פרישה, סיזון, אלטלנה

מאמר עיתון: מעריב
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ט"ו אב התשל"א, 6 באוגוסט 1971

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

מאז חלפו שנים רבות. אני כותב את השורות הללו בעצבות. כזאת היתה השנאה בימים ההם. נראה, כי, על אף הזמן הרב, לא הכל נתרפאו ממנה.

מיליונים יהודים היו מושמדים מדי יום ביומו. ארץ-ישראל היתה משועבדת, גזולה, סגורה. המרות, אשר בשמה מדבר מר אלון, קבעה ודרשה, כי עד תום מלחמת העולם השניה אין לעשות דבר. במלים אחרות, היה על כולנו לראות את עמנו, מאז נודע על מסע ההשמדה הגרמני, בהכחדתו המתמדת, ולא לנסות אפילו, על ידי מלחמה מרדנית, לפרוץ את שערי מולדתו. לא אכחד, כי, בחשבי על אפשרות כזו, עובר רעד בליבי, אפילו היום. כל בני דורנו היו צריכים לכבוש פניהם בקרקע בבושה שלא היתה עוד סרה מהם, לו היו חייבים להודות, כי על אדמתנו שלנו, במולדת, לא קם איש למרוד, ללחום לשחרור, להצלחה, להבטחת העתיד.

קראתי את הדברים הנרגשים האלה ונתתי כבוד בלבי ללוחמים. אבל ביקשתי, מלבד הפלמ"ח, לפניו ואחריו, את אצ"ל ולח"י. לא מצאתי. אינם קיימים. הא כיצד? האם מר חיים חפר אינו יודע, כי אנשי האצ"ל, ולח"י ובית"ר הביאו לארץ-ישראל עשרות אלפי מעפילים? האין הוא זוכר, כי, לפני הקמת תנועת המרי, נלחמו ארגוני המחתרת בשלטון הבריטי, והמשיכו ללחום בו אחריה? האם הוא לא שמע על ההתקפות המפורסמות של המחתרת על מחנות הצבא והמשטרה הבריטיים ועל כיבוש הנשק המשחרר? האם הוא לא למד דבר על מאות ההרוגים ומאות הפצועים בקרב חברי אצ"ל ולח"י, במלחמה נגד התוקפנות הערבית, מאז נובמבר 1947 ועד קיץ 1948? האם הוא מעולם לא שמע על עולי הגרדום? האם לא ידעו לו, היכן בתי הכלא ומחנות הריכוז ביפו, בירושלים, בבית-לחם, בחיפה, במזרע, בנור-שמש, בעכו, בלטרון, בסודן, באריטריאה, בקניה?

