לענין שיטת הבחירות

אלה שאינם תומכים במפא"י ואינם מובחרים בה - והם הרוב המכריע של האומה - נתנסו בשלטונה בעוד היא מיעוט פרלמנטרי. הם יודעים לא רק על מעשים מסויימים, אלא גם על מגמות מסויימות שהיו הופכות למעשים, אלמלא נושאיהן לא היו במיעוט, ולא ידעו זאת מתחילה, ולא חרדו מפני הקטנתו, העלולה להיות באחד הימים, תלולה, או אף מכרעת. וודאי מניעה זו אינה נראית לעין. אך צאו וראו, איך עמים אחרים, חפשיים, מבטיחים אותה, במסרם לקבוצה פוליטית מסויימת את אמצעי הביצוע הממלכתיים. באנגליה ישנה חוקה, מפורטת, ברורה, מקודשת, לא כתובה, אך קבועה. בארצות הברית נחקקו ונקבעו והופעלו אמצעי הריסון והאיזון הידועים, בעוד למעשה שתי המפלגות שותפות, באורח מתמיד, לרשויות השונות, הפדרליות או המדינתיות.

מה הריסון והאיזון אצלנו? חוקה אין. מסורת ממלכתית אין. מגמות טוטליטריות ברורות ישנן. שלטון, מפלגתי למעשה, על המשק קיים, מתרחב והולך. מלבד האופוזיציה, עליה ידוע, כי, בשעת הצורך, היא מסוגלת לגלות התנגדות, שהדה יגיע לכל בית (אך הרוב, בכל זאת, קובע*, אין לנו ריסון קונסטיטוציוני. המעצור היחיד הוא היות המפלגה השלטת במיעוט. העם עדיין לא התנסה בביטול המעצור הזה. ומי שמציע, או מייעץ, לבטלו, אינו ידוע, באילו סכנות עללה עצתו, לו היתה מתקבלת, להעמיד את האומה ואת מדינתה.