המצב המדיני והבטחוני (הרצאה בפני מועצת תנועת החרות) – בשלושה חלקים

גבירותי ורבותי, לא רק עלינו אלא גם על האויב לדעת את כל חומרת הפשע שביצע, בהתקיפו ובהטביעו בלב ים, את ספינת המלחמה הישראלית "אילת"... בקשר עם פשע זה כדאי להזכיר את הגדרת התוקפנות אשר בריה"מ דווקא הציעה בשעתה לשכנותיה באירופה ובאסיה. ומאז היא שבה ומציעה הגדרה זו בפני המוסדות הבינלאומיים. באמנה מיוחדת אשר רוסיה היתה יוזמתה, נאמר, בין השאר, כי בסכסוך בינלאומי תיחשב לתוקפן המדינה אשר תבצע ראשונה, עם או בלי הכרזת מלחמה "התקפה על ידי חיל הים על אניותיה של מדינה אחרת".

מומחים בשטח צבאי ניסו להבהיר לנו, כי הצבא המצרי התפרס ונכון במה שנקרא "מערך הגנתי" ולא במערך "התקפתי". משהובאה בפנינו האבחנה הזו, דחינו אותה ללא סייג. אמרנו, הן למדינאים שלנו והן, באמצעותם, למומחים הזרים האלה, כי אבחנה זו אין לה כל משמעות מבחינה בטחונה של מדינתנו. בדרך כלל אין מערך אופנסיבי גרידא. כל צבא הנערך להתקפה חייב להתכונן גם להגנה. ואילו בימינו, עם הנשק מהיר הירי, ועם היחידות מהירות התנועה, ניתן משך זמן קצר מאוד להפוך מערך הגנתי להתקפתי.

בעינינו, הדבר העיקרי והמכריע הוא לא אם האויב נערך במערך אופנסיבי או דפנסיבי, אלא אם מערכו הוא אגרסיבי. ולא היה שום ספק בעינינו כי המערך אליו יצאו חילות מצרים דרך קהיר ואלכסנדריה לאורך כל חצי האי סיני, הוא מערך תוקפני לפי ההצהרות של הרודן המצרי עצמו והודעותיהם של עושי דברו.

בכל הסכם בינלאומי לרבות מגילת האו"ם, ואף הסכמי שביתת הנשק, קיים איסור לא רק על תקופנות, אלא גם על איום בה. קמה מצרים ובאזני העולם כולו היא אומרת, כי תתקוף את מדינת ישראל. באו תועמלנים וקבועים אף באזני כל העמים; בלוף. לא פשע; צחוק. ודאי, אין לנו שום צורך או סיבה להיבהל מפני איומיו של נאצר, אבל מדוע צריכים אנחנו לטהרו מן העוון של איום גלוי וישיר של תוקפנות. באשר לריכוזי צבא עויינים נקראות מדינות, או מסכימות להוכיח, כי הם אינם קיימים ואילו מצרים, להיפך. היא לא רק משלחת חילותיה לעבר ישראל, אלא אף מתפארת בכך, ושוב מדוע עלינו לנקותה ע"י האמירה: "לא רציני".

