תפקיד האופוזיציה

ללא מקור
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ללא מקור ה' אדר התשכ"ג, 1 במרץ 1963

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

כמה וכמה הגדרות למושג אופוזיציה, ובכללן ציוריות מחוכמות. אחת מאלו אומרת: בעוד הממשלה משוכנעת, שהאופוזיציה תוקעת מקלות בתוך גלגלי העגלה הנמצאת במעלה ההר, מאמינה האופוזיציה שהיא עוצרת בעד העגלה המידרדרת אלי תהום. הגדרה נוספת מסוג זה אומרת, שתפקידה של האופוזיציה הוא לחדול מלהיות אופוזיציה. אך לצרוך דיוני בנושא זה לא אבחר בהגדרה מחוכמת אלא בהגדרה פשוטה בתכלית. לפי הכרתי, על שלושה דברים תיכון האופוזיציה במדינה חופשית ודמוקרטית: א. בדרך-כלל על ביטוי השוני; ב. עתים על הוכחת האחדות; ג. על שאיפה מתמדת לחילופין.
אומר אתה: מדינה מסויימת קיימת בה אופוזיציה, משמע שמדינה זו היא חופשית ודמוקראטית – לא דייקת. ודאי, קיומה של אופוזיציה הוא קריטריון חשוב לעצם קיומה של חרות אזרחית, אבל אין הוא הקריטריון היחיד. יש קריטריונים נוספים, והחשובים שבהם הם שלושה: מערכת-שיפוט בלתי-תלויה, עיתונות חופשית, ועליונות הרשות האזרחית הנבחרת, ללא סייג, מעל כוחותיה המזויינים של ממדינה. אבל אומר אתה: מדינה מסוימת אין בה אופוזיציה, משמע שאין בה דימוקראטיה – דייקת. משל למה הדבר דומה? לאדם. אם אנו אומרים שאין לו לאדם חום, אין עדיין פירוש הדבר כי הוא בריא; אולם אם יש לו חום – יש בכך הוכחה שהוא חולה. הרי זהו סימפטום כי משהו בגופו אינו כשורה. היפוכו של דבר באופוזיציה: קיומה של זו אינו מוכיח עדיין את קיומה של החרות, ואילו חוסר קיומה מוכיח את העבדות.
דווקא באנגליה, מדינה שמושגיה על אופוזיציה הם בבחינת מושגי-יסוד, קמו הוגי-דעות מדיניים ואמרו, שתפקידה של אופוזיציה הוא בתכלית הפשטות: להתנגד. אנו אין אנו מקבלים הגדרה זו, אף-על-פי שגם בה טמונה חכמת-חיים רבה. אם יש כוח המתנגד לשלטון, הרי כוח זה מבטיח שלא האזרח יפחד אלא השלטון יחשוש. כי פחד האזרח הוא עבדות, חשש השלטון – חרות.
להצדקת ההתפתחות המדאיגה הזאת נוצר אפילו מושג של דימוקראטיה חד-מפלגתית. מושג זה למה הוא דומה? לעורב לבן, או לקרח מטוגן... והרי זו גישה של תרתי-דסתרי, שהרי דימוקראטיה חד-מפלגתית אינה קיימת כלל. ואם מר נקרומה, המנסה להוכיח שידידנו הוא, משתדל לקיים את ה"דימוקראטיה" הזאת, או מר סוקארנו ומר סקו-טורה, אם ידידים ואם מתנגדים ואם אויבים כקאהיר ובאגדאד, אף אם יוסיפו על הדימוקראטיה החד-מפלגתית אתהשם סוציאליזם – אין פירושו של דבר אלא עבדות, דיכוי האדם, השפלת האזרח. כי אין דימוקראטיה בלי משטר של מפלגות; בלי משטר שבו קיימת ממשלה מצד אחד, ולעומתה צד-שכנגד הנקרא בלע"ז אופוזיציה, והיא בהכרת האזרחים ובהסכמתם.
