כולנו נולדנו בירושלים

כן, כזאת היתה עיר הנעורים שלנו. היא איננה עוד. לעולם לא נשוב עוד אליה. בתיה עומדים, גניה מוריקים, עציה יש להם השכלת בסתיו, גם בית-הספר שבו למדת עודנו עומד על תילו – לא עוד עירנו. חרב עולמנו, לא יקום עוד לעולמים, לא נבוא עוד ברחובותיה של בריסק, אין בה יהודי, אין בה בשבילנו מאומה; יש רק זכר האפר שפוזר, ואיננו יודעים היכן הוא

כמובן, זה היה עם שכך חי וכך הגן על כבודו האנושי. כל עוד נתנו לו לחיות. אבל בודאי שראם במערב היתה עבדות בתוך חירות, שם היתה חירות בתוך עבדות.

ושם מצאה את ביטויה התמימות של הקיום היהודי. לאחר כל מה שקרה לנו, אנו איננו יכולים עד היום לתפוס איזו תמימות היתה מנת חלקם של אבותינו, בכל הגלויות, אבל במיוחד בגולה ההיא... סופר פרוטסטנטי, כעבור מאות בשנים אומר: בעצם עשה אותו אשמדאי מה שלותר לימד את הגרמנים. והיהודים לא שמו לב. התמימות הזאת, לא רק השעבוד, של קיום היהודי, איכשהו מישהו יגן עלינו. ומכאן, מה שאנו אומרים לא ביום הכיפורים אלא בליל הסדר, כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אבל הקב"ה מצילנו מידם; מצינו מידם – רק שארית פליטה של עם יהודי. הקיום נמשך, כן, והיו געגועים לארץ-ישראל, אבל תמימות הקיום בגולה לא פסקה.

זה הלקח, ראשית, היהודי והפחד. זו אינה שאלה רק של הרגשת כבוד אנושי. זוהי שאלה של ניתוח הגיוני, של לימוד רציונלי. ודאי שהיהודי התרגל לפחד, כי נרדף על צואר. והנה למדנו לאן הוליך את היהודי הפחד – להשפלה ולרדיפות ולהגליה ולמהלומות ולהשתעבדות, ובחמש השנים תמימות – עדי אושביץ. לאומתו אומץ הלב. כאשר קם היהודי והתעורר בו אומץ הלב, מהו נתן לו? – דגל, מולדת, צבא, ריבונות, כבוד אנושי. אבותינו בתוך תמימות קיומם, באמונתם, אהבו את ארץ-ישראל. עדיין אנחנו זוכרים איך התפללו לגשם בארץ-ישראל. לא על הארץ בה הם חיו, מאדמתה התקיימו, אלא גשם בארץ-ישראל. באיזו דבקות, באילו תחנונים. הם היו אומרים: ארץ-ישראל, בקדושה ובטהרה, וכאשר באו בברכת המזון לתפילה ובנה ירושלים - עיניהם זלגו דמעות. איך הם ביטאו את השם "ירושלים". הם אהבו את ארץ-ישראל.