קווים למדיניות החוץ העברית

הארגון הצבאי הלאומי העמיד מאחורי מדיניות החוץ שהוא נהל במשך שנות המלחמה מן המחתרת, את גורם הכח. כחו זה לאהספיק בכדי להוציא את הגורם הבריטי מארץ-ישראל; הוא גם לא הספיק בכדי להוציא את הגורם הבריטי מארץ-ישראל המערבית, במערכת מחתרת הממושכת, את הגורם הצבאי הבבריטי. כך הושגה המטרה הראשונית והעקרית של מדיניות החוץ העברית בדורנו: שלטון הדכוי הבריטי חוסל וצבא הכבוש הבריטי הלך. עם השגת מטרה זו נוצרה שעת הכשר ההסטורית המיוחדת במינה, לקחת, בהסתערות כבוש ושחרור, את הארץ ולרשתה.

אבל שעת הכשר החמצה, מפני שהמנהיגות הרשמית לא הכינה בזמן המתאים את הכח העברי, במדה מספקת, במובן "יחסי". היא יכלה לעשות זאת; אבל היא לא עשתה זאת. ומאחר שלא היה לה הכח הממשי, היא האמינה בפאטא מורגנה של "צבא בין לאומי" וב"קדושת" ההחלטה של ארגון האומות המאוחדות ובביצוע ההחלטה ע"י וועדת הבצוע. אמנם במלחמה שהתנהלה בימי מאי הצלנו הודות לגבורת הנוער העברי, את החיים. אך את העתיד לא הצלנו. צבאות הפלישה הסוגרים עלינו מכל עבר ו"תכנית ברנדוט" מוכיחים לא רק את אשר החמצנו בעבר, אלא גם את הצפוי לנו בעתיד.

מנהליה של מדיניות החוץ הרשמית האלה, לא ראו, לא את המציאות הבין לאומית הממשית, לא את מצבנו האסטרטגי, לא את מצב אויבינו – לא ראו את הנולד. אמרנו לעיל כי מאחר שרחביה לא הכינה כח מספיק ו"70 אלף חיילי הגנה" הצטמקו במציאות ל-2,500 חברי פלמ"ח ו-6,000 "חיילי" חי"ש, האמינה רחביה זו בצבא בין לאומי ובכחו של האו"ם ובהחלטותיו. אפשר לומר, באותה מדה של צדק, גם את ההפך. אפשר לומר, כי מאחר שאנשים עוורים אלה האמינו באו"ם ובצבאו, ובהחלטותיו, הם לא הכינו בזמן את הכח העברי הצבאי.

נתוח שלשת החטאים – אבות החטא- של מנהלי מדיניות החוץ הרשמית, מביאנו לידי מסקנות ברורות ביחס לדרך הנכונה שבה צירה ללכת מדיניות החוץ העברית.

ראשית, יש לטל לחלוין וללא שיור את ההסכמה לבתור המולדת. היסוד החוקי ולא רק המעשי – לאקט פוליטי זה קיים. ארגון האומות המאוחדות לא עשה דבר בכדי לבצע את החלטת ה-29 לנובמבר...אם ארגון האומות אינו רואה עצמו קשור בהחלטתו, משום מה נראה אנחנו את עצמנו קשורים לה? זאת ועוד: תכנית החלוקה נחשבה לפשרה. ה"צד השני" דחה אותה ומוסיף לדחות אותה ואפילו הקים "ממשלה לכל פלשתינה" לפיכך הזכות החוקית בידינו. למעלה מזה: החובה היא – להכריז אל ממשלת ישראל כעל ממשלת ארץ-ישראל .

שנית, מאחורי מדיניות עקרונית זו יש להעמיד כח. צבאות ערב פלשו לארצנו בנגוד לחוק הבין-לאומי וגם בנגוד להחלטות האו"ם למיניהן. הזכות בידינו להתגונן בצורה אקטיבית נגד הפלישה. לפולשים יש להציב דרישה אולטימטיבית: לעזוב תוך זמן מסוים וקצר את ארץ מולדתנו. עם דחיית הדירשה הזאת המבוססת על החוק הבין לאומי תכריז מדינת ישראל הרבונית באורח רשמי, כי היא נמצאת במצב של מלחמה עם ארצות התוקפנות הבריטית-הערבית והצבא העברי, יעבור בהתאם לחוק הבין לאומי, לאופנסיבה כוללת ולא יפסיקנה עד שיטהר את הארץ מאחרון הפולשים... וכאשר יגרש בהסתערות לחרו, את כוחות הפלישה, ממילא תחול מרות השלטון העברי על השטחים שישוחררו, כלומר, על המולדת כולה.

שלישית, שום "אורינטציה על האו"ם", שום קבלה אוטומטית של החלטות מוסדותיו וצוויהם. נראה את האו"ם כמות שהוא: לא כבית דין עולמי, כי אם כזירה להתגוששות אינטרסים בין המעצמות הגדולות והקטנות. נראה את החלטות האו"ם כמות שהן: לא "כפסקי דין" כי אם כתוצאה של משחק הכחות הבין לאומיים. רק במדה שהחלטות האו"ם לא תפגענה באינטרסים החיוניים של עמנו – נקבלן.

רביעית: שום "הסכם" עם עבדאללה, שמשמעותו, החזרת השלטון הבריטי העקיף לארץ-ישראל המערבית.

חמשית: שום משא ומתן עם מדינות ערב האחרות. משא ומתן .. להשגת שלום בר קיימא יתכן אך ורק לאחר הוצאת צבאותיהן מארץ מולדתנו.

גרוש הפולשים בסערת המלחמה, שאינה אלא התגוננות חוקית נגד תקפנות, יהווה תרומה רצינית לבסוס השלום בין העמים, שאינו סובל בתקופתנו, כל חלוקה. עם ישראל אינו נלחם בכדי לגזור משהו ממישהו, אלא בכדי להחזיר לעצמו את אשר נגזל הימנו בימים עברו ובימים הללו.. היא מלחמה צודקת היא מלחמת למען השלום והקדמה.