אך השאלה אינה של עשייה קרבית בלבד. עלינו להתבונן בהתפתחויות המדיניות. כי, אכן, מלחמת המחתרת היתה מדינית, באמצעים צבאיים... דווקא השנה ההיא, בין ספטמבר 1946 ועד ספטמבר 1947, היתה שנת הלחימה האדירה ביותר. באפריל 1947, מחליטה בריטניה לזמן מושב מיוחד של האו"ם לדיון בשאלת ארץ-ישראל. מה קרה? עוד בפברואר בשנה ההיא הודיע בוין החזק, כי רק בספטמבר 1947 תועלה הבעייה לפני הארגון הבין-לאומי. מה נשתנה? צא ולמד, כי במרס היו מיבצעי המחתרת בכל הארץ, ובמיוחד בירושלים. צ'רצ'יל דפק על תיקו בפרלמנט הוא תבע להחיש את הדיון הבין-לאומי. הממשלה הבריטית החלה למהר. מדוע לא החליטה על כך לונדון בקיץ 1946, בעקבות הפעולות של הפלמ"ח, אשר הופסקו?
במושב האו"ם מוסר נציג ברית המועצות הודעה על מאורעות הדמים בארץ-ישראל הבאים ללמד על פשיטת הרגל של השלטון הבריטי. אילו מאורעות? הן הפלמ"ח כבר לא עסק בהם? ב-17 בספטמבר מודיעה בריטניה, כי תוציא את מינהלה וצבאה מארץ-ישראל. מדוע לא נמסרה הודעת מפנה זו שנה לפני כן? ב-13 באוקטובר מצהיר צרפקין הרוסי, כי יש הכרח להקים מדינה יהודית. מדוע לא שמענו הצהרה זו ב-30 ביוני 1946? אין מקריות בתאריכים היסטוריים.
פשיטת הרגל, המוסרית והמדינית, של אנשי הסיזון, מצאה את ביטוייה... בתנועת המרי. האצ"ל לא חוסל. ורודפיו הציעו לו להילחם, יחד אתו, נגד השלטון הבריטי. במלים אחרות, הם הציעו שיתוף מבצעי, לא בפעם האחרונה, עם הפורשים, עם זרע הפורענות. למען עמנו, מצאו הנרדפים כוח בנפשם להושיט ידם לרודפיהם ומסגיריהם. אף זאת לא בפעם האחרונה.
בדיון המשותף, הוצע לנו כסף תמורת האניה והנשק. לא הבינונו. תוך חילופי הדברים על הצעה זו, השמענו גם מילתא דבדיחותא. איזה כסף? ברצינות ובפשטות אמרנו, כי הנשק הוא קודש לעם הלוחם ואין להעלות על הדעת, שנקבל בעדו תמורה חומרית כלשהי.
אני קובע, כי אפילו לא עלה על דעתי, ועל דעת חברי, לנהוג כך. בכל שנות מלחמתו, נהג האצ"ל לקיים את דברו. כמפקדיו וחייליו חונכו על הכלל, לפיו מבחן ההסכם הוא בקושי לקיימו. וחובה לעמוד במבחן זה. אביא מספר דוגמאות: הוקמה תנועת המרי. על פי ההסכם, שהונח ביסודה, קיבלנו על עצמנו מיגבלות רציניות לגבי חופש ההכרעה שלנו על מבצעי קרב. במשך כל תשעת חדשי הלחימה המשותפת, לא שמענו תלונה כלשהי על חריגה מן המוסכם. ביצענו בתקופה ההיא, גם מספר פעולות לא קלות לשם כיבוש הנשק החיוני. החלטנו עליהן לבדנו. אך דבר זה היה חלק של ההסכם,
אבל בקשר עם אנית הנשק עמדה לנגד עיני גם סוגיה מיוחדת, היא קשורה במוסר המלחמה לגבי אחים לנשק. אמרתי אז לחברי, כי עלינו לראות את ההבדל המכריע בין מלחמת מחתרת, בה אנחנו עמדנו, לבין מלחמת שדה, בה הכל ניצבים. אז היתה כל האחריות עלינו, לטוב או לרע, להצלחה או לכשלון. לא כן עתה. נכון, שיחידותינו עומדות בחזיתות רבות, ונותנות קרבנות יקרים. אבל הממשלה הזמנית, אשר את הקמתה דרשנו, חולשת על החזית בשלמותה. היא החליטה על הפסקת האש. יחידות האצ"ל, שהוכרו אז כחלק בלתי נפרד של כוחות הצבא, קיבלנו את ההוראה להפסיק את האש. איננו רשאים, בשום פנים, להטיל על הממשלה, או על אחינו לנשק את הפשרות של חידוש האש על ידי האויב, אם הוא ירצה להשתמש בתירוץ של הפרת ההסכם על ידי הכנסת נשק חדש לארץ-ישראל. רק הממשלה יכולה להחליט על בואה של האלטלנה. זאת היתה הכרתנו ולפיה פעלנו.
אבל כבר לימדונו השוודים, בימי המלחמת העולם הראשונה, כי חשוב לדעת, לאיזה צד להיות נייטרלי.
הודענו, באופן מוחלט, כי לא יהיה ארגון צבאי במדינת ישראל.
ההסכם על דרך הצטרפות של חברי אצ"ל לצבא – ההצטרפות עצמה לא עמדה כלל לדיון – נוסח בטיוטות מספר, עד אשר הגענו לחתימתו. באחד הימים, הודיע לי מר גלילי, כי נוסח אשר קרא באזני, לאחר הדיונים המפורטים בינינו, קיבל את אישורו של שר הבטחון. היה כתוב בו, בסעיף הראשון, כי "מפקד הארגון הצבאי הלאומי יורה לחברי אצ"ל להתגייס לצבא הגנה לישראל וגו'" אמרתי לנציגו המוסמך של שר הבטחון, כי נוסח זה אינו נראה לי. ברגע הראשון לא הבין איש שיחי לאיזה כיוון מופנית הסתייגותי. הסברתי לו. אמרתי, כי היום יש לנו מדינה ריבונית והיא המורה לאזרחיה חברי אצ"ל להתגייס לצבאה. מפקד האצ"ל אינו צריך להורות על כך... וכך נוסח הסעיף הראשון של ההסכם: "חברי הארגון הצבאי הלאומי יתגייסו לצבא הגנה לישראל בהתאם לצווי הגיוס של ממשלת ישראל וישבעו שבועת אמונים הנהוגה בצבא."
עם קביעת מקום העגינה, שודרה הוראה לאניה לשנות את נתיבה. עם התקרבותה לחופי הארץ החילונו מקבלים ממנה, לשמחתנו, אותות אישור להוראותינו. את כל שאר הפרטים עיבדו המומחים, מתוך הבנה הדדית מלאה. החל הדיון על חלוקת הנשק. הצענו, כי עשרים אחוז ממנו, יישלח לירושלים, לגדוד האצ"ל, על כך ניתנה לנו הסכמה מפורשת.

