל בצפת ובטבריה; את הקרב הנואש במשמר הירדן; את הכנעת יפו וכבושה; את הקרבות על יהודיה וראש העין; את כבוש אשדוד ויבנה; את כבוש הכפרים בגבול המשולש, בואכה טול-כרם; את הקרב על רמלה, אשר אצל נתבקש, ע"י מטה ההגנה לפתוח בו, כדי למשוך את כוחות הלגיון מחזית לטרון הטרגית... ועדיין לא מניתי את כל הקרבנות, בהם עמדו לוחמי המחתרת, ודמם הוסיף להישפך, בחזית הערבית. בשביל ראש הממשלה דהיום אין הם קיימים.
אצ"ל ולח"י מופיעים בסקירתו רק במאי 1948, לא גורם הם אלא "בעיה". ושוב מנסה מר בן-גוריון ליצור את הרושם, החביב עליו, כי ארגוני המחתרת המשחררת "אולצו" להצטרף לצבא ישראל. אומר בפשטות: אין סילוף נורא מזה. לו כמר בן-גוריון נהגתי, והייתי מוכן להביא ציטטין מדברי, הייתי יכול למלא טורים בהודעות ובפקודות ובמכתבים פרטיים ובציונים פנימיים בהם אמרתי, כי תחת ממשלה עברית יהיה הרכבה אשר יהיה, לא נקיים שום מחתרת ושום ארגוןמזויין. אבל אין צורך בכך. מספיק ההסכם, שנחתם מתוך דיון חפשי ומכובד, בין הממשלה הזמנית, שיוצגה על ידי סגן שר הבטחון, ובין הארגון הצבאי הלאומי, שיחידותיו ניצבו אז, תחת פיקוד אחיד. בחזיתות המלחמה כידוע, לא הוקם צבאנו, כפי שאפשר היה לצפות, מיד עם הקמת המדינה; הוא הוקם שבועות מספר לאחר מכן. וכידוע, לא אנו גרמנו להשהייה; להיפך, אנו תבענו את הקמתו המידית, כדי שחיילינו יכולו להצטרף לשורותיו. הדיון בינינו, לא היה איפוא על ההצטרפות, שהיתה מובנת מאליה, אלא על צורתה, אף זו הוסכמה. שתי פעמים, במועצה הזמנית וכעבור 10 שנים בכנסת, העליםמר בן-גוריון את אחד הסכיפים העיקריים של ההסכם ההוא: אף בסקירתו הוא עקרו, למען אותה תכלית עצמה, מגוף ההסכם.
יורשה לי לסכם:
אנחנו, תלמידיו של נושא חזון המדינה בדורנו, יוצר הגדודים העבריים, זאב ז'בוטינסקי, איננו שוללים משום גורם ומשום איש את זכויותיהם בבנין, בקרבן ובקרב. כל ישראל חלק להם במדינת ישראל. זו אמונתנו. אלמלא היו בארץ, בשנות ארבעים, ששים רבוא יהודים, שבואם והתערותם אופשרו במאמצים של שלושה דורות. לא היתה אפשרית מלחמת השחרור נגד השלטון הבריטי. למאל מלחמת שחרור זו, לא היה מסתלק השלטון הבריטי; מדינתנו לא היתה קמה. ואלמלא מלחמת המגן העוצמאות, נגד התקפנות הערבית, מדינתנו לא היתה קיימת.
זוהי האמת. אך מר בן-גוריון מורד בה. הוא מנסה לעקור דפים שלמים מתודלות התקומה הלאומית, רק משום שלא הוא כתבם, או משום שהם נכתבו נגד רצונו. היצליח? להציג את השאלה, משמע להשיב עליה.