בין ה-15 למאי ועד ל-1 ליוני נכרתה ברית תוקפנות משולשת בין מצרים סוריה והממלכה שהיתה קרויה "ממלכת ירדן", עמדנו בפני תכנית התקפה בכל שלוש החזיתות, ועלינו לומר את זאת היום, דווקא לאחר הישועה שהיתה למנת חלקנו, לעצמנו לבני עמנו, ולכל העמים, כי אמנם כן עמדנו בפני סכנת השמדה. כוחות צבאיים אדירים רוכזו נגדנו בבת אחת בשלוש חזיתות. המטרה המוצהרת של האוייבים בצפון מדרום ומזרח היתה, לא רק לעלות לכבוש את החלק של ארץ-ישראל שהיה בידינו, אלא להשמיד איש, אשה וילד. זאת היתה המגמה, זאת היתה המטרה, ולאור הסכנה ההיא שכמותה לא היתה נשקפת לעמנו מאז שנת 1945 הוקמה ב-1 ביוני 1967 ממשלת הליכוד הלאומי.... לפי הכרתנו ממשלת הליכוד הלאומי היא בין גורמי הנצחון. אנחנו יודעים מה התרחש בכל פלוגה. בכל גדוד, בכל חטיבה, בכל אוגדה, בכל פלוגה, בכל גדוד, בכל חטיבה, בכל אוגדה, בכל מחנה על חולות הנגב, בצפון ולאורך הקו המזרחי. אנחנו יודעים מה אירע בכל בית בישראל, אנחנו אף יודעים מה קרב בכל בית יהודי בתפוצות הגולה, אנחנו אף למדנו מה היתה תגובתם של עמים זרים ברחבי תבל.. . מליבותיהם, ולא רק מפי-פיותיהם של חיילי ישראל המגוייסים, הנצבים מול אוייב אכזרי, הרוצה לרמוס אותם כדי להגיע לתל-אביב, פרצה קריאת גיל. בכל בית בישראל, ב-1 ביוני אור ליום ו', היה חג... ודאי, אם מדברים על "הרחבת הממשלה" יש לומר בפה מלא ולהודות כי ההרחבה היתה, אם מותר לומר כך, מצומצמת מאוד. היו שמונה עשר חברי ממשלה ונוספו עליה שלושה. בסך הכל 16% התוספת הכמותית היא באמת קטנה, אבל שלושת חברי הממשלה שצורפו אליה ב-1 ביוני ייצגו ומייצגים 360 אלף אזרחים בוחרים בישראל על פי התוצאות של הבחירות לפני שנתיים. ממשלת הליכוד הלאומי מייצגת היום למעלה מ-90% של אזרחי ישראל. זוהי מידת ליכוד לאומי שכמותה קשה למצוא. אם היא קמה מרצון חופשי של אומה בת –חורין,

לפני מספר שבועות הצלחה בריה"מ בנסיונה לקבל המלצה של מליאת עצרת האו"ם לאמור: בעצרת עצמה יתקיים דיון על הסוגיה המשפטית, המדינית והצבאית מי הוא התוקפן. ובכן אלו ההגדרות הסובייטיות ביחס לתוקפנות. התוקפן בסכסוך בינלאומי יהיה זה או תהיה זו המדינה אשר הראשונה תבצע את אחת הפעולות הבאות: א. הכרזת מלחמה על מדינה אחרת, פלישה של כוחותיה המזויינים, עם או בלי הכרזת מלחמה, לשטח של מדינה אחרת התקפה על כוחות יבשה, ים ואוויר, עם או בלי הכרזת מלחמה,על אוניות והאווירונים של מדינה אחרת, בלוקדה ימית של חופים או נמלים של מדינה אחרת, מתן סיוע לקבוצות מזויינות המוקמות של שטחה של אותה מדינה אשר חדרו לשטחה של מדינה אחרת, או סירוב, על אף הבקשה של המדינה שלתוכם חדרו קבוצות מזויינות אלה, לנהוג בשטחה שלה בכל האמצעים אשר לרשותה כדי למנוע מקבוצות אלה כל סיוע או הגנה.

לאור האמנה הזו. לאור ההגדרות האלה יוצא:מדינות ערב ערכו תוקפנות נגד ישראל על ידי הכרזת מלחמה על ישראל. הכרזת מלחמה זו היתה מפורשת, ראש ממשלת דמשק הודיע: "האומה הערבית עומדת כולה מאוחדת בעיצומה של המערכה, שהמטרתה למחות את ישראל מעל למפה". כלום נשמעה אי פעם בהיסטוריה הכרזת מלחמה יותר ברוטאלית?

נאצר מצדו אמר באחד מימי מאי: "המטרה המרכזית איננה חסימת מיצרי מפרץ עקבה, אלא השמדת ישראל. חוסיין אמר: "זאת הפעם אנחנו קמים כדי לשחרר את הארץ השדודה בלשונו ' פלסטין'". בכל אלה היתה הכרזת מלחמה. לכן, על פי ההגדרה הסובייטית, הופעלה נגדנו התוקפנות המשולשת. בלוקדה של חופים ושל נמל. חסימת מיצרי אילת, כדי לחסום את הדרך אל הנמל הדרומי שלנו, בנתיב מים בינלאומי, על פי ההגדרה הסובייטית זוהי תוקפנות. ועתה הפיסקה החמישית על קבוצות מזויינות החודרות לשטח של מדינה ועל אף התביעה לפרק אותן לא להגיש להן סיוע והגנה ממשיכות להיות קיימות ומוסיפות לחדור. מבחינה זו מדינות ערב מקיימות תוקפנות במשך כל 19 השנים מאז קמה מדינת ישראל. במידה עוד יותר גדולה הן עשו כן עד מבצע סיני, במידה הרבה יותר גדולה עשו כן בשנה האחרונה, ועלי להוסיף, כי מאחר ושמענו את ההודעות, הן של הסורים והן של המצרים והן של השליטים ברבת עמון, מאחר שאנחנו רואים את המעשים, כל מדינות ערב לדעת, כי הן, עלפי ההגדרה שהוצעה על ידי בריה"מ, לא רק לשכנותיה אלא לכל עמי תבל, אף לפני מספר שבועות מעל במת ארגון האומות המאוחדות תוקפניות הן במצב מוכרז וקיים ונמשך של תוקפנות.

