משטר, משטרה ואמת

המשטרה בנוייה על פי מתכונת צבאית. יש בה מפקדים ופיקודים לדרגותיהם. המשמעת מחייבת בה, ממש כמו בצבא. אבל כל איש יודע, כי אין משמעת אמת, בלי דוגמא אישית של מי שזכאי להטילה. משום כך, אין המושג "כבוד", בארגון צבאי ראוי לשמו, מושג ערטילאי. פירושו האמיתי איננה התנפחות מתיהרת, שמצאה בימים עברו, את בטוייה בנכונות מתמדת לשלוף חרב ולצאת לדו-קרב על מלה או תנועה עולבת. הכבוד בצבא, או בארגון הפועל על פי תכניתו, הוא, אם מותר לומר כך, נשמתה של המשמעת, אוי לו לצבא, אם מפקדיו לדרגותיהם מטילים רצונם רק בתוקף הסמכות הפיקודית, רק בכוח המורא. צבא כזה יכול להבריק במצעדי ראווה, לנצנץ בכפתוריו, אולם בשעת המבחן, שהיא הקובעת, יכשל.

אף במשטרה הכבוד האישי של מפקדיה הוא אמת המשמעת, השוררת בה... החוק מעניק להם סמכויות שונות, שהן מועילות, כל עוד אינן מועלים בהן. אך מה עלול לקרות למספר בלתי נודע של אזרחיות ואזרחים, אם אלפי שוטרינו יתחנכו על מעל וכחש וכזב? איזו דמורליזציה עלולה לפשוט בקרב ציבור השוטרים, אם מפקדיהם, במקום להזהיר בדוגמתם האישית, מוקעים, בפני כס-המשפט, כדוברי שקר? אם לקצין הבכיר מותר לשקר, ישראל קצין זוטא, משום מה אסור לי לנהוג כמוהו? וכך עלול לשאול, שלב אחר שלב, כל קצין, כל סמל, וכל טוראי במשטרת ישראל. אנה אנו באים?

אם אזרחים, עליהם נכפה החוק, כך, שוטרים, הכופין אותו, על אחת כמה וכמה. הן השוטרים חייבים, בין שאר תפקידיהם, לחקור ולתבוע לדין את הנאשמים במסירת עדות שקר. איך יעשו זאת, אם הם עצמים נושאים על מצחם את אות הקלון על שבועת-שווא? כל פסי הכס, המקשטים את מצחיתם, לא יכסו על מה שנחרת מתחתה. בימינו גם הגונב מגנב אינו פטור. אולם לכל הדעות, אין זכות מוסרית למי שנשבע לשקר לתבוע לדין את מי שנשבע לשקר.

אם אזרחים רבים ילכו בעקבותיהם של קציני משטרה בכירים, תהיה עדות השקר למחלה ציבורית בישראל. למחלה זו שם אחד: סרטן מוסירי. היא תאכל כל חלקה טובה בגוף האומה, ובעיקר, בנשמתה. איך יעשו שופטי ישראל צדק, בעמדם מול פני המון, גדל והולך, של עדי שקר? כופי החוק שלנו, בהעיזם לפשוע בעדותם, אולי אפילו אינם מעריכים את חומרת מעשהם, לא רק כלפי היחיד, אלא כלפי האומה כולה.

אך מה עושים דבורי המשטר העליונים, בעמדם מול תופעת הרס זו? הם שומעים את השופטים, ואוטמים את אזניהם משמוע. הם קוראים פסקי דין מנומקים ואומרים: אלה אינם מחייבים אותנו.

בית משפט קבע, בצורה שאינה משתמעת לדו-פנים, כי עדים מסויימים, והם קצינים בכירים במשטרה, אמרו את ההיפך מן האמת ומה עושים הממונים והאחראים על קצינים מעל אלה? הם מביאים את הנידונים מבחינה מוסרית בפני שלשה מחבריהם, מהם מורכב, כרגיל, בית דין משמעתי, והללו קובעים, כי עדות השקר היתה כליל שלמות האמת. מה תאמרי, קוראת וקרוא נכבדים, על חוות דעת "משפטית" כזו?

