הישיבה השש-עשרה של הכנסת הרביעית, יום שני, כ"ז כסלו תש"ך 28 דצמבר 1959 – חוק המעבר (תיקון) תש"ך – 1959

דברי הכנסת: מליאת הכנסת
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
דברי הכנסת כ"ז כסלו התש"כ, 28 בדצמבר 1959

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

על-פי החוק יצא שאם חבר סיעת מפ״ם יחליט להימנע מהצבעה בקשר לאיזו הצעת ממשלה, והוא יימנע ממנה, הרי באותו רגע מתפטרים שר הבריאות ושר הפיתוח. אינני מגזים. אני חוזר ואומר: לא טעיתי, הם מתפטרים. אמנם לא הגישו שום התפטרות, אבל פה כתוב שדין הצבעה כזאת של חבר אחד של סיעת מפ״ם, כדין התפטרותו של השר. הפעם מספר יחיד חופף מספר רבים. שני השרים יתפטרו. אך זהו מושג משפטי משונה מאד. ישנם, בעולם המשפטים, פיטורין, כאשר הממונה על מאן דהוא מחליט לפטר אותו. ישנו מושג של התפטרות, כאשר הכפוף למאן דהוא מגיש לפניו התפטרותו. ישנה לפעמים התפטרות כאשר הממונה על מאן דהוא דורש ממנו להתפטר, והלה, בדלית ברירה, מגיש התפטרותו. האם מישהו מכם שמע פעם על התפטרות שלא הוגשה? אלא, כאשר אחד מחברי סיעה מסויימת נהג כפי שנהג, הצביע נגד הצעת ממשלה, או נמנע מהצבעה, התוצאה של הצבעה כזאת היא, שהשר של סיעתו, או השרים של סיעתו, יתפטרו מבלי להגיש התפטרותם.
לפי החוק הזה, חבר-הכנסת בר-רב-האי, אם חבר מסויים של מפלגה, המשתתף בממשלה, יחליט להימנע מהצבעה על הצעת ממשלה, תוצאת הצבעתו, על-פי החוק, היא שכל חברי הממשלה הנמנים על סיעתו, יתפטרו.
דוד בר-רב-האי (מפא״י):
אם הם יקבלו זאת בצורה טרגית כל-כך.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אני ברגע זה מקבל זאת בצורה קומית ולא בצורה טרגית. אני רוצה להוכיח שהחוק הזה, בהיותו אבסורד בתוכנו, הוא אבסורד גם בניסוחו. אינני יודע מי ניסח את הצעת החוק הזאת, אך, אם נכונה השערתי, יכולני לומר שהאיש אשר ניסח אותה, הוא אחד המנסחים המצויינים בישראל. הוא לא יכול היה להביא נוסח הגיוני, כי התוכן — אבסורד.
עכשיו אבקש להתבונן בבחינה הפארלאמנטרית. במשטר פארלאמנטרי כלל מקובל הוא, ולא אחדש דבר אם אחזור עליו, אך לפעמים צריך להזכיר גם טרואיזמים: הפארלאמנט מפקח על הממשלה. משום כך כתוב באותו סעיף של חוק המעבר, שהממשלה מוסרת דין-וחשבון על פעולותיה לכנסת. אנחנו גם דרשנו שמלים אלו, ״והכנסת מפקחת על הממשלה ופעולותיה״ יוכנסו בחוק הכנסת. הרוב לא קיבל את הצעתנו, אבל איש לא יכחיש שהפארלאמנט מפקח על הממשלה.
איך התהפכו היוצרות על-ידי חוק זה? יוצא שהממשלה מפקחת על הכנסת ולא הכנסת על הממשלה. אם יאמרו לי שיש הבדל בין מציאות לבין הלכה, אסכים, בוודאי, במשטר הפארלאמנטרי יש רוב בבית-הנבחרים, הממשלה הנהנית מאמונו של אותו רוב היא בדרך כלל הנהגתו הפוליטית; אם הממשלה מקבלת החלטה, בדרך כלל היא מניחה שהרוב יתמוך בה, והנחה זו לגיטימית לחלוטין. זוהי המציאות. זו המציאות באנגליה ובכל מדינה שקיים שם משטר פארלאמנטרי. אבל היכן נמצא משטר פארלאמנטרי שהחוק אומר שם במפורש: החליטה הממשלה — כזה ראה וקדש בפארלאמנט. אם הממשלה החליטה, אין עוד שכנוע, אין עוד שינוי, אין עוד אפשרות של הצבעה אחרת ; למעשה, אין עוד טעם לדיון — כזה ראה וקדש.
הרי זו הפיכת יוצרות מוחלטת לגבי היחסים בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. הנה, כדי שלא תהיה שום אי-הבנה, רוצה אני לומר: זאת הפעם אני מסכים לחלוטין עם הודעתו של ראש הממשלה. לאמור, דרושה ממשלה, דרושה אופוזיציה; אי-אפשר להיות גם בממשלה וגם באופוזיציה. אם סיעה המשתתפת בממשלה מחליטה לפעול נגד מדיניותה, היא חייבת לעזוב את הממשלה. כל זה נכון, ודווקא אנשי האופוזיציה מעוניינים בסידורים פארלאמנטריים מובהקים כאלה.
גם אני אמרתי, כי סיעה המתנגדת למדיניותה של הממשלה צריכה קודם כל לעזבה ורק אחר- כך להתנגד. זה מוסכם, אך אני מדבר על הצעת החוק. והצעת החוק אומרת, שאם אחד מחברי סיעת ״למפנה״ בתוך סיעת המפלגה הדתית-לאומית ירצה להביא לידי פיטוריו של שר הפנים, הוא יימנע מן ההצבעה, וכך יימצא שר הפנים מפוטר. זה אומר החוק.
יצחק רפאל (המפלגה הדתית-לאומית):
שניהם יתפטרו.
מנחם בגין (תנועת החירות):
אמת, שניהם יצטרכו להתפטר, אך כוונתו של אותו אדם היתה לשר הפנים.
ובכן, מה יכול להיות המצב שייווצר אחרי קבלת החוק?— ודאי שכל המתנגדים יסתערו על הפתח ששם ניתן להם להתנגד, והם ירבו לדבר נגד הצעת הממשלה בתוקף, בתקיפות ובתוקפנות, אך כאשר תגיע שעת ההכרעה, יזכירו להם השרים, אף יפנו אליהם: רחמו עלינו והרימו ידיכם. אנישואל: זה טוב?
שר-התחבורה י. בן-אהרן:
זה משעשע.
מנחם בגין (תנועת החירות):
זה לא היה משעשע כל-כך. כך כבר היה. זה היה טרגי למדי. אני שואל: האם זה טוב — אחד בפה ואחד בלב ? האין זה פתח לדמוראליזציה ציבורית?