את שאר הנשק הצענו לחלק לגדודים, המורכבים מחברי אצ"ל, בתוך הצבא, ולגדודים אחרים. כלום היתה זו הצעה מוגזמת, לא חוקית, לא מובנת? הן מטה חטיבה, בצבא הקיים, באחדותו, במשך דורות, דואג לנשק טוב בשביל חייליה, במקרה שלנו, שוב לקראת חידוש הקרבות, עדיין לא ניתן לגדודים, המורכבים מחברי אצ"ל, נשק ראוי לשמו. לא היה לנו טענות. הנשק לא היה, אבל עתה הוא בא, הוא לא נועד לאצ"ל, כפי שנאמר באורח רשמי, תוך היפוכה המזוויע של האמת. אבל מדוע לא לחלק נשק, הבא ממקור זה, לאחיהם למלחמה, במשך שנים רבות, הנמצאים בצבא, למען יוכלו לעמוד במערכות ישראל? גם הצעה זו היתה טבעית. אך היא לא נתקבלה. ומשלא הגענו להסכם בנקודה זו, היחידה שלא הוסכמה, שוב נאמר לי בטלפון, על ידי נציגו המוסמך של שר הבטחון: אנו מושכים את ידינו מכל עזרה בהורדת הנשק. לא נאמר: אם כך, אנו מבטלים את הסכמתו לבואה של האניה, שהיתה עדיין מהלך ימי שייט מן החוף; או, אם כך, אל תבואו לכפר ויתקין, הצבא יגיע שם ויטפל בפריקה. את הדרך למושב הזה, אפשר לסגור על ידי מחסום עם זקיף אחד. אתם, נאמר לנו, יכולים לפרוק, אנחנו לא נעזור לכם. הקשר נמשך. לא של אצ"ל נגד ממשלה אלא להיפך.

שום איש אצ"ל לא פתח באש, לא בכפר ויתקין ולא בחוף תל-אביב, מול אותו רחוב פרישמן. בשני המקומות ובאחרים, נפתחה אש קטלנית עלינו, על אנשי אצ"ל בלא אזהרה מוקדמת.
משהוקפנו לפתע על ידי גדודים שלמים, נמסר לי, כעבור זמן אולטימטום לעשר דקות. הוא נחתם על ידי קצין. הוא לא נוסח על ידו. ביקשנו בירור עם נציגי הממשלה. קיבלנו סירובים.
עברו לא עשר דקות אלא שעות מספר והוסכם בינינו, חברי האצ"ל הנצורים, כי אעלה על סיפונה של אלטלנה ונשוט לתל-אביב, כדי לבוא משם בדברים עם חברינו במטה הזמני עם נציגי הממשלה. קיימנו מסדר פרידה. לפתע, ללא כל אזהרה, נפתחה עלינו אש מרגמות ומקלעים. הוא הדין בעלותנו על הסיפון.