ואל-נא ניתפס לסברה, שאצלנו דבר זה הוא בגדר מושג מובן מאליו. בשנת 1949 נתקיימה בישראל מערכת הבחירות לכנסת הראשונה, שנקראה אסיפה מכוננת ותפקידה הראשון היה לתת חוקה לעם, חוקת-כינון של מדינה חופשית , המטילה הגבלות לא רק על הרשות המבצעת אלא גם על רשות המחוקקת, ואפשר שההגבלות מן הסוג השני הן המכריעות. והנה לקראת מערכת-בחירות זו השמיע ראש הממשלה הזמנית באותו זמן, שהוא ראש הממשלה היום, דברים אלה: לא דרושה בבית-הנבחרים של מדינת ישראל שום אופוזיציה; אם יהיה צורך בביקורת על הממשלה תעשה אותה העיתונות. אחר כך נתברר, שבמדינתנו קיימת צנזורה על העיתונות. מכל מקום רעיון זה, שאין צורך באופוזיציה, לא נתקבל. אולי מותר לי לומר, כי תנועת החרות מילאה בשטח זה תפקיד חלוצי ומכריע כאשר הוציעה מלכתחילה – בניגוד לכל שאר הסיעות בכנסת – כי מאחר שהעם נתן בה בשנת 1949 רק מידה מסוימת של אמון, שאינה מספקת להרכבת ממשלה, היא תשרת את העם באופוזיציה, ושירות זה יהי לכבוד לה. מאז ועד היום נעשה המוסד הזה הקרוי אופוזיציה למוסד לגיטימי ומוכר.
ראשית, מחובתה של האופוזיציה לבטא את השוני. איך עושה זאת האופוזיציה שלנו? צ'רצ'ילאמר פעם, שתפקידו של הפארלאמנט הוא לא רק לקבל חוקים טובים, אלא גם לחסום את הדרך בפני חוקים רעים. יש עניין בכך, שצ'רצ'ילאמר דברים אלה בהיותו ראש הממשלה ולא ראש האופוזיציה. בכך ניתנת הוכחה מובהקת לרוחה של דימוקראטיה, וזוהי דימוקראטיה אמיתית. באין פארלאמנט או באין אופוזיציה, מחוקקת הממשלה עצמה, במישרין או בעקיפין, הואזרח נשחק בין גלגליה של חקיקה מינהלית כזו.
והרי דוגמה אחת בלבד. עם כינונה של הכנסת הרביעית בשנת 1959 הוגשה הצעת-חוק, אשר נקראה בשפה המקובלת חוק המשמעת הקואליציונית. בהצעת-חוק זו היה משפט שבו נאמר: "האחריות המשותפת מחייבת את השרים על סיעותיהם". לאחר המשפט הזה באו הסאנקציות על חברי הממשלה, סאנקציות בדרך של התפטרות, אם הסיעות שעמהן הם נמנים לא לא יקיימו את האחריות המשותפת הזאת. תמכו בהצעת-חוק זו יותר משני-שלישים של חברי הכנסת. רוב עצום. אך, במחילה מכבודנו הלאומי, יצא אבסורד גמור. וחייב אני להוכיח דבר זה. בסעיף 11 של חוק המעבר, הנקרא אצלנו "קונסטיטוציה קטנה", נאמר: "הממשלה תשא באחריות משותפת לפעולויה בפני הכנסת, תמסור לה דין –וחשבון עליהן ותכהן כל עוד תיהנה מאמון הכנסת". לשון אחר: הממשלה תשא באחריות משותפת בפני הכנסת. הכנסת מורכבת, כחוק, מסיעות. האחריות המשותפת מחייבת, על-ידי השרים, את הסיכות. יוצא שהכנסת ארחאית בפני... הכנסת.
