המחוקק והמבצע
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו טבת התשכ"ב, 22 בדצמבר 1961
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
לפי הכרתי העמוקה, לא (אולי לה - ד.ב) נתתי בטוי לפני עשרות שנים, כאשר בחיבור נערי הבעתי שאיפה להיות באחד הימים לעורך דין, מקצוע זה שליחות הוא. עריכת דין פירושה שמירה על חרות האדם, השתתפות בעשיית צדק, הגנה על החלש, עמידה על זכויות היחיד, מגן לדימוקרטיה, נשיאת קול בשיר השירים של התנגדות אנוש לכל רודנות ועוול וזדון...
מה הוא החשוב והעיקר בפרשה קטנה זו? היחסים בין פרלמנט לבין ממשלה, בין המחוקק לבין המבצע, בין המחליט לבין העושה, בין המפקח לבין המבוקר, אינם פשוטים במדינה דמוקרטית; הם מורכבים, לעתים אף מסובכים. אך אוי לה לדימוקרטיה, אם הפרלמנט, אם בית הנבחרים וה¬מחוקקים, מוותר, בגדולות כבקטנות, על סמכותו ועל מעמדו כלפי הרשות המבצעת לענפיה. אבדיקציה זו פרושה סוף, או ראשיתו, של החיים הדימוקרטיים. המושג Abdicatio נלקח מן החוק הרומי העתיק. פרושן הפשוט הוא הכרזה כי משהו אינו שייך למישהו. ושם, ברומי הקדמונית השתמשו ב־ Ablatio להורשת בן משפחה, במובן המקורי של מלה עברית זו, כלומר לביטול זכות הירושה של הבן, היורש בכח. במרוצת הימים כמו ביחס למוש¬גים אחרים, חל שנוי במובנה של האבדיקציה והשמוש בה. היא חלה על מלך, המוותר על כסא המלכות, וב¬ימים עברו, על השלטון, בין מרצונו החפשי ובין מתוך אילוץ, גלוי או סמוי, בין בשמו ובשם צאצאיו ובין בשמו לטובת אחד מהם. בזמננו אין עוד אלא מלכים מעטים, ומלכותם, לעתים רחוקות, פרו¬שה שלטון. אמנם נזכרנו בימים אלה במאורע האבדיקציה, החפשית למחצה, של המלך אדווארד השמיני, הדוכס מווינדזור, בעלה של הגברת סימפסון. אבל ביחס לרוב המלכים, בני דורנו, יש לומר, אם מותר, כי העמים עשו להם Abdicatio במובן מסויים של המשפט הרומי, או במלים פשוטות גרשו אותם וביטלו את זכות הירושה של בניהם ובני בניהם. אולם בימינו קמה תופעה של אבדיקציה מסוג אחר, כוונתי לוויתור, חדפעמי או שיטתי, חלקי או מוח¬לט של הפרלמנט על סמכותו כנושא הרבונות של אומה החפשית לבחור.
ראינו תופעה זו בשנות העשרים באיטליה, בטרם מוסוליני והפשיזם ישתלטו לחלוטין על ארצו של גריבלדי. ראינוה, מתוך זעזועים הרבה יותר חמורים בשנות השלושים בגרמניה, בדמדומיה של שארית הדימוקרטיה הוויימארית, עוד בטרם יוצת הבנין, בו שכן הרייכסטאג, והוא עצמו יעל באש וייעלם כעשן. וכך בארצות רבות, על סף מלחמת העולם הראשונה, בתקופה שבינה לבין השניה, וכן אחרי זו האחרונה. זאת ראינו ולמדנו: אבדיקציה מלכותית יכולה להיות, אף אם לא תמיד היתה, ראשית בנין הדימוקרטיה; אבדיקציה פרלמנטרית היא התחלת החרבתו.
לפיכך חייב פרלמנט בכל מדינה, בה בוחרים ולא רק מטילים פתקים, להיות קנא לסמכותו ולהקפיד עליה יום יום לבל יבולע לה. לפי טבע הדברים, תלוייה הקפדה חיונית זו מעיקרה ברוב, כי אם הוא יהיה מרצונו החפשי כביכול, למציית לרשות המבצעת ולמצדיק הדין, בכל התנאים, על כל מעשיה, אף אלה הסותרים את החוקים ואת ההחלטות, המתקבלים בפרלמנט, יתחיל בזה, או יושלם, תהליך הוויתור ממית החופש. אבל מבחינת התקוה, לבל תפוס, גדולה היא זכותו של המיעוט האופוזיציוני וקדושה חובתו לא להסכים לוויתור הזה, או לא להשלים עמו, או, אם ניתן, לא להרשות אותו.