דו שיח בניו יורק

ארץ-ישראל שייכת לא רק ליהודים החיים בה אלא לכל העם היהודי. זהו יסוד שיבתנו על פי הזכות, לא בכוח לא בחסד. מכאן חוקיותנו בארץ-ישראל, שאין אנו זקוקים כלל להכרח בה. זכאי, איפוא, כל יהודי, אם רצונו בכך, להביע דעתו על ארץ-ישראל ועתידה. אם אין הוא אזרח במדינה, אין ביכולתו להביא את דעתו לידי ביטוי על ידי הצבעה בכנסת. אפילו הוא יושב בארץ, קל וחומר אם דר הוא בחו"ל. אבל הזכות לחוות דעה אינה מוטלת כלל בספק.  

התחיה הלאומית בקרב היהודים בבירת המועצות היא מן המאורעות הכבירים אף בתולדותיו של העם היהודי. אחר עשרות שנים של בילול כפוי, ללא תנ"ך, ללא עברית, ללא תפילה, ללא שינוי, קמה רוח גדולה בקרב אחינו של שיבה אל היהדות ואל ציון, ואפילו הק.ג.ב. הנודע, כפי שנוכחנו לדעת, אינו מסוגל לדכא אותה. פעולותיה והפגנותיה של היהדות באמריקה ובארצות אחרות תרמו רבות לתהליך העליה מרוסיה, אך הגורם המכריע זוהי ההתחדשות הלאומית בקרב היהודים בברית המועצות עצמם, במיוחד בדור הצעיר. מספיק, אם נתבונן בהפגנתם של חמישים היהודים הצועדים במוסקווה עדי בנינו של הסובייט העליון ותובעים זכותם לשוב ל"מולדת ההיסטורית של העם היהודי", כפי שהם אומרים שם, כדי להעריך את חזיון הגבורה הנפשית המפליאה שהיא מנת חלקם של אחינו, הם מסכנים, כידוע לנו, את לחמם וחרותם, לעתים את חייהם, בהתעקשם על התביעה: ציונה!

כזה היה תוכנה של המערכה על שיבת ציון מברית המועצות. דרשנו כולנו קיום זכות שאינה ניתנת לערעור. יש לאום יהודי, אשר ברית המועצות הכירה מימי לנין, ויש מדינה יהודית אשר מוסקווה הכירה בה אף מימי סאטלין. הליכתם, על פי בחירה חפשית, של בני הלאום היהודי אל מדינת שלהם היא זכות טבעית, אשר אסור להתנקש בה או למנוע את הגשמתה. המספרים של אלה אשר הורשו לעלות, עלו וירדו וחוזר חלילה. מתחילה היו אלה מאות בשנה, אחר באו מאות בחודש, בשנת 1973 שבו אלינו 34,000, בימים אלה יוצאים מברית המועצות בכוונה לארץ-ישראל כשנים עשר אלף בשנה. אם נתמיד, ונחדש את המערכה, שוב יעלו המספרים.

אנו תובעים, אומרים ידידים, כי הערבים יכירו בזכות ישראל להתקיים. אל להם, אמרתי, להעלות תביעה בנוסח זה. מתחילה תהה איש שיחי; מה רע בהגדרה הזאת? הסברתי, כי היא מזיקה בתכלית. האם עלינו שוב להיות יוצא מכל הכללים? איזהו העם המבקש, ובשביל איזה עם מבקשים, הכרה בזכותו להתקיים? לא שמענו, כי נתבקשה הכרה מעין זו בזכותה של לוכסמבורג, או של אורוגוואי, של צ'ילה, של אלבניה, או של אומות אחרות קטנות או גדולות. יש הכרה בעצמאות, בריבונות, בזכויות הנובעות מהן, ביחסים תקינים על יסוד הדדיות. אבל זכות הקיום? הן היא מובנת מאליה. כזאת היא חייבת להיות גם לגבי עמנו. קיומנו – זכותנו. אמנם, בעד קיומנו שילמנו, במשך הדורות, מחיר, אשר כמוהו לא נודע בתולדותיה של שום אומה ולשון. אך עובדה זו, בודאי אינה מחלישה את זכותנו להתקיים. נהפוך הוא, איננו מבקשים ממישהו שייאות להכיר בזכותנו להתקיים. קיבלנוה מאלהי אבותינו, זמן רב לפני שעמים רבים אחרים החלו בקיומם הנפרד. באדיבות רבה הודיעני איש שיחי, כי הוא רואה את הנקודה.

המונח השני הוא השארות בחיים, או במשך הקיום, כלומר בביטוי שנתפרסם במקור האנגלי. זה סיפור ישן. בסופה של שנת 1967, או בראשיתה של 1968, קיבלנו איגרת ממשלת ארה"ב שבה נאמר, בחלקה החיובי, כי ארה"ב רואה את עצמה מחוייבת לבטחונה והשארותה בחיים של ישראל. בישיבת הממשלה העירותי, כי הביטוי השני נושא עמו נימה של חסות, וחובתנו לבקש את הידידים שלא להשתמש בו. בעד המשך הקיום של עמנו, אנחנו, נבחריו, אחראים ולא שום גורם חיצוני, גם ידידותי, אפילו יהיה חזק ביותר. בטחון זוהי שאלה אחרת. המונח הזה אין בו חד צדדיות. הוא מותיר מקום לשיקול של אינטרס הדדי, של מעשים הנובעים ממנו. יש הוכחות מפורשות, מעשיות (תעלת סואץ היתה נעולה, מלחמת וייטנאם התנהלה במלוא עוזה ואניות הנשק הסובייטיות נאלצו לשוט מסביב לכיף התקוה הטובה) כי ישראל חשובה לאמריקה גם מן הבחינה הצבאית. ברור, כי סיועה הבטחוני של ארה"ב למדינתנו הוא אינטרס מובהק של המעצמה המסייעת. אבל באחריות להמשך הקיום הלאומי והממלכתי היא על שכמנו, לא על כתפי זולתנו.