ונקרא לה איכבוד

מורשת זו של התנשאות מנופחת השפיעה גם על היהודים – בכיוון הפוך. מה זה כבוד? – שאל היהודי בגלויות רבות, ימים רבים. ותשובתו היתה בתנועת יד של ביטול גמר. היש דבר כזה? למי הוא דרוש, מילא הגויים הם חזקים ורגישים, הם זוכרים את ימי הביניים לטובה. הם מוסיפים לשחק באבירות במילים אחרות הם משתטים ב"הונור" שלהם. לא כן יעשה היהודי החכם. הוא יחלש לא לו להשתעשע "בכבוד". צריך לדאוג לדברים ממשיים: הכבוד אינו נמנה עליהם. מה בצע בו?

אנו יודעים, לאן הביאתנו חכמה זו. היהודי חי בהשפלה מתמדת. ומה שגרוע ונורא יותר: היא חיה בו מבלי שהוא ירגיש בה עוד. משה – האדיר והקדוש בשמות האדם – היה למוישה, או למושקה, ללעג ולקלס. הנביא אציל הנפש, הבורח תרשישה, כדי לא לנבא חורבן איננו עוד יונה אלא יוינע, לזלזול ולפגע. ויש תחום מושב, ואין זכויות אדם. ויש התנפלויות ואין אפילו הגנה עצמית, הטבעית לכל חי. ויש פריץ. ואין עוד מה יפית אלא מה-יופיס, מחול וזמר – או, בעברית החדשה, מחזמר שכזה – עד ככלות שארית הכבוד באדם שנצטוה לברך כל יום על גבורת ישראל ותפארתו.

כך חיינו מדור לדור, כי גלה ישראל מארצו. וגלה כבוד מישראל. עד אשר, בדור זה, נוכחנו לדעת, כי בלי כבוד אין חיים. מבחינת יהודי, המופשט במושגיו היה לממשי בהם.

כבוד, אנוש ולאומי, אין פירושו התנשאות והתנפחות והיעלבות בשל מה בכך. כדי להבין את המשוג הזה, לא במופשטותו אלא בפשטותו, אל לנו ליטול מוופת מן העמים, בתוכם חיינו והושפלנו. ממנו לנלמד, איך לא לנהוג. אולם גם ממה שאירע לאבותינו לנו נלמד, כי אם לא תמיד יש כבוד בבצע, הרי תמיד יש ממש בכבוד.

נבהיר את המושג על דרך השלילה, לעתים, זהו הטוב בהסברים. אבותינו הקדמונים הלכו בדרך זו דווקא כלפי המושג המופשט בו אנו דנים. השם אי-כבוד ניתן בקשר עם השפלה נוראה לישראל הנלחם באויביו. אם כך, כבוד, משמעו כפשוטו, הוא אי-השפלה, או הימנעות מהשפלה, או תגובה על השפלה. שמור על כבודך, האנושי והלאומי. משמע, אל תתייהר ואל תתבזה. אל תתנשא ואל תשתפל. היה יהודי גאה, לא אדם (מחוק במקור ט.ק.)

למען ההמחשה, אביא דוגמא מנסיונם של אלה אשר נלחמו בשלטון הבריטי – לא מאירלנד או (מחוק במקור ט.ק.) אלא בארץ-ישראל. אמנם, לאחרונה ראיתי ספר, ממנו מתקבל רושם חזק, כי מלחמה כזו – בארץ-ישראל, לא באירלנד – לא היתה ולא נבראה. שם הספר: "כך קמה מדינת ישראל". מצאתי בו הסברים היסטוריים מתחת לתמונות מרהיבות עין. אבל איך, בקיצור, קמה מדינת ישראל? הסיפור ההיסטורי מתחיל בימי קדם: הוא חולףעל פני הציונות המדינית והמעשית; הוא מזכיר את המפעל והבנין של דורות חלוצים. בצדק. הכל אמת ושריר וקיים. אבל לפתע אנו מגיעים, בקפיצת דרך שאין לה שיעור (גם לא בהיסטוריה) אל החלטת האו"ם ביום ה-29 בנובמבר 1947 על חלוקת ארץ ישראל המערבית למדינה יהודית ולמדינה ערבית. וכך, "רק" כך, קמה מדינת ישראל, כמובן על אף התקפות הערבים מתוך התגברות עליהן. אבל המחבר הנכבד, קצין החינוך לשעבר של צבאנו, מזכיר לנו, כנראה למען הדיוק, כי "בימים ההם שולטים הבריטים בארץ". שולטים. ומה קרה לשלטונם? אין הסבר, יש תמונה. היהודים ו הערבים נלחמים. הבריטים עוזבים. כך קמה...

