חזון השתיים

רבוי מפלגות אינו נושא עמו ברכה; אך אין אמת בטענה, כי הוא לא רק תוצאה של דעות שונות, אלא גם סבה להתפוררות חשוכת מרפא. אם רצון הקיום וחוש הממלכתיות חיים בנפש האומה, יכולה לקום, ביחס לכל ענין גדול, מכריע, גורלי, אחדות לאומית רבת עצמה. ישראל, בדור הזה, ראו אחדות כזו שנוצרה לא בכפייה אלא מהחלטתם של בני חורין, לא פעם אחת בלבד, אם לפני קום המדינה ואם אחרי הקמתה. גם השבוע ראינו את החזיון המבורך של אחדות כמעט כוללת בתוך השוני המרובה. "על דעת הסיעות: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תנועת החרות, המפלגה הליברלית, החזית הדתית־לאומית, אחדות העבודה - פועלי ציון, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל״... במלים אלו פתח חבר הכנסת קרגמן את דבריו, בהעלותו הצעת החלטה מוסכמת. לסיכום הדיון בשאלת הפליטים הערביים הארצישראליים, שיוזם ב­כנסת על ידי סיעת תנועת החרות. הודעה מעין זו אינה שכיחה בבית הנבחרים שלנו, ואין פלא, כי היא הסבה תשומת לב מרובה לא רק בארץ, אלא גם בעתונות הבין־לאומית. הסיעות הפרלמנטריות, שהסמיכו את מר קרגמן להביא להצבעה את הצעתן, מייצגות מאה ושלשה חברי כנסת מתוך מאה ועשרים בה. זוהי מידת ליכוד, אשר גם פרלמנטים וותיקים של עמים, שלא התנסו בהפסקה בניהול מדינה של 1878 שנים, יכלו להתגאות בה. כדאי, איפוא, להבהיר, כיצד הושגה התלכדות זו, שרישומה בעם ובעולם אינו מועט. באחת הבעיות התשובות של האומה. כיוזמי הדיון בשאלה גורלית זו, אם בקרב הציבור הרחב, בימי מערכת הבחירות, ואם בכנסת מיד לאחר כינונה, הכינונו, לקראת הסיכום הפרלמנטרי המקובל, הצעת החלטה בעלת שלש סעיפים.

הצעתנו המקורית, ככתבה וכלשונה, אמרה: "הכנסת קובעת:

1. בעית הפליטים הערביים הארצישראליים נוצרה באשמת המנהיגים והשליטים הערביים שאסרו מלחמת תקפנות והשמדה על מדינת ישראל.

2. מדינת ישראל, שקבלה מאז הקמתה למעלה ממיליון פליטים יהודיים, ובתוכם כמחצית המיליון מארצות ערב, אינה יכולה להחזיר לשטחה את הפליטים הערביים; החזרתם היתה מסכנת את עצם קיום המדינה.

3. יישובם של הפליטים הערביים בקרב בני עמם הוא הפתרון החיובי היחידי של בעיתם - בהתאם לתקדימים הבין-לאומיים בחלקי עולם שונים".

את ההצעה הזאת לא הגשנו מיד לנשיאות הכנסת אלא לנציגי הקואלציה, לשיקול, לדיון ולמשא ומתן. ב­התאם להבטחתנו לציבור הבוחרים שאפנו להקמת חזית רחבה ככל האפשר בענין זה, והחלטנו לעשות כל מאמץ אפשרי, כדי להקימה. הקואליציה מצדה, או מפא״י, שדברה בשמה הגישה לנו הצעת החלטה נגדית בזו הלשון: "הכנסת רושמת לפניה עמדת הממשלה בענין הפליטים הערביים - כפי שהיא באה לידי ביטוי בהכרזתו של ראש הממשלה בכנסת ביום 11.10.1961 ודברי שרת החוץ בדיון בכנסת ביום 6.11.1961 ואשר ישמשו קוו יסוד מנחה למשלחת ישראל באו״ם בדיון בבעית הפליטים הערביים״. במקרה דנן עלי לא להסתפק בסימני הפיסוק, אלא להדגיש במיוחד, כי הקואליציה הציעה תחילה לנו, ועמדה להציע לכנסת, להעמיד, אחרי המלים... ״קוו יסוד מנחה למשלחת ישראל באדם בדיון בבעית הפליטים הערביים״, נקודה. במלים אחדות, הוצע לאשר את ההצהרות הרשמיות ותו לא.

