אונזער מתנה (המתנה שלנו)

בימי הנעורים של בית"ר לימדו אותנו שקשה להיות בית"רי ושעם הזמן יהיה קשה עוד יותר. לימדו שבית"רי חייב להתמודד עם כל תנאי ,בחזית ובקרב התשה, בארץ ישראל ובכפר נידח בגלות, עם רעב ובמצוקה. יהיו רגעים בהם נדמה שהכול כנגד וחסר טעם להגיב לכוחות העוינות ובכל זאת יש להמשיך את המאבק באמונה ובגאווה. להתלונן אינה וגם לא תהיה מידה בית"רית, במצב הכי גרוע יש לעצום בחוזקה את השפתיים ולהישאר במוצב. זאת הייתה התורה הבית"רית הראשונה שקיבלנו בימי הילדות של תנועתנו שהיום היא רבת עוצמה. מצער שברגעים הקשים והמרים הנוכחיים הרבה מאתנו שכחו את עקרונות היסוד ועם גב כפוף של מורל מדוכא, עם אנחה ויבבה, טיפין טיפין, פה ושם, דוחפים את העגלה הבית"רית . ואף על פי כן יכול להיות אחרת! גם כשאין עליה לארץ אפשר באופן פעיל להתכונן לקראת אותו הרגע (שדרך אגב מתקרב) כאשר נרקוד בתחנות הרכבת, דווקא ריקודי הורה בית"ריים. אפשר לעסוק בפעילות תרבותית ליצירת מודעות לעומק, אפשר לפתח שרירים וללמוד את כל יתר הפרטים של המלאכה הקדושה, אפשר להעצים את הסיפוק העצמי הנובע מכל יום בית"רי שעבר. כמובן, צריך רק לרצות.