העיר שחוברה לה יחדיו

מאמר עיתון: היום
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון א' אלול התשכ"ט, 15 באוגוסט 1969

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

לפני עשרים וחמש שנה, ביום הכיפורים, התפללתי ליד הכותל-המערבי. תוך הקהל ניצב איש בית"ר צעיר, עם שופר נסתר מתחת לאמתחתו, כפי שנהוג היה בתנועת ז'בוטינסקי, מאז זרים אסרו לתקוע בשופר ליד הכותל-המערבי. עם תום תפילת הנעילה, הוציא הצעיר את השופר ותקע תקיעה גדולה וממושכת, וכל הקהל הצפוף ברחבת הכותל המצומצמת קרא בקול: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ולפתע, מימין ומשמאל, התפרצו שוטרי בריטניה, אלותיהם בידיהם, והחלו להכות באנשים, נשים וילדים, כדי למצוא את "העברין" שתקע בשופר. ראיתי את המחזה הזה ונשאתי תפילה חרישית בלב, בי נשבעתי ביום ההוא: אם ה' יתן לנו שנות חיים וכח, נמחה את החרפה מארצנו. אל אלקי ישראל, הישלטו שוטרים זרים ביום הקדוש ביותר לישראל, במקום הקדוש ביותר לעברים, וימנעו מאתנו את המסורת הקדושה ביותר מאז גילנו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו? קיימנו את נדרנו. כעבור שנה הודיע הארגון הצבאי במחתרת לשוטרים הבריטיים: אל תיכנסו לרחבת הכותל ביום הכיפורים. והם ידעו כי אשר הארגון הצבאי הלאומי מזהיר – מוטב להקשיב לאזהרה. ומיום הכיפורים תש"ה התפללו יהודים על-יד הכותל המערבי... והאיש הצעיר הוציא את השופר, עם תום התפילה, ותקע באזני היהודים ולעיני העולם כולו. ולא נכנסו עוד שוטרים בריטיים, ולא היכו את היהודים. מרחוק עמדו. ומאז, מידי שנה בשנה כך נשמעה התקיעה ליד הכותל-המערבי ביום הכיפורים, עד לפני עשרים שנה.
פלאי גבורה אגדתיים נכתבו על המתרס ההוא בדם של טובי בנינו, שעמדו עד הרגע האחרון, עד הנשימה האחרונה במלחמה על לב האומה. הלוחמים, חיילי ההגנה והאצ"ל, לא נכנעו. רובם נפצעו או נפלו בקרב. לא כניעה היתה בעיר העתיקה, אלא מלחמת גבורה עילאית, המחזירה אותנו לימי קדם של אומתנו, עת בני עמנו עמדו על הר-הבית, ויחד עמו עלו בסערה השמימה. מלחמה זו וגבורה זו תחזקנה את לבנו ביום מר ונמהר. הן נותנות בטחון בנפשנו, כי שוב ישובו משחררי יהודה וגאולי ישראל להר-הבית, ועוד הנף יניפו את דגלנו על מגדל דוד. בדם ואש נפלה העיר העתיקה – בדם ואש תקום העיר העתיקה, והיא לנו תהיה לעולמי עד."

אזרחי ארץ-ישראל, לפני שנה התרחשה עלינו אחת הסכנות החמורות ביותר, לא רק לעצמאותנו, אלא לעצם קיומנו... מאז חידוש עצמאותנו לא היתה כמותה... מול פני הסכנה הזאת, ראשית דבר – התאחדנו. למדנו לקח ממלחמת האחרים בימי קדם, בין הקבוצות של אלעזר ויוחנן ושמעון. למדנו לקח מן הגיטו המוקף, שאפילו בו לא הצליחו קבוצות הלוחמים, מבית"ר ומהשומר הצעיר, מן המחנה הציוני-הסוציאליסטי, והמחנה הציוני-רביזויוניסטי, להתאחד מול האוייב המשמיד. זאת הפעם גמרנו אומר ללכד את האומה, לאחדה, להביא לידי כך שיריבים היסטוריים יושיטו יד איש לרעהו, ונעמוד יחדיו, לא שכם אלי שכם, אלא מוח אל מוח, ובעיקר, לב אל לב, מול פני האוייב. זה לקח לא רק לדורנו, אלא גם לדורות הבאים, יהודים, יהיו חילוקי הדעות ביניכם כפי שיהיו, ומן הדין שיהיו. בני-חורין אתם, מפלגות בישראל, בלעדיהן אין דמוקרטיה, היא איננה מושלמת, הן אינן מושלמות אין כזו ואין כאלה בשום מקום בעולם. מתי מתחיל אדם להתגעגע אל מפלגות בלתי מושלמות? אל דמוקרטיה בלתי מושלמת? – כאשר הן נעלמות, והיא מתמוטטת...

