שיקום שכונות – מתוך ישיבת הממשלה

ממשלה: ישיבת ממשלה
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
ממשלה כ"ז תשרי התשמ"ב, 25 באוקטובר 1981

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

״לפני למעלה מארבע שנים, הועלה אצלנו הרעיון לעשות מפעל מיוחד בקרב העם היהודי, בשיתוף פעולה עם מדינת ישראל, לחיסול צפיפות הדיור והמצוקה. ברבות הימים נקרא המפעל בחו׳׳ל ׳פרוג׳קט ריניו׳ ואילו אצלנו: ׳שיקום השכונות׳.

מלכתחילה, המתרימים לקרנות הקיימות התנגדו לכך בתוקף, ביוצאם מתוך הנחה של כל הנהלה המטפלת בהתרמות כספים, שהמפעל הזה יתחרה בהתרמות כספים למוסדות אחרים. הם אפילו מצאו לנכון להשתמש במלה שהיתה בה פגיעה מסוימת — הם אמרו שהבריות יגידו שזה גימיק לאיסוף כספים למגבית המאוחדת. אנו כמובן לא העלינו על הדעת להציע תחבולות למיניהן, אלא לפתור בעיה רצינית מאוד, שהשאיר לנו השלטון הקודם, של 47 אלף משפחות שגרו בצפיפות דיור בלתי נסבלת — החל משלוש נפשות עד שבע נפשות בחדר — הרבה שנים, למעלה משנות דור. והיום אנשים עוד מתפלאים על כך שיש הרגשת קיפוח והרגשת עוול.

הדבר קרה, משום שדבר אחד נעשה מתוך קלות דעת. בשנות החמשים לחצנו על חיסול המעברות, ובצדק, כי זו היתה חרפה לישראל ולתרבות האדם. לכן, קודם כל, היה צריך לחסל את המעברות. אבל תוך כדי חיסול המעברות, הוקמו דירות במהירות רבה, מבלי לקחת בחשבון את גידול המשפחות. האנשים אז היו צעירים, ומאז נבנו השיכונים האלה, משפחה שהיתה בת 5-4 נפשות, הפכה ברבות הימים למשפחה בת 15,12,10 נפשות, וכך נוצרה בעיה חברתית, מוסרית, חינוכית, כלכלית, בעיית כבוד האדם, בעיה חמורה מאוד מכל הבחינות - והמדובר ב-10% של האוכלוסיה. 300 אלף נפש נמנו על המשפחות הזקוקות לשיכון כזה. 47 אלף משפחות, 300 אלף נפש, עשירית האוכלוסיה היהודית.

ברבות הימים, הצלחנו לשכנע את המוסדות המתרימים בגולה, כי אין במפעל זה משום תחבולה, אלא זה מפעל רציני ואנו באמת רוצים לראות את פתרון הבעיה, כך שלתושבי ישראל ואזרחי המדינה יהיה דיור הולם. אמנם, ברור לי, שאת ההבדלים הכלכליים בין השכבות השונות לא ניתן למנוע, כי איש איש וכשרונו ויכולתו, ועוד לא נמצאה מדינה שמצאה פתרון לכך. גם המדינות הקומוניסטיות, שיצאו בסיסמת השוויוניות, לא רק שלא הגיעו לכך, אלא עוד יצרו הבדלים שאינם דומים לאלו הקיימים במדינות קפיטליסטיות. כל מיני גורמים קובעים את מצבו הכלכלי של האדם והבדלים ישנם. אבל מאז באנו לציונות ולחמנו על הקמת מדינה משלנו, שצריכה להיות מופת לעמים אחרים, אמרנו שהיא גם צריכה להבטיח לכל אדם, באשר הוא אדם, את המינימום ההוגן.

׳המינימום ההוגן׳ הוא מושג יחסי והוא תלוי במושגי התקופה. מה שהיה במאה ה-19 הוגן, אינו הוגן במאה ה-20 ומה שהיה הוגן בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, איננו הוגן היום. אנו פחות או יותר יודעים מה הוגן היום. אנו גם יכולים לבדוק ולהטות אוזן קשבת אחינו. אנו יודעים מהו המינימום ההוגן במדינת ישראל. ואם יש ירידה מתחת לאותו מינימום, כבר נוצרת הרגשת קיפוח, כבר נשמעות תלונות - וכולן מוצדקות. אני אומר זאת במפורש. מי שירצה לעשות, ממה שאני אומר עכשיו, דברי הסתה — יבושם לו. אני עומד על דעתי. אני חושב, שאני אומר דברים צודקים. אני לא אירתע מפני שום הסתה ולא אגור מפני איש. ירידה מתחת למינימום יוצרת עוול, בעיקר כשאחרים חיים, במידה רבה, מעל למינימום. זהו עוול לא רק אובייקטיבי, אלא סובייקטיבי, אשר יוצר רגשות שאחר כך קשה להשתלט עליהם.