התקפת-נגד על התוקפנות היא חובה ולא רק זכות, התקפת נגד על האגרסור היא הגנה לאומית, היא טבועה במשפט הבין לאומי. לרבות סעיף 51 במגילת האומות המאוחדות המדבר על זכות טבעית, "אינירנט רייט". והיא כמובן מוצאת את ביטוייה במשפט הבין לאומי על פי מסמכים אחרים.

לאחר הדברים האלה ברור שאותו סעיף 2 במגילת האומות המאוחדות חל על אויבינו, לא עלינו. ובעקבות מלחמה שיש בה שימוש בזכות הגנה לאומית עצמית כנגד תוקפנות, כדי להביס אותה – שינויים טריטוריאליים הם חוקיים, הם מקובלים והם אף חותים במשפט הבין-לאומי. כך נעשו השינויים הטריטוריאליים כמעט אחרי כל מלחמה בחוזה שלום, במשא ומתן על חוזה שלום. אלזס-לורן נכבשה מידי צרפת אחרי מפלתה בסדן בשנת 1870. בחוזה השלום אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה, בהסכמתה של גרמניה, על פי החוזה של ורסאי, אלזס-לורן להיות חלק בלתי נפרד של צרפת. גרמניה נאצית שבה וכבשה את איזור המריבה ההיסטורי המפורסם הזה בשנת 1940 ואף סיפחה אותו אליה. בשנת 1945 חזרה אלזס-לורן להיות חלק בלתי נפרד של צרפת. נשיאה של צרפת טוען כי אין לעשות פיט-א-קומפלי על ידי מלחמה, כפי שתיארתי אותה, בהתאם למשפט הבילנאומי ולזכות להגנה לאומית עצמית.אין עדיין חוזה שלום בין גרמניה לבין צרפת, אבל אלזס-לורן, סופחה באופן בלתי חוקי על ידי התוקפן הגרמני, חזרה להיות חלק בלתי נפרד של המולדת הצרפתית.

וירושלים, שכם,, בית לחם וחברון? ודאי שיש הבדלים. לא אעמוד עליהם היום ; מספיקה עצם השאלה. אם שם, בעקבות מלחמה נכד תוקפנות בוטל סיפוח בלתי-חוקי והוכרה הזכות ההיסטורית לבעלות, על אחת כמה וכמה ביחס לנחלת אבותינו ההיסטורית אשר זכותנו עליה נצחית היא ושום כיבושזר מעולם לא בטיל את הזכות הזאת.

משום כך עלינו לדחות לחלוטין את הטענה, שאין לה כל יסוד במשפט הבין-לאומי, כי לאור מה שהתרחש בין ה-5 לבין ה-11 ביוני, לא יתכן מבחינת משפט העמים לערוך שינויים טריטוריאליים בעקבות מלחמה כזו. התוקפן – לעולם אל יחזיק בידיו את אשר השיג בתוקפנות הדמים שלו. מי שמדביר תוקפנות, מי שמביס תוקפן, זכותו היא לקיים במשא ומתן בחוזה שלום שינויים טריטוריאליים.