נשמור מכל משמר על הנכס של דמוקרטיה שאיננה מושלמת. אבל כאשר יקום נגדכם אוייב, כאשר ינסה לעלות עליכם ועל עריכם, כאשר יודיע בפרהסיה; לא את הברכה, אלא את הקללה, להשמיד את ישראל, להכרית איש, אשה וילד, - יהודים, הצידה חילוקי הדעות בינכם, שכחו שנאותיכם, הסירו ריב ומדון מליבותיכם – התאחדו, התלכדו, עמדו יחד, ואז בעזרת ה' תוכלו לאויבים, וידכם תהיה על העליונה.
הצענו כי רפ"י תיכלל בליכוד הלאומי, וכי משה דיין יתמנה לשר הבטחון בישראל. אנחנו לא נעשה שום חישובים מפלגתיים, גם לא לגבי היום שיבוא על פי החוק הדמוקרטי בעוד כחמשה עשר ירחים. אנחנו נאמר את האמת. לאור מה שהתרחש בתולדות ישראל בששת הימים, ולאור כל מה שאירע בשנה האחרונה, הרינו מברכים את עצמנו על כך שדרשנו כי רב-אלוף דיין יהיה שר הבטחון בשיראל.
בישיבת הממשלה שלחתי פתק לשר הבטחון... כתבתי את הדברים הבאים לחברי וידידי משה דיין: "הייתי בסיני. עברתי לארוך תעלת סואץ. התרשמותי ממה שראו עיני, במלה אחת: התפעלות. ורק זאת אוסיף: אשרי העם ששר בטחון כמוך ממונה על היערכות צבאו".
ראש הממשלה יודע, כי תמיד אדבר עמו בכבוד, בחדר סגור ובפני עם ועדה. באחת הישיבות אמרתי כי במשטר פרלמנטרי ראש הממשלה הוא ראשון בשווים. משמע, הוא צריך להתייחס לחבריו בממשלה אל שווים, והמה אליו כאל ראשון.

גבירותי ורבותי, האשמות יהודיות, חד-צדדיות או הדדיות – זה יהודי לא טוב, זה יהודי ניצי, זה יהודי שאיננו רוצה בשלום. אבל זה יהודי טוב, הגון, מתון, נאה, הוא הרוצה בשלום.– האשמות החד-צדדיות האלה, או ההדדיות האלה, הן היו מנת חלקנו במשך דורות – בארצנו במולדתנו, במדינתנו. אנו נטיל איש ברעהו דופי כזה? – לא!

יש מדיניות של ממשלת ישראל. בוודאי, כל שר ממונה על תיק - וגם שר מסכן שאין לו תיק – יכול להציע לממשלה הצעות בשטח המדיניות, הבטחון, הבנין והעבודה, ואולי אפילו מחובתו ליזום הצעות – אבל כאשר ההצעות מתקבלות, אין המדיניות של שר זה או אחר, אלא יש מדיניות של הממשלה, ושל הממשלה בלבד.

יש אי-הבנה, אשליה, שאם מדינה, אשר השתמשה בזכותה להגנה לאומית-עצמית, אומרת "חוזה שלום", לא זו בלבד שרעיון של חוזה שלום איננו מחייב שום הודעות מוקדמות על ויתורים, אלא בחוזה שלום נקבעים שינויים טריטוריאליים יסודיים אחרי הבסת תוקפן והדיפת תוקפנות, זהו משפט בין-לאומי. אלה תקדימים בין-לאומיים.

