פרק מספר העתיד להיכתב חלק א'

בימים ההם הוכח, אולי לתמיד, כי את הצבא העברי המחודש אפשר לגייס, על מאות אלפי חייליו המצויינים, בכל יום ובכל שעת הלילה אבל אם מגייסים אותו, אי אפשר להחזיקו, זמן ממשוך באפס מעשה. הענין אינו פסיכולוגי. אמנם ידוע בכל צבא, הקושי הכרוך בעמידה מייגעת סבלנית בחפירות הגנה. כל צבא ראוי לשמו, חייב ללמוד אותה. חיילינו לומדים, גם יודעים. אבל המדינה, עליה הם נקראים להגן בנוייה כך, שאין היא יכולה, ימים רבים, להחזיקם, לרבבותיהם, במצב של המתנה, בלא החלטה על הכיוון, שיילכו כעבור זמן מסויים, אין מנוס מפני הבחירה בין שתי האפשרויות: או לשלחם קדימה, כדי לשבור את האוייב, או להחזירם לבתיהם, מתוך הנחה, אם נכונה היא, כי הסכנה חלפה. המשך ההמתנה, או הצפייה הסבילה, הוא עצמו יוצר סכנה למדינה. חיילינו מפיקים לקחים מן הקרבות. מנהיגינו חייבים ללמוד את הלקח המיוחד הזה מן הימים שקדמו ללחימה.

מדוע הצעתי את מר בן-גוריון לראשות הממשלה... בימים ההם, אשר לא יישכחו עוד מליבי, בקרוני, ביזמתם, אנשים רבים, מחוגים שונים. בדבריהם היתה תחושה של דאגה ושל דחיפות. לעת סכנה וחרדה, נפלו מחיצות, לא רק במהירות אלא ביסודיות. הלבבות נפתחו. הוסרה הצידה כל פורמליות. זכרונות העבר נמוגו. לא היתה להם עוד כל השפעה על חילופי הדעות, שלוו בדאגה מתמדת, גוברת. מן המגעים הדחופים האלה הוברר לי, כי בעוד האוייב מקיף אותנו ומאיים לעינו, מנת חלקנו הוא משבר בשטח הרגיש ביותר של החיים הלאומיים. כוונתי ליחסים בין הרשות האזרחית ובין הפיקוד הצבאי. בשבילי הכלל של עליונות הרשות הנבחרת על כוחותיה המזוינים של המדינה הוא מושכל ראשון. בכל התנאים. זוהי חוקת החיים של עם בן חורין. אבל החוקה עלולה לעמוד בסכנה, אם היא לא תישכן, ביחוד בשעת חרום, על מידת האמון האנוש, שהיא תורת החיים. אנשי הצבא היו מודאגים מן הצד האנושי ביותר של תפקידם: הן כל יום חולף יביא לרבוי האבידות, משיינתן הצו. עד היום מהדהדים דבריהם באזני. בבוא השעה מצאה דאגתם המצטברת ביטוי מובהק. תהיינה דעותיו של האיש כיום, אשר תהיינה, דבריו נחרתו בזכרון הלב. נאצר, אמר, לא היה מעז לרכז כמעט את כל צבאו מול פני צה"ל, אבל הוא סומך על הססנותה של ממשלת ישראל.