עלינו להשתמש, גם בגלל סיבות אלו, במושג-המדיני והמשפטי הממשי: חוזה שלום. על פי המשפט הבין לאומי, כפי שגדולי המומחים מסבירים לנו, מסתיימת מלחמה באחת משלוש הדרכים הבאות: הפסקה פשוטה של פעולות האיבה, חוזה שלום או הדברה, סביוגיישן, בלע"ז... המשפט הבין לאומי קובע: "מאחר שבמקרה והמלחמה מסתיימת על-ידי הפסקה פשוטה של פעולות האיבה חוזה שלום שעדיין לא נחתם איננו מכיל את התנאים לשלום בין הצדדים הלוחמים, השאלה עולה האם המצב שהיה קיים בין הצדדים לפני פורץ המלחמה"סטטוס קוו אנטה-בלום", צריך להיות מוחזר לקדמותו, או המצב כפי שהוא קיים בין הצדדים בזמן שהם פשטות הפסיקו את פעולות האיבה "סטטוס קוו פוסטבלום", צריך להוסיף להיות קיים". הרוב של המחברים, בצדק, קובע שהמצב כפי הוא קיים בשעה שהופסקו פועולות האיבה נעשה על ידי הפסקתן כאילו מוכר על ידי אותה הפסקה ומשום כך היסוד ליחסים הבאים העתידים בין הצדדים הוא הסטטוס הקיים".

המצרים מציעים היום את הנוסחה של אי-לוחמה, או בלע"ז נון-בליג'רנסי. שמעו, שמעו: נאצר אומר היום שאפשר היה להתחיל בהחייאת הסכם שביתת-הנשק משנת 1959 אשר "למעשה קבע את ההתפתחות לקראת אי-לוחמה". את זאת אומר נאצר באוקטבר 1967. אנחנו זוכרים שטענותיה של מצרים, בעקר ביחס לזכותה כביכול לסגור את תעלת סואץ בפני שיט ישראל, מבוססות על תביעת הלוחמה לבליג'רנסי או מצב מלחמה. כך פירשו המצרים את אמנת קושטא מ-1888 המבטיחה חופש שיט לאניות סוחר ומלחמה נושאות דגל כלשהו. ואילו, כך טענו המצרים, אם יש מצב מלחמה, על פי אותה אמנה, הם זכאים לסגור את התעלה בפני האויב, בפני מדינה שעמה הם מקיימים מצב מלחמה.

עכשיו התעורר נאצר ואומר שהסכמי רודוס משנת 1949 בעצם קבעו מצב של אי-לוחמה והוא מציע לנו הסדר כזה. איך הוא מפרש את המצב של אי-לוחמה ראינו במוצאי שבת, ליד חוף סיני. אבל עלינו לזכור כי הנוסחה הזו, כפי שידוע לנו, של אי לוחמה מתגלגלת עתה בין משלחות האו"ם. מדי פעם בפעם נפגש נציג אמריקאי עם נציג סובייטי, נציג לטינו אמריקאי עם נציג אירופאי, נציגה של יוגוסלביה עם נציגה של הודו, תומכי המערב ותומכי המזרח ונייטרליסטים. מדי פעם בפעם הם נפגשים ומנסים לעבד נוסחה. תכנה העיקרי של הנוסחה הוא, כי הערבים יכריזו נון בליג'רנסי, והמצב יוחזר לקדמותו. משום כך נודעת חשיבות מדינית רבה לתביעתנו לחוזי שלום, חתומים ולמשא ומתן ישיר על תנאי כריתתם.

הפירוש שלפיו בחוזה שלום יש מלכתחילה השערה של ויתורים טריטוריאליים חסר כל יסוד במשפט ובנוהג ובמציאות הבין-לאומיים, כפי שהוכחתי על-ידי איזכור חוזי השלום בורסאי ובטריאנון בסכר ובלווואן. נהפוך הוא, חוזי השלום ההם חתמו שינויים טריטוריאליים. ובמשא ומתן על חוזה שלום יש מה שנקרא במשפט הבין-לאומי, "סעשן" cession על פי הסכם, גרמניה בחוזה שלום של ורסאי, הסכימה וחתמה על אותם השינויים הטריטוריאליים לטובת צרפת או לטובת פולין, או לטובת דניה או לטובת צ'כוסלובקיה שקמו בעקבות מחמת העולם הראשונה. את הנוסחה של נון-בליג'רנסי יש לדחות על הסף ללא סייג, ואנחנו נדחה אותה על-ידי הגורם הבין-לאומי המשפטי. החיובי, המובהק: חוזה שלום. באין חוזה שלום, המצב הקיים – קיים ויהיה קיים. כך קובעות האסמכתאות במשפט הבין-לאומי.