גבירותי ורבותי, יש לנו, כמובן, בעיות הנובעות מנצחוננו האדיר. ארץ-ישראל המערבית כולה בידינו. אבל יש בעיה דמוגרפית. יש אוכלוסיה ערבית רבה, באופן יחסי. אני רוצה לומר: - והציונים הוותיקים היושבים עמנו היום יעידו כי אמת הדברים הבאים – הרצל, נורדאו ז'בוטינסקי, לא חלמו שבארץ ישראל יהיה לנו רוב יהודים של שני שלישים בקירוב. ולו בשנות השלושים או בשנות הארבעים היה בא יהודי, ציוני והיה אומר: לא תעבורנה אלא עשר עשרים שנה ויהיה לכם רוב של 64%, איש לא היה מקבל את דבריו ברצינות. זה הרוב היהודי הקיים כיום. עלינו לקיים אותו, אף להגדילו; העיקר, לקיימו לדורי דורות.

כולם אומרים: ירושלים השלמה תמיד תהיה שלנו. בוודאי, כי היא שיא הקודש בתולדותינו. אבל מבחינת הזכות, מה ההבדל בין ירושלים לבין בית-לחם, בין בית לחם וחברון, בין חברון ויריחו, בין יריחו ושכם – אחת מערי המקלט בעבר ירדן מערבי – ועוד ועוד... עלינו לקיים את הרוב. ראשית על-ידי עזרה למשפחות מרובות ילדים, למען ירבו ילדים בישראל. העם היהודי זכאי, בדור שבו הושמדו שליש מבניו, להגברת הריבוי הטבעי בכל האמצעים העומדים לרשותו. יש צורך בעליה מארצות הרווחה. אמנם כן, זו הפעם אני מביע הסכמתי לדבריו של מר דוד בן – גוריון – צריך לדאוג, בכל הכוחות העומדים לרשותנו, לעליה גדלה, אדירה, מרצות הרווחה, מן העולם החפשי.

אמנם כן, בוועידה הכלכלית, שהתקיימה בירושלים, שמעתי את ראש מפעלי ההסתדרות נואם. ובאמת, הקשבתי לדבריו קשב רב, ולא היה לי הרושם שמדבר מרכס, אלא קיבלתי רושם שדיבר מרכס–אנד-ספנסר.

למען עצמנו, ולמען ארצנו: שמרו אמונתכם, כי בני חורין אתם, אבל למען עתידנו, ולמען נוכל לחיות על עמלנו, למען לא נהיה תלויים במתנת בשר ודם, תנו אפשרות ליוזמה היהודית הברוכה להקים מפעלים, למצוא מקורות ומקומות עבודה, לבנות את הארץ הזאת, להשקיע בה מאונם ומהונם של בני עמנו, ותיווכחו, במשך עשר שנים, אם לא תטענו עוד לסוציאליזם בימנו, אם לא תתחרו עוד במפעלים הסתדרותיים ביוזמה היהודית הפרטית, תיבנה ארץ-ישראל ונתגאה בה. והיא תהיה ארץ מתקדמת, עם רמת חיים הוגנת לכל תושביה ואזרחיה. זו קריאתנו מקרב לב, לא כאנשי מפלגה, אלא קריאה של יהודים אל יהודים. למען עמנו, למען ארצנו, למען עתידנו. אז תבוא גם עליה מארצות הרווחה.

יש פתרון אחד ויחיד לבעיה של יהדות רוסיה, שנותקה מעלינו. ברית המועצות הכירה מושגים: לאום יהודי ומדינה יהודית. ואנחנו לא נרפה ונקרא, כי אותה מדינה אדירה תתיר לבני הלאום היהודי לבוא ולהתאחד עם אחיהם במדינת היהודית. זה הפתרון, ואחר אין.
המולדת היא שלמות. הנסיון לבתרה לגזרים הוא לא רק נסיון נפשע; הוא גם נסיון נפל. המולדת היא שלמות היסטורית וגיאוגרפית. מי שלא מכיר בזכותנו למולדת כולה, אינו מכיר גם בזכותנו לשטח משטחיה. ואנחנו על זכותנו הטבעית והנצחית לא נוותר. נישא את חזון השחרור המלא. נישא את חזון הגאולה השלמה. ונגשימו. בבוא היום נגשימו. כי חוק עולם הוא: אם עובר, או אם מישהו מעביר, קו מפריד בין מדינת הלאום לבין מולדתו, אחת דתו של הקו המלאכותי: להעלם. המדינה תכסה את המולדת, המולדת תהיה מדינתנו.