לחברי סיעת תנועת החרות היה ברור, כי לא נוכל להצביע בעד ה­הצעה הקואליציונית כמות שהיא. היא נוסחה כך, שלא היתה בה אלא שיגרא פרלמנטרית הבאה להביע אמון ב­ממשלה ובמדיניותה. ואנחנו אופוזיציה; לא סיעה, שלא שותפה, מחמת תקלה או בגלל העדפה, בממשלה אלא, במלוא מובנו של המושג הממלכתי אופוזיציה. והיא, כרגיל, אינה מצטרפת לנוסחאות המביעות אמון בממשלה, שנגדה היא ניצבת בתוקף תפקידה, בכוח שליחותה. אבל האמת ניתנת להיאמר, כי סבה זו, בהיותה חשובה, לא היתה המכרעת. העיקר בעינינו היה התכן, לא הצורה. ואנו לא יכולנו להסכים לתכנה של ההצעה הקואליציונית, כי לא היה בה כל תכן מפורש בענין החשוב, שעמד לדיון מה אומרת החלטה הבאה לאשר שתי הצהרות, אשר אחת מהן נמסרה לפני שבועות מספר?

כדי להבין משהו מההחלטה מעין זו, יש לפנות אל ההצהרה ההיא. ואמנם, במספר סעיפים. מתוך אחד עשר סעיפיה, היא חפפה את עמדתנו שלנו. אבל היו בה גם,, כפי שאמרנו קרוב להשמעתה, סעיפים, שנראו לנו מיותרים, או בלתי ברורים, או ניתנים לפירושים שונים. ועדיין לא ברור לנו, מה אמר ראש ממשלת המעבר לנשיא קנדי בענין הפליטים הערביים. לאור השיחה הסודית מכל רז, בינו לבין נשיא ארצות הברית. זוהי תהייה רבת משמעות. זאת ועוד, אישור עמדת ממשלה, אם היא, כלומר העבדה, נכונה - ניחא. אבל מה אומרת הכנסת עצמה בשאלה הגורלית - זאת היא השאלה שהועמדה ביזמתנו ביום ב' השבוע. והכנסת, לסיעותיה, לא יכלה, לפי הכרתנו, להסתפק בזה שהיא "תרשום לפניה" הצהרות והודעות; חובה היתה מוטלת עליה לומר במפורש, באזני העם והעולם, מה עמדתה ורצונה מהו. משום כך, ולשם קבלת הצעה מוסכמת על ידי הרוב המכריע בכנסת, הודענו לנציגי הקואליציה, כי אנו נהיה מוכנים לשלב את הצעתה בעיקר אשר בהצעתנו. אבל אם הם יעמדו על הנוסחה שלהם, לא נצביע בעדה, אלא נגיש את הצעתנו שלנו.

לכל הדעות, אם המדובר הוא בדחיית הלחץ להחזרת פליטים ערביים, לא יכולה הצעתנו אלא להדגיש ולחזק את הדחייה. בהצעתנו המקורית היה חלק הנמקתי, אם בסעיף הראשון כולו ואם במשפטים מסויימים של שני סעיפיה האחרונים. חלק זה אינו חסר חשיבות, אבל העיקר, כמובן, היה כלול בקבי­עה הכפולה, כי ישראל לא תחזיר פליטים ערביים לשטחה וכי הפתרון היחידי של בעייתם הוא ביישובם ב­ארצות ערב. ועל העיקר הזה עמדנו. במשך רוב שעות הדיון לא היתה תזוזה בקרב דוברי מפא״י, או הקוא­ליציה, לקראת עמדתנו. ואנו התכוננו, לפי טבע הדברים, להגיש את הצעתנו ליושב ראש הכנסת. אולם בשעה ה­אחרונה - ויש לומר את הדברים ב­מפורש: בעיקר הודות להתערבותו הנבונה של מר זלמן ארן - חל שנוי במחנה הקואליציוני. דובריו הודיעו לנו, כי הם יהיו מוכנים לאמץ, מתוך הצעתנו, ולשלב בהחלטת הכנסת, את הקביעה הכפולה האמורה לעיל. עוד התנהל משא ומתן מזורז לא רק על המשפטים, אלא אף על מלים מסויימות, שהיו חשובות בעינינו, וכתוצאה ממנו הוגשה לכנסת, בשם שבע סיעות, של קואליציה ושל אופוזיציה, או בשם 103 נציגי האומה הנבחרים, הצעת החלטה מוסכמת, היא כללה, בחלקה הראשון. את ההצעה הקואליציונית, שהובאה בפתח הדברים דהיום, ואילו בחלקה השני — את המשפטים רבי החשיבות המדינית, לאמור: "הכנסת קובעת: אין להחזיר את הפליטים הערביים לשטחה של ישראל; הפתרון היחיד לבעייתם - יישובם בארצות ערב״. הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה הליברלית היתה מוכנה, כפי שדוברה הודיע, להצביע בעד ההצעה הקואלי­ציונית המקורית, אך היא הצביעה גם בעד הצעת ההחלטה, שהוסכמה עם הסיעה הפרלמנטרית של תנועת החרות.