בחלק השני של שיחותיו עם מנהיגי מצרים מצא דירנגל פוט שהם מוכנים להשוות את המצב במזרח התיכון למצב באירופה המרכזית בסוף מלחמת עולם השניה... אם המצרים עושים השואה כזו, מה אנחנו כי נלין עליה. זוהי באמת ההשוואה הנכונה על פי המשפט הבין-לאומי. אולם חובתי להבהיר הבדל מסויים בין נוסח הודעה שהיה קיים עדי ועידת חרטום לבין נוסח החלטה שפורסם בעקבותיה, לאחריה. ובאופן מיוחד לפני מספר ימים. עדי ועידת חרטום נאמר: "כל עוד אין חוזה שלום נעמוד בכל המקומות אליהם הגיע צבאנו ביום הפסקת האש ללא יוצא מן הכלל. לדעתי, זו היתה הודעה נכונה. להלכה צריך היה להניח – אני מדגיש: להלכה – שיכול להיות משא ומתן על חוזה שלום, אדגיש את המלה פעם שלישית: להלכה, ואסור לבטל אותה, מבחינת המשפט הבין-לאומי ומבחינת הזירה הבין-לאומית. אבל, נתכנסה ועידת הפיסגה הערבית בחרטום. היא קבעה, בשם כל מדינות ערב, כי אין מכירים במדינת ישראל, אין משא ומתן עמה, לא יהיו חוזי שלום אתה. זוהי עובדה מדינית מובהקת. אסור להתעלם ממנה. אין עוד לומר בישראל: "כל עוד אין חוזה שלום", יש לומר: מאחר ואין חוזה שלום וגו'. זה סילוגיזם. מאחר שאין חוזה שלום, המצב הקיים, מוסיף ויוסיף להיות קיים. זוהי המשמעות של החלטת הממשלה, שנתקבלה לפני ימים מספר. הממשלה קובעת: מדינות ערב מסרבות להכיר במדינת ישראל לנהל משא ומתןולכרות עמה חוזי שלום. נוכח עמדתן זו של מדינות ערב, תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב שהקבע בהסכמי הפסקת האש. על פי המשפט הבין-לאומי, על פי המציאות הנראית לעין באירופה המרכזית, באישורן של מדינות ערב, על פי הצורך של בטחון ישראל וזכותה בימים באים.

הבאתי הודעה אפיינית של דינגל פוט בשם מנהיג מצרים. אבל מפיו למדנו בפעם הראשונה על דברים אחרים שבאזניו השמיע נאצר עצמו ואף הם אופייניים מאוד. שאלתי את נאצר, מספר לנו דינגל פוט, מה ביחס למפרץ עקבה, נאצר אמר, שלפי דעתו" הרפובליקה הערבית המאוחדת – כוונתו למצרים – היתה זכאית בכל שעה במשך עשר השנים האחרונות לסגור את המפרץ,לאניות ולסחורות של ישראל. בפעם הראשונה אומר נאצר הרגישה מצרים את עצמה חזקה במידה מספקת כדי לעשות זאת". איך שליט כשאלהים בא להענישו מבלבל במוחו, ואומר דבר שטות כזה – לאלהי ישראל, המכביד את לב פרעה, מימי קדם ועד ימינו שלנו- פתרונים.

עשר שנים לפני כן הודיעה מדינת ישראל מעל במת ארגון האומות המאוחדות שסגירת המפרץ לשיט ישראלי תיחשב – איך אומרים הרוסים, ל"פעולת תוקפנות" על הודעה זו של מדינת ישראל סמכו ידיהם נציגי ארה"ב של אמריקה, נציגי בריטניה, נציגי צרפת והרוסים לא היו צריכים באופן מיוחד לאשר את ההודעה שלנו כי הם אישרו אותה כבר בשנת 1933 באמנה המיוחדת בין אסטוניה וליטא ולטביה, לאמור: בלוקדה לאורך חופים ועל נמלים. ובכן כל העולם סמך ידו על הודעה זו של מדינת ישראל, כי סגירת המפרץ תיחשב באקט של תוקפנות שנגדו יכולה ישראל להפעיל את סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות כזכות הקבועה במשפט הבין-לאומי. אחר כל אלה אומר נאצר, מצרים היתה זכאית בכל שעה ב-10 השנים האחרונות לסגור את המפרץ, כלומר אניות ישראליות וסחורות ישראליות לא תעבורנה. דברים אלה, לאור מה שקרה בין ה-5 ל-11 ביוני, כשאנחנו כבשנו את שארם אל שייך, הם אופייניים מאד; הם חלים לאעל העבר אלא על העתיד. פירושה של הודעת נאצר באזני דינגל פוט היא שבכל תקופה אחרת תראה את עצמה מצרים זכאית לסגור את המפרץ. השאלה היא רק מתי היא תחשוב, שהיא בשביל מעשה זה חזקה במידה מספקת, מתי היא תחשוב ואי מתי היא תטעה לחשוב. מהודאה זו משתמעת מסקנה: חופש השיט במפרץ אילת תלוי בנוכחות צבאית של ירשאל והיא שתבטיח את השיט החופשי לכל אומות העולם.