הוויכוח על חוק זה התנהל במשך שנתיים ימים בזכותה של האופוזיציה. בפני ועדת חוקה חוק ומשפטהוגשו שבע טיוטות חדשות על-ידי ראש הממשלה, על ידי שר המשפטים ועלידי יועציהם המלומדים לאחר שנתיים ומחצה של דיונים נתקבל חוק המשמעת הקואליציונית, שגם היום הוא חוק גרוע ולפי הכרתי האזרחית, וסבורני שבאחד הימים צריך יהיה להוציאו מספר-החוקים שלנו, והסעיף הראשון בחוק זה אומר: חבר ממשלה ישא בפני הממשלה באחריות ולהצבעתו במליאת הכנסת, וכן להצבעת הסיעה שעליה הוא נמנה במליאת הכנסת.
כיוון שהוברר לממשלה, וליועצים ולשני-שלישים מחברי הכנסת כי טעות היתה בידם מבחינה משפטית, יצרו אפוא מושג חדש. מצד אחד אחריות משותפת של הממשלה בפני הכנסת, ומצד אחר אחריותו של חבר הממשלה בפני הממשלה על הצבעתו. הפעם גם כתוב הצעת החוק "במליאת הכנסת", ולא בכנסת. תנועת החרות טענה, שאם יהיה כתוב "בכנסת" הרי חוק זה יחול אפילו על ועדות, וחבר סיעה הנמנית עם תומכי הממשלה יהא חייב להרים יד בעד כל הצעה שתבוא מצד הממשלה בפני הוועדה, שאם לא כן עלול שר למצוא עצמו בחד מיטמי כהונתו כאדם פרטי. לאחר שתנועת החרות הצביעה על סכנה זו דרשה שיהא כתוב "במליאת הכנסת", משמע שבוועדות יש מידה של חופש בהצבעה. אל נקל ראש בחופש זה. עתים יש בידי האופוזיציה, בתמיכה מסוימת של חלק מן התומכים בממשלה, לחסום את הדרך בפני חוקים רעים. ודאי, אין להפריס בערכה של תרומה זו, אלא שזוהי דוגמה אחת מרבות.
הדרך השנייה לבטא את השוני היא הצעת אי-אמון. ביחס למושג פארלאמנטארי זה יש בארצנו מידה רבה של אי-הבנה. מדי פעם, כאשר מגישה האופוזיציה הצעת אי-אמון, קורא אתה למחרת היום בעיתונים כותרת בנוסח: "האופוזיציה נכשלה" או האופוזיציה לא הצליחה להפיל את הממשלה". כל אימת שאני קורא כותרות אלו תמה אני: האומנם מניחים העיתונאים כי האופוזיציה אינה יודעת לספור מלכתחילה קולות של מתנגדי הממשלה ותומכיה? ואם בכל זאת היא מגישה הצעת אי-אמון ודאי טעמיה ונימוקיה עמה. אמנם, עתים עדים אנו לתופעה, שהצעת אי-אמון נדחית על-ידי הפארלאמנט והממשלה מתפטרת. וכבר היו אצלנו תופעות כאלו. פעמיים הגישה סיעת תנועת החרות בכנסת הצעת אי-אמון בממשלה והרוב דחה את הצעה, אך למחרת היום התפטרה הממשלה, למרות שהצעת אי-האמון נפלה. כך אירע בימי הכנסת השנייה, סמוך להתפזרותה, וכך בימי הכנסת הרביעית, בזמן שאיש לא העלה על דעתו אפשרות של התפזרותה.
