המציאות בכנסת

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ג' כסלו התש"כ, 4 בדצמבר 1959

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

הלאמה הכוללת נחשבה על ידי הסוציאליסטים לסוגיהם לא רק לדרך היחידה, המבטיחה צדק חברתי, אלא, על פי המליצה השגורה בפיהם, לתהליך בלתי נמנע. אמונה זו, הנראית היום, אף בעיניהם, לתפלה, נבעה מניתוחו הכללי-חברתי של מארכס עצמו. הוא טען בשעתו, כי בחברה, בה ישנה בעלות פרטית על אמצעיר הייצור, מתפתח, באופן בלתי נמנע, תהליך של רכוז ההון בידי מעטים. תהליך זה יוליד תהליך בלתי נמנע שני, לאמור, התרוששות בלתי פוסקת של הרבים לצד התעשרות מתמדת של המעטים.
והסוף? המהפכה החברתית, שוב "הבלתי נמנעת", תתבטא בהוצאת העושה המרוכז מידי המעטים והעברתו, למעלות משותפת, או צבורית, לידי הרבים. משום כך, התנבא מחבר ה"הון" לנצחונה של המהפכה הסוציאליסטית לא בארצות הנחשלות, אלא קודם כל ודווקא בארצות המפותחות. תלמידיו של מארכס, שקבלו ממנו, דבקו בתיאוריה שלו זמן רב. הכל האמינו בהתפתחות, שנקבעה על ידו באורח מדעי כביכול. חילוקי הדעות והפילוגים במחנה הסוציאליסטי התעוררו וחלו סביב השאלה, כיצד ייעשה "צדק הנישול". היו שטענו, כי הוא יבוא מעצמו. לדעתם, כה אמר מורם. והיו שהסבירו, כי השנוי המהפכני לא יבוא אלא בעזרת אלימות, על ידי התקוממות מזויינת של הרבים המנושלים נגד המנשלים המעטים. לדעתם, כך הורה מארכס. במלים אחרות, את התהליך הלתי נמנע יש לסיים בדרך בלתי נמנעת. אולם מאז השמיע מארכס את נבואותיו, הופיע שר המציאות וטפח על פניהן.
המהפכה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, ניצחה לא בארצות המפותחות, אלא דווקא, ורק, בנחשלות, בהן ההבדלים בין השכבות היו תהומיים, אם ביחסים בין אדם לחברו, ואם ביחס לאמצעי הקיום המינימליים. בארצות המפותחות לא ניתנה שום הוכחה לתהליך של התרוששות ההמונים, להיפך. רמת החיים של המוני התושבים בארצות אלו עולה באופן מתמיד. לצד רכוז ההון נראית גם בעליל התופעה של תפוצת ההון בקרב רבים, באופן יחסי, ההולכים ורבים. וההכרה הקובעת במידה רבה, בניגוד לאימרתתו המפורסמת של מארכס את הקיום – ההכרה, כי אין להפקיר איש, כי אין להתיר לאדם לרדת מתחת למינימום של תנאי קיום, היתה לנחלת הכלל.
ואולי זה השנוי המהפכני ביותר שחל ימינו, לנגד עינינו, ברוב ארצות תבל. לאור התפתחות זו, קבלה ההלאמה, גם בעיני הסוציאליסטים מבט ומבע חדש. וויתור מפורש, כמעט מוחלט, עליה הוכלל בחוקתה החדשה של המפלגה הסוציאליסטית-דימוקרטית הגרמנית. מפלגה זו אף הרחיקה לכת וקבעה, כי יש לבנות את המשק, בין השאר, על זמה חפשית. אלו הן המלים, אשר השמוש בהן נחשב למינות קפיטליסטית בעיני כל סוציאליסט. יזמה חפשית, בתעשיה, במלאכה ובחקלאות, פירושה החברתי, הוא בעלות פרטית על אמצעי הייצור. כל סוציאליסט, ולא רק קומוניסט, האמין, עד עתה, או טען, כי עבודה שכירה אצל יחיד או מסר יחידים, היא עצמה, בתור שכזה, בלא להתחשב בתנאי העבודה, משמעותה ניצול האדם על ידי אדם. כך לימד מארכס על ידי התיאוריה המפורסמת שלו על עודף הערך, הניתן לבעל המפעל על ידי המועסק בו. אבל אם סוציאליסט מחייב בעלות פרטית, (יזמה חפשית) על אמצעי הייצור, משמע שהוא שולל לחלוטין את התיאוריה הסוציאליסטית על ניצול "בלתי נמנע" של השכיר בידי השוכר.
חיוב עקרוני זה, של בעלות פרטית על אמצעי הייצור, ושלילה עקרונית זו, של תורת הניצול הקבוע, הוכללו גם בנאומו של מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הבריטית... ואם המנהיגים המוסמכים של המפלגה הסוציאליסטי הבריטית, לרבות ביוואן הנחשב לקיצוני, שוללים במפורש את הלאמת המפעלים האלה, משמע שהם מחייבים את הבעלות הפרטית עליהם, עם כל המסקנות המשתמעות מן המפנה הכלכלי לגבי התורה החברתית של הסוציאליזם. נראה כי התפתחות רעיונית זו עדיין לא הגיעה לפרובינציה הסוציאליסטית בישראל. אצלנו, יכול מנהיג סוציאליסטי להצהיר בשנת 1959, כי הוא שולל היום, יותר מאשר בעבר, את הקנין הפרטי (בכלל!), כפי שהוא מרשה לעצמו לחזור על המליצות המרכסיסטיות הבלות, הדוחות, לאור המציאות, בצביעותן, כגון "הקמת חברה בלא מעמדות וללא ניצול אדם בידי אדם". המזכיר הכללי של ה"הסתדרות" יכול, מצבו, להתפאר, כי הבעלות הצבורית כבר כבשה שני שלישים של המשק הישראלי, ועוד ידה נטוייה. לא נותרו, לדבריו, אלא איים של בעלות פרטית; וה"חזון", לאו דווקא לעתיד הרחוק, הוא, כי גם הם ייכבשו או יישטפו.