אבל הבעיה הדמוגרפית שבגללה חסידים מובהקים של הרעיון הדמיוני על מדינה דו-לאומית, החלו לפתע "לאיים" עלינו במדינה לאומית – קיימת. להבדיל בין מדינה דו-לאומית לבין מדינה דו – או רב-אתנית. או דו – או רב-אוכלוסית. תלמידיו של ז'בוטינסקי תמיד ידעו להבחין בין מושגים וללכת , בעקבות האבחנה הנכונה, בדרך הנכונה הרעיון של מדינה דו-לאומית היה דמיוני. לפיו היתה צריכה לקום בארץ-ישראל מדינה יהודית-ערבית, והממשל בה היה מתחלק שווה בשווה. טוב שאז איש לא העלה את הרעיון של ממשלה ובה 21 חברים. אבל מספר חברי הממשלה, לפני הפיכתה לממשלת ליכוד לאומי היה די מתאים מבחינה זו. 18 ניתן לחלוקה. 9 מיניסטרים יהודים, 9 מיניסטרים ערבים, וכך לאורך כל הקו ברשויות המדינה, זה הרעיון של מדינה ד-לאומית: שוה בשוה, בשלטון, ברשויות. אנחנו דחינו רעיון זה ואמרנו שאין בו שום אחיזה במציאות. הנכם רואים מה קרה לעם ישראל כאשר בהסכם דו-או תלת-מפלגתי ניסו לקבוע בסעיף 5 איך תוכב הועידה מלכתחילה. עכשיו נבין מה היה עמנו, לו תכנית כזו של מדינה דו-לאומית היתה מתגשמת, הפאשר להקפיא את החיים?

מספיקה שאלה זו כדי להבין שצריך לדחות, גם היום, כפי שצריך היה לדחות בעבר, את ההצעה הזאת של מדינה דו-לאומית. לא כן מדינה של דו-או – רב אתנית. מעולם העם היהודי לא טען למדינה בארץ אבותיו שבה יהיו יהודים בלבד. מעולם לא היתה טענה כזו. מעולם לא עלתה סיסמה כזו על דגלה של הציונות הממלכתית, מעולם לא הגיש תביעה כזו לאומות העולם תיאודור הרצל, מעולם לא דיבר על כך מקס נורדאו כשהוא דרש בשנות ה-20 על פי בטויו המפורסם "לזרוק" חצי מליון יהודים לארץ-ישראל (הלאוי והיו שומעים בקולו ומי יודע אם גורל עמנו גם בגולה לא היה אחר). מעולם לא דרש דבר כזה זאב ז'בוטינסקי. הוא עמד בפני ועדת פיל, בפני חקירת שתי וערב של חבריה, שאחד מהם, אם זכרוני אינו מטעני, הומבולט, שאל אותו מה יהיה על המדינה היהודית שאתה מטיף לה, הן זה רעיון שלא ניתן להגשים אותו, יש רוב ערבי בארץ-ישראל. השיב לו זאב ז'בוטינסקי: זה רעיון מציאותי לחלוטין, תנו לנו אפשרות להביא לידי מצב שבו יהיה רוב של 51 אחוז יהודים בארץ-ישראל והרעיון שלי מוגשם. ודאי, זאת היתה תשובה לשאלה קנטרנית. מובן מאליו שלא על 51 אחוז בלבד בנוי הרעיון של מדינה יהודית, עם רוב יהודי. אבל תשובתו של נושא רעיון הממלכתיות, אחרי הרצל, בדורנו, היא אופיינית מבחינת ההכרה, שאפילו רוב קטן יאפשר לנו להקים ולקיים, כפי שזוהי זכותנו וחובתנו, מדינה יהודית בארץ-ישראל.