אפילו נשארת הממשלה על כנה והרוב דוחה את הצעת אי-האמון, גם אז יש טעם בהצעה זו. להבהרת הדבר נפנה שוב לאנגליה, שמבחינה פארלאמנטרית, דמוקראטית, אופוזיציונית, וממשלתית, עשויה יא ללמדנו הרבה. למה שאנו מכנים בשם הצעת אי-אמון קוראים באנגליה motion of censure , או הצעת-גינוי, הצעת-נזיפה. גם באם הפארלאמנטים יודעת האופוזיציה את יחסי הכוחות וכן יודעת היא, שהרוב התומך בממשלה יכשיל את הצעת-הגיוני. צ'רצ'יל מספר, כי בזמנו הגישה האופוזיציה שלוש הצעות אי-אמון בשבוע אחד וכולן נפלו. הוא מסביר, כי הצעת-גינוי כזאת מוגשת על-ידי האופוזיציה כדי לרכז את תשומת-לבו של הציבור למעשה של הממשלה, שהיא, האופוזיציה, רואה בו מעשה רע באון מיוחד. הסבר זה יש בו כדי לדחות דחייה מוחלטת את הטענה המושמעת מעל בימת הכנסת, מפי דובר רשמי, שמעליה מדברים כביכול "אל הרחוב". אדם אינטליגנטי עלול "להזדעזע": לא יפה, לא נאה "לדבר אאל הרחוב" מעל בימת הפארלאמנט. אבל טענה כזאת אופיה אנטי-דימוקראטי, שהרי אחד מתפקדיו המובהקים של כל פארלאמנט הוא לפנות אל דעת הקהל. לא נכון הדבר, שהעם שופט את שליטיו ביום אחד, הוא יום הבחירות, כפי שכתב בשעתו מונטסקייה. העם צריך לשפוט בכל יום ובעיקר בכל יום שבו מתכנס הפארלאמנט לישיבותיו. בכל יום צריך העם לשפוט את שני הצדדים: הממשלה מציעה, האופוזיציה מסכימה או להיפך. החופש האזרחי קם תוך כדי ויכוח. העם שומע וקורא ושופט. שפיטתו היא תהליך של ימים רבים עד שמגיע היום שבו הוא מטיל את הפתק ומוציא את פסק-דינו. משום כך, משנוכחה האופוזיציה לדעת, שהממשלה עשתה מעשה רע באופן מיוחד והיא מבקשת לרכז את תשומת-לבו של הציבור למעשה הזה, היא אינה מסתברת בהצעה-לסדר-היום ובהצעת-חוק, אלא קובעת באופן דראסטי: בגלל המעשה הזה יש להביע אי-אמון בממשלה. ודאי, את יחסי-הכוחות בכנסת יודעים הכול מראש; אבל תשומת-לבה של דעת הקהל הופנתה לנושא זה.
למען האמת, אין האופוזיציה שלנו על סיעותיה מרבה בהצעות אי-אמון. מתוך זהירות יתירה היא מגישה אותן לעתים רחוקות מאוד. אבל אם קורה משהו מיוחד, לפי הכרתה של האופוזיציה, אין זו מסתפקת בהצעה רגילה, אלא מציעה דווקא הצעת אי-מון, ואפילו היא יודעת שהצעת אי-האמון לא תתקבל והממשלה תוסיף לכהן כמקודם.
כדוגמה שלישית לבטוי השוני אזכיר את פרשת בר. בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים קבע, ביחס לפעולתו של המערער, את העובדות הבאות: "המערער היה איש אמנום של כל בעלי הסודות הצבאיים והבטחוניים". ועוד: "הנאשם מסר ידיעות סודיות ביותר". ולהלן: "יש בין הדברים שנתגלו בהליכים הנוכחיים כדי למר את השערות, ואיש אינו יכול לדעת מה עוד בגדר סכנה ומה כבר בגדר אסון". ולבסוף: "משהוכח כי המערער הוזהר מפורשות על ידי אנשי שרות הבטחון שהאדם אשר אתו הוא מקיים מגע הוא סוכן זר ויש להפסיק כל מגע עמו, והמערער בחר בדעה צלולה ומיושבת, מתוך שיקולים שלו, להוסיף מגע ולמסור ידיעות.."
למקרא כל הדברים החמורים והנוראים האלה הביאה תנועת החרות לכנסת הצעה להקים סביב פרשה זו ועדת-חקירה פארלאמנטארית, לפי סעיף 22 של "חוק יסוד: הכנסת", האומר: "הכנסת רשאית למנות ועדות חקירה, אם על ידי הסכמת אחת הוועדות הקבועות ואם על ידי בחירת ועדה מבין חבריה, כדי לחקור דברים שהכנסת קבעה; סמכויותיה ותפקידיה של ועדת חקירה ייקבעו על ידי הכנסת; בכל ועדת חקירה יהיו גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה, לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת", גם נציגים של סיעות שאינן משתתפות בממשלה, לפי יחסי הכוחות של הסיעות בכנסת". תנועת החרות היתה בדעה – וגם היום דעתה כך – כי לאור קביעותיו המוסמכות של בית המשפט העליון חובה היתה להקים לא ועדת-חקירה מינהלית, אלא ועדת חקירה מטעם הפארלאמנט דווקא, משום שיכולים וצריכים להשתתף בה נציגי סיעות שאינם נמנים עם תומכי הממשלה.
