עד מתי דו קיום

הסבה להתנגדות לקומוניזם אינה רק סבה קיומית אלא כבר מתחילה להתבסס על ביקורת כלפי אורח החיים - מניעת חרויות - ולאו דוקא שאלות בנוגע לעצם הקיום. לנין חזה, כי האימפריליזם, או כפי שהאמריקאים, ובעקבותיהם הרוסים, מעדיפים להתבטא, הקולוניליזם, לא יוכל אלא להרבות דכוי ישיר. אך המציאות המתפתחת טיפחה על פני התנבאותו. תהיינה הסבות אשר תהיינה, עובדא היא, כי העמים הקולוניאליים משתחררים והולכים משלטונות נכריים. ומדינות חדשות צומחות בימינו כפטריות אחרי גשם נדבות. כל איש שהתרפקותו על הקידמה, ראה צרך, בעבר הלא רחוק, להדגיש, כי תור המדינות חלף, כי ההתפתחות האוביקטיבית - מושג מרעיד עצמות - תביא לידי בטולן הגמור. נגד טענה פרוגרסיבית זו היה צריך לעמוד הרצל בימיו וז'בוטינסקי בדורו - אף מול מנהיגים ציוניים, שטענו: מה לנו כי נעמול למען מדינה "חדשה", הן גם המדינות "הישנות" עומדות להתחסל.

הקומוניסטים, כמובן, היו הראשונים להשמעת דעות מתקדמות אלו. והנה קרה ההיפך הגמור ממה שהם כינו בנימה מוחצת, ההתפתחות האוביקטיבית. בדור שלנו נוספו עשרות מדינות חדשות; עמים, שאין מאחוריהם שום מסרת ממלכתית, קנו עצמאותם, גם אם צירי לידתה היו ממושכים. אלה השנויים היסודיים, החיוביים, החיוניים, אשר דובריו של העולם החפשי יכולים להעלותם על נס מול פני נציגיו של הגוש הקומוניסטי. אולם גם בגוש זה חלו תמורות, ביחוד בעשור האחרון, שאינן יכולות אם הן מנוצלות כהלכה, אלא לסייע ביד תעמולניו. הקומוניזם מהותו גם היום עבדות, אך אין עוד פירושו רעב. היום ימים והם אינם רחוקים, בהם הרעב ליווה תחתיו, את העבדות, או להיפך. בוודאי גם היום יש הבדל עצום בין רמת החיים של העובד הממוצע בגוש המדינות הקומוניסטיות לבין זו של העובד הממוצע בארצות החפשיות, המפותחות. וההבדל כידוע, הוא לטובת המשטר החפשי. אפס, אותו מחסור טוטלי, שהיה אופייני, במשך שנות דור לחיים הקומוניסטיים, אף אם לא נעלם כליל, הולך ומתבטל. מסתבר, כי הודות לאמצעי היצור החדישים, ולשיטת הפעלתם האוטומטית, אפשר, אפילו בשיטת הבזבוז והמעל הקולקטיביסטית, להטיל אמצעי צריכה בכמויות, המקילות על מחסור הכרוני הקודם. אבל הקומוניזם, שלמד מן הקפיטליזם, כדי, כטענת הדילקטיקה, לרשת אותו, אינו יכול להתפאר בהישג זה. כי יחסי הוא. בעיני אנשים, הרגילים לרמת חיים תחילתית הרבה יותר גבוהה, אין זו אלא זחילה איטית לעברם או לדרגתם...

מסתבר, כי, אם המדינה של ימינו תופסת את אזנו ואת עינו של האזרח, היא משתלטת על מוחו. בתחנת שידור, או בעתונות. מונופוליסטית, אפשר לשכנע המון אנשים כי עבדות היא חרות, או כי חרפה היא כבוד. בעוד מערכת שכנוע זו מכה על הקדקד, זורם הזהב, הצהוב או השחור, מרוסיה לארצות המבקשות אותו, או המוכנות לקבלו. והוא עושה את שלו. הוא יוצר את האגדה של רמת חיים הרבה יותר גבוהה מזו הקיימת במציאות. יתכן, כי בעתיד הקרוב יישמט מידי העולם החפשי הנימוק של רמת החיים, ולא יותר לו אלא ההסבר של אורח החיים... הסכנה אינה באירופה המערבית, על אף המפלגות הקומוניסטיות החזקות הפועלות בה, ולא באמריקה, או באוסטרליה. הסכנה הממשית, הקרובה, היא באסיה ובאפריקה. בשביל המונים עצומים בשתי יבשות מתעוררות אלו, רמת החיים הנמוכה של רוסיה היא, באופן יחסי, גבוהה, קוסמת, מושכת.