להחיות את התנועה הציונית!

נאום לציבור: חרות
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
נאום לציבור י"א טבת התשכ"א, 30 בדצמבר 1960

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

הציונות הקלאסית של הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי ארבע מטרות היו לה והן: מדינה, ארץ ישראל, ריכוז העם היהודי, או ריכוזו מחדש, בארץ אבותיו, והקמת מדינה שעליה תהיה גאוותם של כל היהודים באשר הם שם, בנוייה על אדני הצדק והיושר, עליה ייאמר בימים אלה, כפי שנאמר בימי קדם, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". מכל ארבע המטרות האלה אך הראשונה הושגה. מחמת עובדה זו עלי להביע בשם ידידי הסתייגות מן ההגדרה שהושמעה אמש, לפי עברנו את מחצית הדרך. אין עוד מחצית הדרך לפנינו כפי שאין עדיין מחצית הדרך מאחרונו. אולי אפילו לא עברו את רבע הדרך. ששית אחת של העם בתוך המולדת. חמישית אחת של המולדת בידי העם. איזו מחצית? בוודאי, מבחינה אחת חל שינוי יסודי, שלא ייאמד בשום אחוזים, כי כולו איכות. זכינו לעצמאות, מדינה לנו, כנסת, ממשלה, אופוזיציה, צבא, מכשירים ממלכתיים בידינו. לא בחסדי זרים אנו תלויים עוד: אף לא בחסדם לומר לנו שאנו שבים בזכות ולא בחסד, לא בחסדם אנו קובעים בידינו את גורלנו. זה השינוי המהותי שאין לאמוד אותו בשום מספרים ובשום אחוזים. אבל הדרך, הדרך ההיסטורית של העם, היהודי המפוזר, המתרכז במולדתו? איזו מחצית? איזה רבע? - אנחנו רק בתחילת הדרך. משום כך יהיה עלינו לברר הלילה הזה מה פירוש החייאתה של התנועה הציונית העולמית אשר יחד עמה מדינת ישראל צריכה להוסיף וללכת, כי רב הדרך לפנינו ועוד רבה המלאכה. כדי להחיותה, אנו מציעים להטיל עליה הלכה למעשה חמישה תפקידים: האחד – היסטורי, השני – מדיני, השלישי – חינוכי, הרביעי – מעשי, החמישי – מוסרי. התפקיד ההיסטורי: כדי שהתנועה הציונית תוכל למלא אותו, חובה עליה, מעל הכל, להבחין במושגים, לבררם עד תום ולשאתם בגאווה ובאמונה, ושני המושגים הראשונים: מולדת וגולה. הגיעו לאזננו שמועות שאין זה נאה להשתמש עוד במושג "גולה", ובמקומו מוטב לאמץ לנו אולי את המושג "תפוצה". והסיבה העיקרית לביישנות זו היא, שהתרגום לא נעים, או אפילו מסוכן במידה מסויימת. אם ידידינו בארצות הברית של אמריקה חוששים מפני התרגום של המלה "גולה", יש לי בשבילם עצה: אל תתרגמו. תאמרו באנגלית: "די גולה". האם זו המלה העברית הראשונה שהעמים אימצוה? הם אומרים "איימן" וזה "אמן"; אומרים: "הללויה" וזה "הללו-יה". יגידו גולה. אבל גולה ! משום שזו האמת ההיסטורית, כלפינו ששבנו, ולכפיכם שעדיין לא שבתם. אבות אבותינו הוגלו מעל האדמה הזאת. אבות אבותיכם הם אבותינו. עם אחד אנחנו, כך כתוב, בזה החל הרצל את הציונית הממלכתית הרוממה, המגשימה. הוגלינו, ומשום כך ציוו לנו אבות אבותינו לומר "כי מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו", ומשום כך נצטווינו לומר, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" גולה לתפוצותיה אבל לא תפוצה. זו האמת ההיסטורית. והתנאי לחידושה של הציונות ולהחייאתה הוא קודם כל שהציונים ישאו את הרעיון האמיי הזה לארצותיהם בקרב היהודים, ובני עמים זרים. גולה. ואל תתרגמו. הם יתרגלו...