תפקידה השני של האופוזיציה הוא כאמור, להוכיח לעתים את אחדות העם. הכוונה אינה לאחדות כפויה, כמקובל במשטרים טוטליטאריים ובמדינות בעלות "הדימוקראטיה החד-מפלגתית", אלא באחדות מרצונם החופשי של המתאחדים. אחדות כזו של בני חורין- כוח עצום בה. אולי זהו ההבדל המכריע בין מדינה לבין גיטו. בגיטו, בפרוץ סכנה מבחוץ, יש התפוררות וכל איש דואג לנפשו ואומר: Sauve qui peut. היפוכו של דבר במדינה, באומה. משמגיעה שעת הסכנה מתאחדים הכול, זונחים את ההבדלים, חילוקי הדעות, ועומדים שכם אל שכם כנגד האוייב עד שמתגברים עליו.
תפקידה השלישי של אופוזיציה הוא, כאמור, השאיפה המתמדת לחילופין. אופוזיציה ראויה לשמה אינה חוסה בצילה של מפלגת השלטון, אלא שואפת לבוא במקומה על-פי הכרעת העם, ויארך הזמן למימוש שאפיתה כמה שיארך.. על האופוזיציה להוסיף לשאוף לחילופין ולא לפזול לעבר שולחן הממשלה של היום. שהרי בלא שאיפה זו אין אופוזיציה אלא מעין חלוקת-תפקידים מלאכותית מעיקרה. משום כך, אם יריבי תנועת החרות מקבלים מידה גדולה יותר של אמון, המספיקה להם להרכיב ממשלה עם אלה הקרויים שותפים, מפרשת תנועה זו את מידת האמון שקיבלה מחלק אחר של העם – אם ביטויה הוא 49 אלף או 45 אלף או 107 אלף או 130 אלף או 138,505 קולות – כהטלת שליחות לשרת את האומה באופוזיציה עד יבוא יום החילופין. ודאי, צריך להשתדל ולהחיש את בואו של היום הזה, ומטעם זה הציעה התנועה למפלגה הליבראלית לפתוח במשא-ומתן בין שתי המפלגות על הקמת גוש פארלאמנטארי משותף לשתיהן, ממנו עשוייה לצמוח פנייה משותפת אל הבוחר בבחירות הקרובות לכנסת השישית. יש יסוד להניח שרשימה כזו, ביחסי הכוחות הקיימים בכנסת החמישית, היתה בעלת סיכוי להעביר את מפא"י למקום השני בנציגות העם. אך מרכז המפלגה הליבראליתהחליט לדחות את ההצעה. אחד משני נשיאיה, שר-המשפטים לשעבר, טען אפילו כי התנועה הציעה לו ולחבריו להקים את הגוש הפארלאמנטארי המשותף, כדי "להצטרף לקואליציה של מפא"י..." דרכם. הרי כל השאיפה וכל הכוונה היא להקים כוח אלטרנטיבי למפלגת השלטון הממושך, גם במהותו וגם בכמותו. והנה שמענו את הפירוש המוזר הזה, הצריך לשמש תירוץ לדחייתה של ההצעה.
ודאי, בת-חורין היא המפלגה הליבראלית לקבל את ההצעה על הקמת גוש פרלמנטארי משותף או לדחותה. תנועת החרות רשמה לפניה את החלטת מוסדה המוסמך. אך החלטה זו לא תרתיע תנועה זו מלהוסיף ולמלא את כל שלושת התפקידים המוטלים על אופוזיציה ראויה לשמה.