בהירות למחשבה, שריון ללב

אנו רוצים בשלום. אין עם, בעולם כולו, הרוצה בו יותר מאתנו; ספק, אם יש מי שרוצה בו כמונו. הסיבה המכרעת הוסברה לעיל. אין צורך לחזור. אולם אוייבינו אינם רוצים בשלום, באשר הם מוסיפים לרצות להכחידנו. זאת המציאות. היה עלינו לדעת אותה, גם לו האוייבים מסביב היו מחרישים, או אפילו היו מנסים, בשפת חלקלקות, להסתיר את מגמתם: קל וחומר אם הם מדברים, עמנו ועם העולם כולו, גלויות, על איבה שלא תיתם ועל מלחמה והכנתה. אמנם, לעתים מוזמנות אנו מקבלים עצה לא "להתרשם" מן הפרהסיה מיין-קאמפית אשר בדברי השליטים הערביים. דבריהם, אומרים לנו יועצים חייכנים, מכוונים לתעמולת בית. אך למודי נסיון אנחנו: ועל פי תוצאותיו, יותר מכל האחרים. לכן נדחה את העצה הנחמנית, כי הבל היא, וגם רעות רוח. רציניים הם הדברים; בעקבותיהם באו, ועלולים לבוא, מעשים. לעולם לא נקל עוד ראש בכגון אלה.

ואם הנשיא ג'ונסון קרא לערבים לשכנע אותנו, כי הם נטשו את הרעיון להחריבנו, חובתנו לאמר לו, עם כל הכבוד, כי שליטי ערב מוסיפים לספק הוכחות למכביר לדחייה מוחלטת של קריאתו. השאיפה להחריבנו היא שאיפתם. הם משכנעים אותנו, כי בכך עלינו להיות משוכנעים.

אך יש גם יסוד לשער, כי אויבינו לא יחלישו, אלא להיפך, יגברו אשם. הם לאו דווקא יפתחו במלחמה כוללת, אשר אם יחדשוה, אין כלל ספק, כי שוב יוכו בה שוק על ירך. אין זו אמונה מופשטת, אלא תורת הנסיון וידיעת העובדות. נזכור, היכן עמדנו עוד לפני ששה עשר חדשים. המדינה דמתה אז למבצר עליו הוטל מצור. הצרים התכוננו לפורץ לתוכו, כדי להרסו על מגיניו ויושביו. אנחנו פרצנו ממנו – אלי מרחב. אם אז ניצחנו, קל וחומר בתנאים ששונו באורח מהפכני.

אבל האש עלולה לגבור, כפי שגם הודעתו של זייאת בקהיר באה להוכיח, על כל יריה שלנו, אמר אותו דובר, ישיבו המצרים בהצתת החזית, לאורך התעלה הנעולה. והן המצרים יכולים תמיד ליזום ולגרום ירי תגובתי שלנו. ברור, כי האיום המצרי החדש, לא ימנע מצבאנו להכות באוייב. גם מכה חוזרת, אם יתקיפנו, חלפו הימים, בהם אפשר היה, באיומים, להרתיענו מן השימוש המתאים בזכות להגנה לאומית-עצמית.