עלי, לומר, כי הנכונות מן הסוג הראשון לא יכלה לעורר בלבנו שמ­חה; אך לא היתה לנו סבה להתעצב על הנכונות מן הסוג השני. אפס, ה­השוואה בין שתי ה"נכונויות״ אינה יכולה להוסיף תוקף לטרוניה המוזרה של הסיעה הליברלית, על אשר סיע­תנו נקראת, לא בלי התאמה לתקנונה של הכנסת, וגם קוראת לעצמה, בהת­אם למציאות המדינית, סיעת האופו­זיציה הראשית. בדיעבד הודו גם אנשי הקואליציה, כי אנו צדקנו בעמדתנו. גם קול יש­ראל, בשדרו פעמים מספר את הידיעה החשובה על החלטת הכנסת, החל מן הסוף, כלומר מן העיקר, מקביעתו של בית הנבחרים, כי אין להחזיר את ה­פליטים הערביים לשטחה של ישראל וגו'. וכך היה בחוץ לארץ. הכל הבינו, דווקא מן החלק הזה של ההחלטה, כי הכנסת קבעה הפעם, בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, את עמדת ישראל בשאלת הלחץ האפשרי להחזרת ה­פליטים הערביים. מותר לי, איפוא, לומר, כי סיעת תנועת החרות עשתה. בייזמת הדיון ובגבוש הסיכום, שרות טוב לאומה. ותוך כדי עשייתו הוכח, לעיני כל, כי, על אף רבוי המפלגות, יכולה אומה זו להתאחד ולקבוע, ב­שאלות הלאומיות הגדולות, עמדה משותפת לרוב המכריע של בניה החפשיים... מנהיגה של מפא״י שב והעלה ב­כנסת את מה שהוא חושב לחזון מפ­לגות שתים בישראל. הוא טען, בפעם אין עוד כוח לספור, כי המפלגות בישראל, למעט אחת, ולרבות אלו, עמן כרת ברית, או, כדבריו המוזכרים, עשה, או התיר לעשות, קנוניה, כדי להתייצב בראשה, - כי כל המפלגות הללו אינן אלא כיתות, שאחת דתן - את המלה דת בהקשר זה הוא בוודאי יאשר-: להיעלם. מקוד הרע ב­ישראל, ממנו גם נובע ה,,הכרח״ לע­שות קנוניות, הוא בכך, אמר, שאין לנו שתי מפלגות. סוף פסוק הפסוקים. משאמרתי לו, בקריאת ביניים פר­למנטרית, ,,אין״, כלומר: יש יותר משתי מפלגות, או, במלים אחרות, זוהי המציאות המדינית שלנו, השיב לי, ברוגזה נבואית ממש: ,,הן עוד יהיו, אדוני, עוד יהיו״. נבהלתי. לא מפני הרוגזה, אלא מה­נבואה. משום כך היטיתי אזן קשבת, ואף שמתי עין תובעת, לדברי החזון הנשנים על שתי המפלגות. הפעם ש­מענו, בגירסא מילולית אחרת, כי ה­אחת תשא את התמורה הגדולה, ואילו השניה, שתתייצב נגדה, תשמור על הקיים. פשוט. חלק. מבדיל מאד. סבורני, שלא אגזים, אם אומר, כי רק מי שניתק את עצמו, כמעט כליל, מן המציאות, והוא ממיר ההזייה בחזון, יכול לטעון לקוו מבדיל שכזה בין מפלגות מדיניות בימינו. אולי הוא עבד בימים, בהם נולדו, בשמותיהם המקוריים, הלגלגניים, ה­טורים והוויגים, או ברבות הימים, השמרנים והליברלים באנגליה. אולי זה עדיין היה כך, לפחות להלכה, בימי ד׳ישראלי וביסמארק, אם כי נעשו, תחת שלטונם השמרני, תמו­רות חברתיות רבות בארצותיהם. אבל