שמות ובעיות

אופנת התחרות חדשה קמה בין עסקנינו הציבוריים, המושכים בעט או המשמיעים דברם. איש איש מנסה לעלות על רעהו, או יריבו, בחידודי לשון על חשבון הדור הצעיר. האחד מערבב נוער בקפה; השני מוספס אותו. יש מי שמחניף לו בלא מעצור ויש המגנהו בלא סייג. יש מי שתובע להבדיל בין קריירה לבין שליחות, מבלי להבהיר, מהי מהות המושגים האלה בימינו, ומי יקבענה. יש התובעים להמליך את החלוציות ויש הדורשים לחלץ את הממלכתיות. ועוד הלשון נטוייה. יורשה לי, מתוך התבוננות הנסיון, לעוץ לחדדנים לחדול מאימרותיהם המכונפות או המחניפות, או המוקיעות. הכללותיהם אינן יכולות להבהיר, אלא לטשטש ולהאפיל. כך היה בימים עברו; ולא יהיה אחרת בימינו. האם, בהישמע הקריאה: בית יעקב לכו ונלכה, אפשר היה לקרוא לכל הדור ההוא בשם דור הביל"ויים? האם, בעלות הקול, בתנאים מיוחדים: נצח ישראל לא ישקר, אפשר היה לתת לכל הדור ההוא את כתר נילי? האם, בצאת הקריאה: למען עמנו ולמען ארצנו, לגיונ, ניתן היה לכנות את כל הדור ההוא דור הגדודים? האם בצאת החלוץ כפי שמהותו הובהרה בין השמשות של זאב ז'בוטינסקי ויוסף תרומפלדור, היה כל הדור ההוא דור חלוצים? האם בימי נעילת שער, בצאת הספינות, עם עולים בלי רשיון או עם חותרים-על-אף-איסור, קם כל הדור ההוא ויהי לדור מעפילים? ובקרום מחתרת עברית, לוחמת, נרדפת, מגיבה, משחררת, הופכת את העם מנרמס למתקומם, מנרדף לנגאל, מבעית עמים לגורם בין לאומי, כלום היה כל הדור ההוא לדור מורדים?...

קריירה. שליחות. למלה הראשונה ניתן צליל שלילי; אין צרך לומר מה בוקע מן המושג השני. הקריאה לבחור בין שני אלה פירושה: בחר בין רע לבין טוב, בין חטא לבין מצווה, בין השתמטות, לבין חובה.היו ימים, בהם הבחינה היתה פשוטה באכזריותה, חד משמעית במהותה, המותר להזכיר? העם היה מושמד בגולה, משועבד בארצו. מה צריך היה איש צעיר, בגיל או ברוח, לעשות בימים שכאלה? האם זכאי היה לדאוג לרווחתו, לנוחותו, או האם חייב היה לקום וללחום ולהיות מוכן לכל קרבן, פשוטו כמשמעו, לכל קרבן, למען שחרר את ארצו למען גאול את עמו. אמנם כן, הנוער עמד אז על פרשת דרכים: מי לחפוש קריירה אישית, ומי למלוי שליחות לאומית. אולי לא רבים הבינו, או רבים לא הבינו, כי אם השליחות לא תימלא, אף הקריירה תיהרס, כי, אם התקומה לא תובא, אף הקיום לא יימשך. אבל הבחירה עצמה היתה ברורה לחלוטין. ואשרי הדור, אשר הצמיח את הבוחרים בשליחות. הם מעטים היו. הם עמדו במבחנים, מחוץ ומבית, בהם לא עמדו לוחמים של עמים משועבדים אחרים. אבל יכלו. כי השליחות, ורק היא, היתה לנגד עיניהם...

אפס הברירה שהועמדה בימים ההם לפני אותו חלק של הנוער היהודי, אף היא היתה גלוייה לנגד עיניו. אם תישאר בגולה ותלמד ותעלה מבית ספר תיכון למכללה נכריה, תדאג לקריירה האישית שלך, בתנאים הידועים לך, אבל אם תעלה ארצה ותצטרף לקבוצה, או לקיבוץ תהיה לך הכרה, כי שותף הנך לנסיון גדול של הגשמת אידיאל חברתי, אשר אנו, מחנכיך, חושבים אותו לצודק. ושוב: אין לומר, כי רבים, רבים שמעו לקול הקריאה הזאת. אבל היו כאלה שהלכו אחריו. האבחנה והבחירה לא היו מוטלות בספק. האפשר לדמות את הימים ההם לימים אלא, את התנאים בראשית השאיפה למסיבות בראשית ההגשמה? כל הטעויות וטרוניות השוא המוטחות בפני הנוער שלנו, נובעות מן ההשוואה המוטעית, שאינה אלא פרי שגרה מחשבתית. המלה קריירה היא שאולה. מקורה לטיני. יש לה, בלשון עמים זרים, יותר מאשר משמעות אחת. פרושה הוא מהלך מהיר, וגם התקדמות של יחיד או של ציבור, וגם דרך להבטחת אמצעי קיום. כפי שאנו רואים, אין לשוות לה, בכל התנאים, נימה שלילית. אין להעביר עליה את כל הדוחה, הקשור במושג, שנגזר הימנה: קרייריסט. לאו כל אדם, הרוצה להתקדם ולהבטיח לעצמו ולבני ביתו, בהווה ובעתיד, אמצעי קיום הוגנים, מוכן למען השגת מטרתו, לדרוס "במהלכו המהיר", את רעהו או להשיגנה על חשבון חברו. אבחנה כזו, בין המושג המקורי לבין הגזור ממנו, דרושה ורצוייה גם במקרים אחרים. מהי בשביל אדם צעיר במדינת ישראל, קריירה, ושליחות מהי? אם הוא החליט להיות קצין בצבא הקבע, בחיל היבשה, או בחיל היום, או בחיל האוויר, לאן הוא הולך, לקיירה אישית, או לשליחות לאומית? ואם הוא גמר אומר ללמוד בנאות, או הנדסה, או רפואה, או הוראה, או עריכת דין, הבוחר הוא ברע, החוטא הנהו? אפשר היה להרבות בשאלות כאלו, מספרן יכול היה להיות כמספר המקצועות, הדרושים ליחיד והחיוניים לכלל, שבלעדיהם אי אפשר לקיים מדינה, או לקדם אומה. הדוגמאות הספורות שניתנו מספיקות כדי להוכיח, כי יש והקריירה מתמזגת עם השליחות...

לא אהסס לומר, כי המיזור הזה הוא המצב הבריא, אליו צריכה לשאוף כל אומה עצמאית. ואילו הצוו הכולל להבדיל, בחיי מדינה בין קריירה לבין שליחות אין בו כנות, אין בו תוכן של אמת. במקום להרבות טוב אידיאליסטי, הוא עלול לזרוע דמורליזציה חמרנית. כי הנוער רגיש ומתבונן ומקשה. והוא מסיק מסקנות מן הקושיות, אשר בפי המבדילים אין שום תושבה עליהן. אם שואלים אותו: כלום לא עזבו צעירים לפניך אוניברסיטה, כדי ללכת לקיבוץ, הוא מיד שואל כמשיב: וכלום אין הקיבוצים שולחים היום את בניהם לאוניברסיטה? בשאלה האחרונה אין שום טעם לפגם, או לגנאי. להיפך. בהן, הניתן בתשובה עליה, יש חיוב, לאומי וממלכתי, רב... אין להחניף לנוער שלנו. יש לו לצד מעלותיו התרומיות, גם מגרעות. בבית הספר נותנים לו תרבות וחנוך. אך כלום הוא מקבל חנוך לתרבות?