אם זהו המופת, אשר עם הצדק והמשפט צריך לתת לעמים אחרים, מוטב לוותר עליו. אך אולי, בכל זאת היה מוטב לוותר על שרותם של קציניה המכשלה. והיתה משטרתנו טהורה – מעדי שקר? אני תקוה, כי קושיות אלו תתרצנה לפני בוא תשבי.

באולם בית המשפט נפרשה, לעיני כל, "חוקת המוסר" של סוכני הש.ב. עובדא זו כשלעצמה אופיינית מאד. כי אחת משתי אלה: אם הוראות הפעולה של השרות החשאי הן סוד כמוס, אשר גלויו עלול לסכן את בטחון המדינה, איך הן פורסמו, באזני עם ועדה, בבית-הדין? אך אם פרסום הוראות אלו אינו מזיק לבטחון, למה לא הובאו, במשך תשע שנים ת מימות, לידיעת הצבור, על ידי הכנסת, או, לפחות, על ידי ועדות חוץ ובטחון? יוצא, כי, כדי שעם בן חורין ילמד על עצם קיומו של שרות חשאי וכן משהו על דרכי פעולתו העקלקלות, צריך שמישהו ירצח; אחרת לא היה יודע, או היה מוסף לחיות בשקר המתמיד של שליטיו הטוענים בתמימות קורעת-לב, כי שרות חשאי בכלל אינו קיים. ובכן, איך נוכל לספר על מעשיו?

וודאי, זוהי טרגדיה בשביל כל שרות חשאי, אם הוא נאלץ לגלות את סוכניו, כדאים בפני בית המשפט. אולם שום משפט עצמאי, רואי לשמו לא יתחשב ב"טרגדיה" כזו. בית המשפט העליון באמריקה אף פסק לאחרונה, כי, משרד החקירות הפדראלי, העומד תחת פיקחו של משרד המפשטים, חייב לגלות את תיקיו הסודיים בפני הנאשמים וסנגוריהם, אם רצונו שמיסמכיו ישמשו חומר הוכחה.

מעדותו של הסוכן הפעיל (הוא קרא לעצמי, בלי דעת, איש שין-בית "אמיתי") נובע, כי עם הוראה, מותר לסוכני הש.ב. לעשות כל דבר אסור. הוא הסביר, כי עבירות מסויימות, "קלות יותר" מותר לשליחי הסתר לבצע, בתנאים מסויימים על פי שיקול דעתם. אבל בהגיע תור העבירות הקשות, לרבות אלימות חבלנית או רצח, זקוק סוכן להוראה מיוחדת. אין, איפוא, מנוס מן השאלה החמורה הבאה: מה יהיה, אם תנתן ההוראה – לרצוח? מי לכפנו יתקע, כי היא לא ניתנה במשך כל השנים, מאז קיימות אותן הוראות קבע, עליהן לא נדוע אלא עתה? ומי יערוב, כי הוראה כזו לא תנתן, בתנאים מסויימים, בעתיד?

נתגלה לכל, כי יש בתוכנו גוף, אשר קבע לעצמו חוקים, העומדים בניגוד לכל חוקי אנוש. קיומו ממסים. סוכניו לאלפים. הם רואים, אך אינם נראים. הם חונכו, במשך שנים רבות, לציניות עמוקה מני תהום. הם שמעו את האחראים להם, והם ראשי השלטון הממלכתי, אומרים, בלי תנודת עפעף, כי הש.ב. שולחם ומפרנסם, לא הקודם ואינו קיים. הם למדו מפיהם, כי השקר מותר הוא; למעלה מזה: מצווה הוא. הניתן כבר להעריך את שחיתות המידות אשר השקר הרשמי הזה הוא אביה מולידתה?