הריני מבקש סילחה על הסטיייה מן הנושא. היא היתה דרושה, כדי לנסות לחנך את המחנך. אבל, למעשה, יש לסיפור הצדדי קשר כלשהו עם הנושא עצמו.אמת מביאה כבוד; סילוף את היפוכו. ונשוב לדוגמא.

ובכן היתה מלחמת שחרור בארץ ישראל. באחד מימיה נתפסו בפעולה שני חיילים צעירים של הארגון הצבאי הלאומי. הם הובאו, כרגיל בימים ההם, בפני בית דין צבאי. כל אחד מהם נדון לחמש עשרה שנות מאסר. אך עונש זה לא הספיק לשופטיהם, או לא סיפק אותם. הם הוסיפו עליו מלקות. משונה עשרה במספר.

אנחנו, במחתרת, יכולנו לומר: מה יש? הבחורים יולקו. ואנו מנשיך במלחמתנו. מבצעים צבאיים רבים יהו לפנינו. והראיה, הם כתובים בדברי ימי ישראל, גם אם אין בהם מוזכרים בספר הצילומים של רב החינוך. אבל לא כך אמרנו. המדובר היה בכבוד אנושי ולאומי. הבריטים התכוונו, במפורש ובזדון, להשפילו ואנחנו, בני החורין במחתרת, גמרנו אומר למנוע את ההשפלה. או להגיב עליה. לפיכך הזהרנום. בשפתם אמנו להם, כי אם יולקו חיילינו, יולקו קציניהם. ומספר המלקות שווה יהיה: 18. הבריטים לא שעו לאזהרתנו. אחד הלוחמים העברים הוצא והולקה. וילקו קציני בריטניה, כפי שהזהרנו, כך נשבר השוט בארצנו הכבושה. הוא לא הונף עוד לא על יהודי ולא על ערבי. ושב הכבוד לישראל. כל עמי תבל שמעו, וכך אמרו. כל המושפלים הרימו ראש ויישרו גבם. זהו הכבוד. לעולם לא היה עולה על דעתנו להלקות מישהו מאלפי הקצינים או רבבות החיילים הבריטיים, שכבשו את ארצנו. כדי להשפילם; אבל משהם ניסו להשפיל את הלוחם ביהודי ואת היהודי בלוחם, פדינו את כבודו מידם או משוטם. וכך אמרנו: יהודים הושפלו בגולה במולדתם – לא עוד.

הכסף דרוש לנו, לא כן? קיבלנוהו. תנאי התשלום הם נוחים ביותר. והרבית... כבר דיברנו עליה. היכן ההשפלה? כך שואל לא ראש הקהילה בפינצ'ב, העיר או הגיטו, אלא ראש ממשלתה של מדינת ישראל. הוחזרנו לנוסח הגלותי. אין מרגישים עוד באי-כבוד, היהודי, שרקד "מה יפית" סביב הפריץ מפרנסו, אף הוא לא הרגיש עוד בהשפלתו דרוש לו חוזה החכירה של היער, לא כן? והוא יקבלו. והתנאים יהיו טובים. לרבות הרבית. זה העיקר. וכבוד? הי, מה זה כבוד? כך למדנו מפי מורנו הנסיון; אין השפלה נוראה ומסוכנת מזו שאין מרגישים בה. ממשלתנו, ירום הודה, לוקחת מן הגרמנים דמי דמים ואינה מרגישה בשום השפלה.