בתל-אביב נתקבלנו באש. אך היא לא פגעה באיש. במשך היום, בעמדנו על שרטון, התחלנו להוריד, בסירתנו, כמות של נשק. הודענו, כי לחיילי ישראל הוא, ולא נגדם. שוב, בלי אזהרה כלשהי, נפתחה אש קטלנית על הסירה ועל האניה. או אז נהרגו ונפצעו אנשינו. אז גם היו חילופי אש. אנשינו ניסו להגן, ממש באורח אינסטינקטיבי, על חבריהם. האש מצידנו הופסקה מיד. מן העבר השני, הוסיפו לירות ולקלוע, ביחוד כאשר אחד הנוסעים היה עולה על הגשר. סירתנו נפגעה ולא יכלה לשוב אל האניה, כדי להוריד את הפצועים. לפתע, התקשר עמנו ברדיו איש פלמ"ח והציע, כי תהיה הפסקת אש, בתנאי שתופסק כל פריקת נשק. הסכמנו. ביקשנו סירה, שתוריד את פצועינו. הובטח לנו לשלחה במהרה. היא לא באה. עברו שעות מספר. היה שקט מוחלט. לפתע, - פגזים. שאלנו להתחייבות להפסיק אש. התשובה היתה: הפקודה להפסיקה עדיין לא הגיעה לכל יחידות הצבא... כך הופגזה והוצתה אלטלנה בטעות או בהטעייה?

משמיצינו מדברים על עריקת חיילי אצ"ל, או בריחתם. ייכלמו. מצאו להם "עריקים", בלוחמים אשר, במשך שני, ללא הפוגה, סיכנו את נפשותיהם למען האומה. אך, נכון, הם קיבלו ידיעות מחרידות שאחריהן חשו לעזרתם. מי היה זכאי מבחינה אנושית, לדרוש מהם, כי ינהגו אחרת? גם על כך הריני מקבל על עצמי את מלוא האחריות. אבל אלה, אשר הוציאו גדודים על ציודם, מקווי החזית השונים, ושלחום נגד קומץ אזרחים בלתי מזויינים, ללא צורך וללא הצדקה - אלה חייבים הסבר על מניעם.

מספרים לנו, כי חברי פלמ"ח קפצו לים, כדי לעזור לנמלטי האניה הבוערת. אם סיפור זה דרוש להקלה על המצפון, ניחא. הייתי, יחד עם חברי, בים. את הפלמ"חאים לא ראינו סביבנו. אבל שמענו את זמזום הכדורים סביב ראשינו. ואם חברי הפלמ"ח באו לקראתנו, אין זאת, כי גם הם לא הפסיקו את יריות חבריהם עלינו – ועליהם. אכן, כזאת היתה השנאה בימים ההם.

נשוב לסוגיה ההיסטורית של הפרישה. נעשה נסיון, בגלל הצליל, להפוך את השם פורשים לשם גנאי. לא יצלח. תואר כבוד הוא לנו. פרשנו לא לחיים קלים אלא למלחמת שחרור; לא לסיגופים אלא ליסורים; לא לקינות אלא למעשים. פרשנו מן העבדות ומן ההשלמה עמה, אל ההתנגדות הצודקת, הגואלת. השלכנו חיינו מנגד למען עמנו וארצנו. נלחמנו, סבלנו, ובעזרת השם, יכולנו. זכינו לתקומת ישראל לתקופותיהם, הכל נלחמו וסבלו. בכך אנחנו, הפרושים מכירים אבל מי שבא לשלול מאתנו את זכותנו, נאמר לנו בשלות נפש מוחלטת, הנובעת מהכרת המעשה: אמנם כן, בימים ההם, הנוראים והגורליים, פרשנו, ונתגאה בכך כל ימי חיינו.

חזרה למאמר חיפוש חדש