שררה בלי אחריות

מהי אחריות מינסטרילית במשטר פרלמנטרי?... מובן מאליו שמינסטר אינו יכול לדעת, מלכתחילה, מה יעשה כל פקיד, או כל פיקוד, הכפוף למרותו. אבל זוהי מהותה של אחריות פרלמנטרית: היא כוללת, היא מוחלטת. תקלה כי תקרה במשרדו, אין מינסטר יכול בשום פנים ואופן, להצדיק את עצמו על ידי הטענה ,,לא ידעתי". טענה כזו אינו הצדקה אלא האשמה עצמית. אחרת, אין שום משמעות למושג אחריות מדינית פרלמנטרית. תקלה רצינית כי תקרה במדינה חפשית, מופרדות מיד בעיות האשמה והאחריות. האשם הוא הפקיד-העושה; האחראי הוא המינסטר הממונה. שר, הטוען כי כל האשמה היא על המוציאים לפועל, ואילו עליו, מאחר שלא ידע, אינה מוטלת שום אחריות, ראוי למנוד ראש על חוסר אותה תכונה, שהיא חשובה, בתנאים מסויימים, מאומץ לב צבאי. שמה: אומץ לב אזרחי. על התקלה הוא חייב, לעתים, בהתפטרות; על ההתחמקות הוא חייב, תמיד, בפיטורין.

לא פעם אחת בלבד קרה ובכנסת שלנו הותקפו פרדידים בכירים. מעשיהם, בוודאי, הצדיקו את דברי הבקורת. אולם בכל מקרה כזה התייצבו על הבנה שרים וענו, כי אין זה נאה לתקוף אנשים, שאינם יכולים להשיב. אנחנו, אמרו, השרים, נושאים באחריות על מעשי העובדים הכפופים לנו. התקיפו אותנו; אנו נשיב. טענות אלו צודקות היו. כך נוהגים, בכל מדינה דמוקרטית בעלת משטר פרלמנטרי. המיניסטרים האחראים, אשר אחריותם נובעת מעצם תפקידם. אבל כלום ניתנת אחריות זו לחלוקה שרירותית? ירצה המיניסטר, יאמר: אל תתקיפו את הפקידים, הוא האחראי; ירצה, יכריז: הכו בפיקודי, לא עלי האחריות? התשובה היא, כי אחריות פרלמנטרית אינה ניתנת לשום חלוקה. קבועה היא.

וודאי, מיניסטר, המגיש את התפטרותו, בתוקף אחריותו, לא תמיד התפטרותו מתקבלת. יש וחבריו ותומכיו רוצים, על אף כשלונו, שהוא ימשיך במלוי תפקידו. זו זכותם. ואם יש להם רוב בפרלמנט, נשאר המינסטר על כנו... הכל מאמינים, כי המינסטר באמת לא ידע, אבל משום כך הוא חייב ללכת. ההודעה ,,לא ידעת", אין הודאה מאשימה ממנה. כי אם זו צריכה להיות ההצדקה העצמית, עולה מיד השאלה: ומה עוד אין הוא יודע? מה עוד עלול להתרחש תחתיו?... זהו לעת עתה, המצב בישראל. יש לנו ממשלה, שסימנה שררה בלי אחריות. אך קרב היום, בו תקום לנו ממשלה, שמהותה אחריות בלי שררה.