בפתיחת "אולם השמות" לנספי השואה בהר הזכרון בגין: הגרמנים השמידו – הפולנים לא ניסו להציל

מאמר עיתון: היום
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון כ"ה ניסן התשכ"ח, 23 באפריל 1968

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

נשמור בלבותינו אהבת-עולמים לאבותינו המוטבעים, לאמהותינו הטבוחות, לאחינו השחוטים, לאחיותינו החנוקות, לילדינו ותינוקותינו המורעלים.
אנחנו היודעים מרד מה הוא, אנחנו אשר ממצדה למדנו כיצד לא להגיע אליה, וממודיעין איך לעשותה – אנחנו לא נשאל אותם, למה לא מרדתם לפני הקמת טרבלינקה, או מיד לאחריה. עדיין לא נולד האדם, אשר אם לא היה שם, הזכות לו להציג שאלה זאת. רק זאת נאמר: מסירת נפשות מישראל, אפילו למען הנסיון של הצלת נפשות, אסורה ללא תנאי ובכל התנאים. כפי שלימדונו רבותינו: אמרו להם, תנו אחד מכם ונהרוג אותו, אין מוסרים נפש אחת מישראל.
יחד עם האהבה יבקע "אני מאשים" הוא יופנה לפני הכל כלפי העם הגרמני. העם הזה, בשנות השלושים והארבעים, לא רק חי תחת משטר של רודנות דמים מבלי להתקומם נגדו, הוא בחר בו, ורובו ככולו תמך בו, כמעט עד סופו המר. עמים חטאו ופשעו, בעיקר בימי מלחמה, על שום עם אחר אינו רובץ הפשע של תאי-החנק ההם של המשרפות המתוכננות של הרכבות האצות ההן.
ששת מיליוני היהודים, רובם ככולם הושמדו על אדמת פולין. היום מנסים מנהיגיה של פולין הקומוניסטית לטעון כי העם הפולני עזר להם להימלט מידי המשמיד הגרמני. ואנחנו את האמת נאמר להם כיהודים גאים, כאנשים חפשיים. שווא טענתכם. כולה סלף. מעטים עזרו והצילו. ונזכרם לטובה. תמיד, אך רובו המכריע של העם הפולני ידע ועמד מנגד, אף לא ניסה להציל. נהפוך הוא. לפיכך חייבים קומוניסטים פולניים שאינם קתולים וקתולים פולנים שאינם קומוניסטים, בשם עמם, בכריעה נפשית, בבקשת כפרה משארית הפליטה של עמנו.
אולם ה"אני מאשים" שלנו, יבקע ויגיע גם למרחקים, למזרח ולמערב גם יחד. עמים רבים, חזקים, מזויינים, לוחמים מנצחים, יכלו להציל ולא הצילו.
כך חיו אחינו, בין המצרים, כך הם מתו בבדידות איומה: מעטים מהם גם מרדו בכוח הדורסני. בשארית כוחם הנפשי, אשר לא ידוע מאין בא להם, בתנאים ההם.
נזכור את גבורתם המקדשת, לא רק את הלוחמים הבודדים מכל המחנות, אלא את בית ישראל כולו. ומהותם של גבורה וקדושה אלו- מהי? לעולם אל תהא עוד השמדת יהודים. אם אויב יקום עליהם – יקומו המה עליו. אם יצא ללחום בהם- ישיבו מלחמה שערה. יקיימו כוחם- כי בו תוחלתם. כי בלעדיו לא תהא חרות ואף קיום לא יהיה להם. ישמרו על מולדתם, על נחלת אבותיהם, כי היא מקור התחדשותם וערובת קיומם.
מסירות נפש – הן, תמיד מסירת נפשות – לא, לעולם לא.
ויוארו חיינו באהבת ישראל ובאחדות בניו מול כל צר וזד ויהיה אתנו אלהי אבותינו בכל מערכה על הנצח, המובטח ומקויים על אף כל היסורים, של עם סגולתו. כך נקיים את צוואתם החרישית, במתום הנורא של קדושינו אשר זכרם לנצח.