פירוז ופיוס

האיזורים המפורזים הם קללה, שאינה כתובה בתוכחה. הוגי רעיון הפירוז ומאמציו הניחו, כי האיזורים הללו יהיו מעין נווה חיץ בין הצדדים הניצים. אבל האמת היא, כי דווקא בהם, ולא רק עליהם, נשפך, מאז הקמתם, דם רב, עברי וערבי. ואיש אינו יודע, מה ילד יום, או ליל, או שחר. אם להשתמש בשמם המקורי, הרי יש, ובמקום להיות de-militarized zones, הם נהפכים לmost militarizes zones.
הסכסוך המתמיד הוא, למעשה משולש: בינינו ובין מדינו ערב ובין מוסדות או"מ. אנחנו טוענים לרבונות ישראל מלאה על האיזורים המפורזים. זוהי, כמובן, טענה צודקת. אבל הממשלה, המעלה אותה, מתעלמת מן העובדא, כי, בין מה שהיא תובעת להלכה לבין מה שהסכימה למעשה, ישנה סתירה מניה וביה. הממשלה הסכימה, כי, בזמן בלתי מוגבל, לא יורשה לישראל להחזיק באיזורים אלה את כוחותיה הצבאיים. והן זוהי הגבלה מובהקת של הרבונות הממלכתית. כלל גדול הוא, כי מדינה רבונית זכאית, בכל השטחים העומדים תחת שיפוטה, ליישב את אזרחיה ולהניע את צבאותיה. ואולי הבטוי השני, הצבאי, של הרבונות, אם מלאה תיקרא, הוא המכריע. כי אזרחים אנים עודים לפקודת המדינה, אלא אם טוטליטרית היא. אחת מזכויות היסוד של אזרח בן-חורין היא לבחור לו, על פי החלטתו, את מקום המגורין שלו ושל בני ביתו. אמנם, לאחרונה הושמעה איזו טענה קלילה להגבלת זכות זו בישראל, אבל יש יסוד להניח, כי הדיבור, גם אם אופייני הוא, ישאר, כפי שהיה: ריק. ובעוד חופש ההשתקעות קיים בישראל, אפשר תמיד להסביר, כי, אם באיזורים מסויימים אינם יושבים אזרחיה, סבת היעדרם המצער היא בהחלטתם החפשית.

כידוע מקובל להשוות איטרטגיה, צבאית או מדינית, למשחק השחמט. וודאי, יש בכך מידה של קלילות פשטנית. משחק לעולם לא ידמה למציאות. אבל אפשר ללמוד מכללים מסויימים, הנהוגים אמנם במשחק, אך הם פרי הגיון מציאותי. בידוע, לא מספיק, באשקוקי, לעשות צעד, אלא יש לחשב את תשובתו האפשרית של היריב ואת התשובה לתשובה, ואף עוד. לאור כללים אלה נראית פרשת סואץ שלנו, מימי ,,בת גלים" ועד היום, כך: אנו עושים צעד, ואנו יודעים את צעדו הנגדי של האוייב. אבל את התשובה לתשובה אין אנו יודעים, לא מלכתחילה ולא בדיעבד. בתנאים כאלה מוכרח, כמובן, האוייב לזכות.

זכותו של עמנו על ארצו קודמות לכל חזקה חולפת ולכל הסכם ארעי. בגין מנתח את הבעיותיות בהסכמת ישראל לפירוז השטחים בריבונותה ומדיניות החוץ המוטעת של מפא"י.