מבחינת הגולה אפשר עדיין לאמץ ולקבל את הניתוח הכמעט מדעי שנעשה על ידי אחד היוצרים במחשבה הציונית והוא מורם של מחנה היריבים שלנו דוב בורכוכוב... הניתוח של בורוכוב מהו? גולה, אבל יש בה שני סוגים... גולה נורמלית וגולה בלתי נורמלית. והחוק הוא שכל גולה נורמלית עלולה להיות לבלתי נורמלית... ולנו ניתנה ההוכחה, בדורנו, בימינו, בגרמניה – כיצד הנורמלית בגלויות הנורמליות הפכה לגולה הבלתי נורמלית בגלויות הבלתי נורמליות, עדי הרוג, הכחד, השמד, שרוף וחנוק. אבל אלה שיאים לרעה ולטובה, לעתים רחוקות מגיעים השיאים. ביניהם מצבי ביניים. הגולה הנורמלית על פי בורוכוב היא זו: בלי רדיפות, בלי נגישות, בלי התנגשויות, בלי התנקשויות. הגולה הבלתי נורמלית היא זו שיש בה תופעות כאלה. במבחינה זו חובה עלינו, ביחוד לאחר נסיון ימינו, להזהיר כי ישנן כבר תופעות לנגד עינינו, לפיהן גולות שנחשבו לנורמליות נהפכות לבלתי נורמליות. לא תמיד הדבר קשור ביהודים במישרין לעתים הוא תולדה של התפחות שאנחנו איננו יוצריה ואין אנו יכולים למנוע אותה. אני סבור שאם אך ארמוז ליבשת אפריקה ולאמריקה הדרומית – הכל יבינו מה הכוונה.
והציונים חייבים לפעול למען לא יאחרו אחינו בני ישראל את המועד. בהקשר זה עלי גם להשמיע משהו כלפי ברית המועצות. ידידי הטילו עלי להסתייג מן ההודעה שהושמעה אמש, לפיה העם היהודי הוא נייטרלי. העם היהודי לפי הכרתנו לא היה, איננו ולעולם לא יהיה נייטרלי, בין חופש לבין הדברתו, בין חירות לבין הכחדתה, בין אמת לבין היפוכה, בין צדק לבין שיעבוד, נאי חושב שהעם היהודי המסוגל לומר זאת, חייב לומר זאת, כי אנחנו חלק בלתי נפרד של העולם החופשי ומדינת ישראל היא חלק בלתי נפרד של העולם החופשי...
בררנו את המושג גולה, עתה נבהיר לעצמנו את המושג מולדת. קמה לנו מדינת היהודים. האם היא המולדת? יחקור כל מי שיושב באולם הזה את לבו, ויאמר. האם אין זו חובה מוטלת על התנועה הציונית, אשר השיגה את ההכרה הבין-לאומית בקשר ההסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל כולה, בימים בהם לא היו בארץ ישראל אלא מתי מעט, לא היה נשק, לא היה משק, לא היה צבא, לא היתה מדינה – או להיפך, עלינו להוסיף ללכת בדרך התעתועים וההתכחשות ולומר: זאת לקחנו, זאת כבשנו, אין לנו עוד זכות על מאומה, הזכות היא לאלה המחזיקים בארץ אבותינו? זו שאלה היסטורית מוסרית, וכפי שאנסה להוכיח גם מדינית ממשית. כרגיל אומרים לנו: קחו דוגמה מגמבטה. אחרי 1870 יש אומרים שגמבטה אמר: תמיד לחשוב על אלזס לורן, לעולם לא לדבר על כך. אבל אלה שמזכירים לנו זאת, שוכחים כי גמבטה אמר כך: הוא אמר שצריך תמיד לחשוב. ואילו אצלנו חושבים שאסור לומר שצריך לחשוב. ולחשוב משמע לשאוף ולהאמין. כמובן, איזו השוואה: אלזס לורן, ירושלים, בית לחם? אבל מי שמביא לנו את גמבטה, ישאל את עצמו. הן הוא אמר שצריך תמיד לחשוב. אבל אין זה עדייין סוף פסוק. יש לנו נסיון, לא מן העבר הרחוק, אלא מן העבר הקרוב. האם אנחנו יכולים לשחק את המשחק הכפול הזה? רק לפני 4 שנים, בסתיו 1956, יצא צבא ישראל, מחץ אוייב, כבש, שיחרר. עד אז נאמר לנו שאנחנו מוכנים לערוב ל-100 שנים שלא נרצה אפילו מילימטר אחד מעבר לקוי שביתת הנשק. לא חלפו אלא מספר שנים מאז יוטבת, זה האי טיראן, ואומרים ששמו העברי הוא יוטבת, חזרה אחרי 1400 שנה למלכות ישראל השלישית. יהודי לא מאז ביוטבת, אך אחד. ופתאום יוטבת לא כבשנו אותה, לא לקחנו אותה, לא השתלטנו עליה, אלא אם היא חזרה אלינו אחרי 1400 שנה. ועזה – לפתע נעשתה חלק משוחרר של המולדת. חלק משוחרר, משמע שיש חלקים בלתי מושחררים. האם כך אפשר לשחק עם העולם כולו? בפנקסנות הכפולה הזאת? פעם אחת למאה שנים, פעם שניה אחרי 1400 שנה, פעם שלישית לתמיד ויתרנו, פעם אחרת - חלק משוחרר של המולדת. לא נלמד מן הנסיון, כי הדברים ההם התנקמו בנו. אבל גם נתבונן בעתיד...
