פירוז ממה, הסכם עם מי?

מאמר עיתון: היום
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון י"א ניסן התשכ"ו, 1 באפריל 1966

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

תובעי הפירוז המוקדם יוצאים מן ההנחה, כי, ביחס לנשוא תביעתם, תינהג מצרים על פי דוגמת ישראל. במלים אחרות: אם ישראל תפתח יכולת גרעינית, אין ספק, כי מצרים תעשה כמוה; וכך להיפך, אם ישראל תימנע מפעולה בשטח זה, שוב יש בטחון כי אף מצרים תזנח אותה לחלוטין...בשנת 1955 החלה מצרים לרכוש, מרוסיה הסובייטית, מפציצים ואוירוני קרב סילוניים. מטוסים מסוג זה לא היו לה, בימים ההם, לישראל...בנובמבר 1961 החל נאצר, בעזרת מדענים גרמניים, בסתר, לייצר טילי קרקע-קרקע. טילים כאלה לא היו בישראל לפני חמש שנים; גם השתא אין הם עומדים לרשותו של צבאנו. אף על פי כן, פתח נאצר במה שנקרא, על פי המליצה השגורה, עידן הטילים באזור זה...לאור עובדות אלו ברור, כי הנחת היסוד ממנה יוצאים דורשי הפירוז, היא הנחה ללא יסוד. הוכחה הנחה הפוכה מזו. ואם כך חובתנו הראשונה היא לשאול, לא מה יהיה אם גם לישראל וגם למצרים יהיה נשק מסוג מסויים, אלא מה יהיה עלינו, אם, באחד הימים, יהיה אותו נשק למצרים בלבד לנו לא יהיה?
מדינה עם צבאה אינה גטו עם כלואיו. ומצרים אינה גרמניה, גם אם נאצר מוכן להיות כלפינו בן-רוחו של היטלר. מן ההבדלים הללו נובעת לא רק האמונה אלא התודעה, כי אויבינו לא יזכו לגבור עלינו, אבל היינו מתחייבים בנפשנו לו היינו המזלזלים ברצונם ובהכנותיהם, לאסור עלינו מלחמת הכחדה.
משוכנע אני, והאמן לי, כי נאצר לא יפתח כושר גרעיני (אם ישראל לא תפתחו)? אין זו שאלה המוצגת לעתיד הקרוב ביותר. אבל שוב, מה נורא היה המחיר ששילמנו בעד הפילוסופיה הקלילה לאמור: יבא העתיד וידאג לעתיד? עם,שנסיונותיו כה רבים וכה מרים, צריך לדעת, כי ההווה חייב לדאוג לעתיד, כפי שיש ללמוד מן העבר מה לעשות בהווה.