אינני רוצה בגלל סיבה מובנת, להציג שאלות רטוריות על הסכמה להקים מדינה בחלק קטן של ארץ-ישראל, בו היה רוב יהודי פחות מ-55 אחוז, העיקר, יש היום רוב יהודי גדול בארץ-ישראל המשוחררת המערבית. דיברו קודם על אוכלוסיה ערבית של 40 אחוז; המיפקד הוכיח שזה איננו המספר הנכון. המדינה היא מדינה יהודית. הארץ הזו יש לה שמות שונים. אחד מהם הניתן ע"י אוייבינו כדי לקטנר אותנו. על משקל פלישתים שלא פסקו לשפוך את דמנו במשך דורות רבים. שונאינו קראו לארץ הזאת בשם פלסטינה, בשפות אחרות פלסטין, פלשתיין, פלשתינה. השמות השאולים הם שונים, אבל הארץ הזאת יש לה שם אחד ויחיד ומייחד, היסטורי ונצחי, מימי קדם ולעולמי עד, - ארץ-ישראל. ובארץ-ישראל היהודית, עם היהודים המקיימים בה את המדינתם, ואת שלטונם, יכולים לחיות אזרחים בני לאום אחר ובני דת אחרת, ערבים ודרוזים, מוסלמים ונוצרים, זאת הכרתנו, זה רעיוננו. את הרוב היהודי צריך לקיים; ונקייים אותו על-ידי עלייה רבתי. נכון שעדיין לא החלה, אבל היא תבוא אנחנו מאמינים בכך באמונה שלמה. ומובן מאליו שראשיתה עתה מן הארצות החופשיות.

יהודים, ולפני הכל ציונים, היום העלייה ציונה, שיבת ציון המונית, היא בבחינת פיקוח נפש לאומי. פיקוח נפש על פי אמונתנו ומסורתנו הנעלות דוחה שבת, דוחה כל דבר, פיקוח נפש לאומי דוחה ומן הדין שייחדה שיקולים אלה או אחרים, גם כלכליים. ולבני הדור הצעיר הטוענים לסיום האוניברסיטה נאמר: בארץ-ישראל יש אוניברסיטאות טובות מאוד, ותוקמנה עוד. פיקוח נפש לאומי דוחה כל דבר, צריך לעלות בהמונים. אמנם כן, כדי לאפשר עליה המונית צריך לדאוג לקליטה המונית, כדי שתהיה קליטה המונית דרוש משטר של קליטה, כדי שיהיה משטר של שליטה, דורשים על פי הכרתנו, שינויים יסודיים במשטר הכלכלי הקיים במדינת ישראל. אולם אסור לומר: עד שלא יחולו שינויים אלה אנחנו נשב בניו-יורק, בואנוס איירס, במונטבידאו ובלימה, בסנטיאגו ובפריס. ראשית עד לבחירות הבאות יש הרבה זמן, שנתיים, בימינו, הן תקופה שלמה. לכן, לפי דעתי, צריך עתה להוסיף לחשוב על ארץ הבחירה ולא על עולם הבחירות. יבוא היום, זה חוק הדמוקראטיה, אך עתה המערכה בעיצומה. המלחמה עדיין לא נסתיימה, מכל מקום, שנתיים כפי שאמרתי, זה זמן רב, ואין לדעת, יש תקוות, יש הכרח תהיה הסברה. אבל אין לדעת מה תהיינה התוצאות בשנת 1969. בקגלל פיקוח נפש לאומי צריך לעלות היום ולא לדחות את יום העליה עד שיחולו השינויים צריך לעלות גם כדי לעזור להביא לידי השינויים שיביאו לידי קליטה, שתביא לידי עליה.

יש גורם שני, וגם עליו צריך כמובן לעמוד היום. גבירותי ורבותי, את הדברים יש לומר במפורש. נשתמש במונח ארצישראלי ישן. עם העליה מבחוץ דורשה עליה פנימית, אבל למה לנו השמות האלה, בפשטות.. הבו לנו בנים, לרוב. גם לזה דרושה עזרה