בימינו? אי המפלגה שאינה רו­צה בתמורה, בשנוי? אי המפלגה שתסכים, כי אין לנגד עיניה אלא שמירת הקיים? אין זה מקרה, כי מפלגתו של מר דיפנבייקר בקנדה, שנוצרה בדמות תבניתה, או תכניתה, של מפלגתו של מר מק־מילאן, קו­ראת לעצמה: השמרנים־המתקדמים. סתירה מניה וביה? פרדוכס? לאו דווקא. מר דיפנבייקר, מכל מקום, בא לציין, כי אמנם אין הוא רוצה להחריב את הקיים, אך הוא שואף ל­התקדם ממנו, לא לשמר, אלא לש­פר, אותו. הוא הדין באמריקה. שם אין, לכאורה, אלא שתי מפלגות. אבל שתיהן טוענות לקידמה, להתקדמות, להעלאת רמת החיים, לרבוי השכלה, לחיסול משכנות העוני, לשנויים מת­מידים. הן נבדלות, לעתים, ביחס לדרך בה צריך, או ניתן, להשיג את התמורה אל על, אבל לא הדימוקרטים ולא הריפבוליקנים יסכימו להדביק להם את תוו הדריכה במקום. לעומת התפתחות אנושית זו, הח­לה, כמובן, על ישראל, ניצב מנהיגה של מפא״י, מושיט את אצבעו הקטנה, ואומר ברוגז: אינני רוצה, איני רו­צה, צריך שלא תהיינה אצלנו אלא שתי מפלגות, ואחת מהן תודיע במ­פורש, כי תכניתה ושאיפתה ומאוויה, וחלומה וחזונה הם בשמירת הקיים ואינם אלא בשמירתו. והשניה? היא תשאף לתמורה. במלים אחדות, הא­חת חייבת, על פי צוו משליט החוזה, לקדש את כל הרע שבקיים ואילו לש­ניה יש להעניק את כתר המלכות־ והכהונה־והנבואה של עושי הטוב, מ­מירי הקיים. האחת חייבת להכריז על עצמה כעל אגואיסטית, מעשירה את האמידים ומרוששת את הדלים; השניה תוכר כאידיאליסטית, העוזרת לדלים׳ לבל יישארו עניים. האחת, ל­בה אבן; השניה, לבה כולו אהבה. האחת אומרת: מה לי עמיתי, ורעי מה לי — יגוועו. השניה מקיימת: ואהבת לרעך כמוך. כאלו צריכות ל­היות שתי מפלגותינו, נוסח ראש מפא״י. מילא, לו, לפחות, הוא היה מסכים להתייצב בראשה של זו, אשר הטיל עליה את התפקיד היחידי של שמי­רת הקיים?

האדם, כידוע, צריך לה­יות בן חורין לבחור לו את התכנית ואת המפלגה, בה מוחו רוצה ונפשו חשקה. אך לא כך נוהג מר בן־גוריון. את התמורה לטוב הוא לוקח לעצמו ולמפלגתו, זו האחת מן השתים; ואת הרע הקיים הוא נותן למפלגה, השניה מן השתים, היריבה לו. הוא לא מסתפק בקביעת תכנית לעצמו: הוא קובע אותה, בשביל מתנגדו. הוא בשלטון; ורוצה להחזיק בו. אך הוא לא מוכן להגביל את עצמו להנהגתה של מפלגת השלטון, או הרחבתה; הוא רוצה גם להקים את האופוזיציה לשלטונו ולתת לה את תכניתה ולהראות לה את דרכה ואולי אף לקבוע את שמה. אופוזיציה מטעם. הן עוד יקומו, אמר לי מר בן-גוריון, בכוונו לשתי המפלגות, פרי חזונו. יתכן. אולי יקומו. עוד חזון למועד. אבל אתה לא תקים אותן, מר בן-גוריון. כי אוי לה לאומה, בה לא מפלגות מקימות את השלטון, אלא השלטון מקים את המפלגות.