הגישה הקרויה ליברליזם, אך לא r Laissez faire, laissez passeשל הפקרת האדם. אנו אומרים: בלעדי החרות אין טעם לחיים, אך דאגה לחיים, פירוש הדבר שאנו לא יכולים לדאוג שלכל אדם יהיה בבנק חצי מיליון דולר, אך אנו יכולים לדאוג שלכל אדם יהיה דיור, הראוי לבן-תרבות; תהיה לו עבודה, שיוכל לקיים את בני משפחתו; יהיה לו חינוך יסודי, שאותו יוכל להעניק לילדיו; יהיה לו ביטוח בריאות, כך שלא יזרק לרחוב כשיהיה חולה; ויהיה לו גם ביגוד ראוי לשמו, שלא יתהלך בסחבות. אלה חמשת המ׳׳מים המפורסמים של ז׳בוטינסקי, שאנו קיבלנו אותם ככוכב מדריך וצריך, תמיד, להתאים אותם לתקופות. בדרך זו צריך ללכת כדי לפתור, באופן מתמיד, בעיות חברתיות. בעיות חברתיות אי-אפשר לפתור בבת-אחת, גם לא על־ידי מהפכה. מספיק להתבונן במה שמתרחש בפולין, קרוב לארבעים שנה לאחר השתלטות הקומוניסטים, כדי לדעת איך משטר זה יכול ליצור עוול חברתי.

אני חוזר ואומר, שמבחינה זו האידיאולוגיה החברתית שלנו היא הרבה יותר חזקה ומשכנעת, כי היא הרבה יותר צודקת מזו של הסוציאליזם. הסוציאליזם אינו פותר בעיות אלה, כפי שנוכחנו לדעת. אנו לא נוהגים בצביעות. אנו לא טוענים לשוויוניות. זה לא נכון שכל אזרח צריך להחזיק 50,000 דולר בכיס וזה האידיאל החברתי. זו סטגנציה חברתית ולא אידיאל חברתי.

עד כאן — דברי ההקדמה. אני מבקש סליחה על ההשתפכות, אך לכל מעשה מוכרחה לקדום מחשבה. גם ההסברה היא חשובה. אשרינו שזכינו לכך, שחלק גדול מהציבור הבין זאת ונתן בנו אמון. אנו לא סוציאליסטים ודוקא אלה הזקוקים התקבצו סביבנו. הם לא רק התקבצו סביבנו, אלא יש להם קשר נפשי עמנו. הם לא רק נתנו לנו את אמונם, אלא נתנו את ליבם. הם מאמינים ומכל מקום מצפים, שנפתור את הבעיה.

אני, במו עיני, ראיתי מספר שכונות משוקמות. אני מספר זאת, משום שאינני בטוח שכל החברים ראו שכונה משוקמת. אני ממליץ לפני החברים, שיורידו כמה שעות מלוח הזמנים המקובל שלהם ויראו שכונות אלה. אז יווכחו לראות כיצד אפשר לשנות תנאים של חיי אדם ומשפחתו וישמעו דברים, שיהיו כפרחים באוזניהם ובעיניהם. חיים חדשים נתנו להם. חיברנו שתי דירות ובמקום שני חדרים, יש ארבעה חדרים. לפעמים חיברנו גם שלוש דירות ונוצרו שישה חדרים. אז לילדים יש פינה משלהם. יש מדשאה והילדים אינם צריכים ללכת בכביש ולסכן את נפשם, בגלל התנועה הרבה הם גם יכולים להקים שני שערים, לעשות כדור מסמרטוטים ולשחק כדורגל. יש גם חיי תרבות ובייחוד בבנינים החדשים ראיתי, שיש דאגה מיוחדת שהכניסות תהיינה מתוכננות מראש לנכים, שיוכלו להיכנס לדירתם ללא עזרה. אלה הם חיים אחרים ובאמת, אנשים אלה מברכים את הממשלה - זו עובדה, אני שמעתי ברכות אלה.

אך כפי שאמרתי קודם, כל המתחיל, אומרים לו גמור. זו המצווה האמיתית ואת המפעל הנהדר, הנפלא והנשגב מבחינה חברתית, צריך לסיים. על כן, מיניתי את משה קצב לסגן שר הבינוי, שעליו באופן אישי מוטל התפקיד הזה. כמובן, ששר הבינוי יפקח גם על הבנייה הכללית וגם על שיקום השכונות. אתם כולכם מכירים את ידידנו, משה קצב. הוא עצמו, כמו גם השר הממונה עליו, גדלו במעברות והם יודעים את נפש האדם הסובל. בלי שום ספק, הם ירצו לפתור את הבעיה במהירות האפשרית. אני חושב שיש לנו צוות חזק מאד.

אני הייתי עד לכך, איך מולטי-מיליונרים עמדו בתור — כמו שעומדים בפולין בתור ללחם — כדי לתרום חצי מיליון דולר למען תכנית שיקום השכונות אני יכול להעיד איך בקהילות הם אחוזי התלהבות, כשבמו עיניהם הם רואים את פרי התנדבותם, או נדיבותם. בעזרת כספם, הולך וקם עולם של ילדים מצחקים. לכן, מפעל זה הוא כה חשוב. קודם כל, הוא חשוב בשביל האנשים עצמם, אך הוא חשוב גם למען הסולידריות היהודית. זה נותן גאווה ליהודים המשתתפים במפעל זה.