נכשיר את דעת הקהל ונאמר: לא כיבוש, לא התפשטות, לא תוקפנות. זכות! ארץ ישראל כולה שייכת לעם היהודי כולו. זו האמת ההיסטורית, זו האמת הנצחית, בזכות האמת הזאת אנו יושבים פה. רק בזכות האמת ההיסטורית שבנו ונלחמנו, רק בזכותה אתם יושבים פה בקונגרס הציוני. לכן אין זו רק שאלה היסטורית מוסרית; היא גם שאלה מדינית ממשית. ומי ישא את הרעיון הזה, את האמת הזאת בפני העולם כולו אם לא התנועה הציונית?...
הענין החינוכי. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, מאושרים לראות מידה כה גדולה של הסכמה כללית בקונגרס הזה מסביב לאחד הרעיונות המקוריים שלו, אשר בימיו כמובן הותקף כרגיל, הלא הוא הרעיון לעשות את שפת עבר לשפה מדוברת וחיה, לא רק בארץ ישראל, אלא בכל תפוצות הגולה. בא היום וגם רעיון זה ניגאל ואומץ על ידי הכל. לכן אין לי צורך להרבות בדברים על נושא זה. מובן מאליו שצריך ללמד את כל הנוער היהודי את שפתנו הלאומית, את שפת התרבות של העם היהודי, כפי שאמר זאב ז'בוטינסקי בלכתו מעיר לעיר לפני למעלה מ-50 שנה. והדבר הוא אפשרי. העולם כולו נעשה דו-לשוני, ועברית היא שפה נאה שיכולה להחדיר אהבה בלב כל דוברה, והיא תהיה גשר בין הנוער היהודי בתפוצות הגוה לבין הנוער העברי במולדת. אבל הכוונה היא לא רק למתוח את הגשר, אלא לחנך את הנוער היהודי כך שהוא יעבור את הגשר ויבוא אלינו. אבל חייב אני לומר, שאין זה מספיק לחנך לעברית; יש לחנך לאמונה. גבירותי ורבותי, מה נותר לנו בימים אלה מחוץ לאמונה? כל העולם נבוך, כולו בסכנה. הייתי לפני שבועות מספר בבסיס אדיר כח של מעצה כבירת אונים, ומצאתי שם קצין מטיפוס חדש; אקרא לו הקצין המודאג. בדרך כלל קצינים אוהבים להחזיק בידיהם כלי נשק כבירים, ויש כאלה הרצים להשתמש בהם. הפעם מצאתי קצין מודאג: הלוואי ולא נפעיל. מי יתן ולא נעשה בזה שימוש. זו התפילה. ומה נשאר? אני אומר זאת בכל לבי ובכל נפשי, ואין הדבר צריך להיות תלוי בהשקפה זו או אחרת. הרי עצם הצלתה של האנושות כולה תלוי באמונה בהשגחה העליונה ובשכל הטוב שהיא תתן לאנוש לבל ישמיד עצמו. משום כך החינוך של הנוער היהודי צריך להיות לעברית ולאמונה, לקידוש המסורת, ולהשרשת הערכים הנצחיים של תורת ישראל, למען עמנו ולמען ארצנו. התפקיד המעשי - השבה ציונה ....
על אבני הצדק נבנה את מדינתנו ואת חיינו. ובהקשר זה עלי לומר שאחד החזיונות הנהדרים והאדירים במדינת ישראל היא מערכת השיפוט שלנו. דייני צדק יש לנו, שופטי אמת, גאוותנו עליהם. ואנו כולנו תרמנו להעלאת המשפט בישראל לבל יהיה תלוי , יהיה עליון, עצמאי... משום שהצדק הוא קטגוריה מוחלטת היא פועלת מחוץ, מעבר, שלמה...שהצדק הוא קטגוריה מוחלטת, היא פועלת מחוץ מעבר, מעל לזמן. זאת ההוכחה. אבל האם זו היתה אשמת השוא היחידה שהוטלה בימינו לנגד עינינו על בני דורנו, לא רק על יחיד, גם על ציבור שלם? אנחנו לא ננהג איפה ואיפה. אנחנו לא נהגנו איפה ואיפה כלפי יריב, תבענו צדק... אין אמותיים לצדק, - אמה. אין אמיתותיים – אמת. ולכן - צדק בכל מקרה. עשו למען העניין שהוא המופשט ביותר והמעשי ביותר, הפשוט ביותר והנשגב ביותר, העמוק ביותר והנעלה ביותר, זה העניין שבשמו עלו אבותינו למוקד ומלמענו נפשך דמנו כמים מדור לדור, זה העניין הנותן טעם לחיינו, קדושה למאמצינו, גדולה לשאיפותינו; שמו – צדק.