ביטחון ושלום בארץ ישראל נאום בחברון

מאמר עיתון: מעריב
מאת:
מנחם בגין
מראה מקום:
מאמר עיתון ה' שבט התשל"ה, 17 בינואר 1975

ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

עשר פעמים ביובל שנים ניסיתם להכחידנו ולהעביר מהעולם את תקוותנו. אדרבא, התבוננו בני-ערב מה היא התוצאה של כל הניסיונות הללו מבחינתכם ומבחינתנו. לא עלה בידכם להשמידנו. נהפוך הוא – גברנו ועצמנו מאוד. כך יהיה גם בעתיד, אם תוסיפו ללכת בדרך זו, דרך חסרת התכלית. ההרג הטרגי הוא הדדי. אתם באים אלינו להרוג בנו, אפילו בילדינו הקטנים, אבל גם אתם נהרגים. ומתוך ידיעת כל העובדות יכולים אנחנו לומר לכם, כי אין לכם שום סיכוי, שום סיכוי להרוס את מדינת-היהודים.
היהודי הלוחם הוא אדם, הוא בן-אדם. הוא בנה של אם יהודיה, אחת מיצירות הפלא לרוך האהבה ולקשי הדאגה של הבורא. היהודי הלוחם אוהב ילד, כל ילד. חי השם, גם ילד ערבי. היהודי הלוחם אוהב ספר, אוהב חרות ושונא מלחמה. כגריבלדי, אך מוכן ללחום למען החרות.
לערביי ארץ-ישראל אנו מושטים יד לא רק לשלום, אלא גם לאחווה. יינתן להם ברצנו שיווי זכויות. תינתן להם אוטונומיה תרבותית. לרשותם תעמוד בחירה חופשית לגבי האזרחות. יבקשו את אזרחותה של המדינה – יקבלוה. יעדיפו את אזרחותם הקודמת – לא תיכפה עליהם אזרחותנו. אם יהיו אזרחים, תהיינה להם כל הזכויות לרבות ההצבעה לכנסת. אם יעדיפו להיות תושבים ולא אזרחים, תהיינה להם כל הזכויות כיחידים וכלאום, זולת ההצבעה לכנסת; על פי אותם הכללים עצמם החלים על יהודים אם הם אזרחים ואם הם תושבים לא אזרחים. חרות אזרחית, כבוד אנושי, קידמה חברתית, יהיו מנת חלקם של ערביי ארץ-ישראל.
אין שחר לטענה, שמלחמה היא בלתי נמנעת. הנה ההוכחה – יום הכיפורים. מתי תקף אותנו אויבנו בדרום ובצפון? כשהגיע למסקנה, כך גילה לנו סאדאת, ביום חמישי אחה"צ, יום וחצי לפני יום הכיפורים, שאיננו מוכנים, שאיננו מגוייסים, שחיילינו במרחקים, שכלינו במגרשים. או אז רק אז, תקפו אותנו. מזה נלמד לקח. אם צבאנו יהיה מוכן ודרוך, ואם אויבינו ידעו שאם יתקיפונו, מנת חלקם תהיה תבוסה מוחצת, כבר בשעות הראשונות של הלחימה, או אז יירתעו מפני נסיון נוסף של כלום תקופנותם. מוטב לנו עשר פעמים להנהיג כוננות מרתיעה, מאשר פעם אחת לטעות בחוסר כוננות. בשום אופן אין לקבל את הטיעון הצ'מברלייני, שנועד ללחוץ לכניעה, כי המלחמה היא בלתי-נמנעת.
עד מלחמת יום הכיפורים רווחו בקרב האומה דעות, שהבעיות העיקריות הן בעיות פנים. אך דעתנו, דעתה של תנועת החרות, היתה עד מלחמת יום הכיפורים: הבעיות הפנימיות החברתיות, הכלכליות, חשובות מאוד. כולן קבועות את איכות החיים, את רמת החיים. אבל שאלת הבטחון קובעת את החיים עצמם. לכן לעולם לא נאמר עוד, כי שאלות פנים חשובות משאלות הבטחון; ובשומרנו על הבטחון, נטפל בבעיות החברתיות המשקיות והמוסריות שהן חשובות לאין שיעור.
ראשית, ביטול העוני. עדיין קיים בתוכנו עוני בלתי נסבל. בחברה תרבותית, השואפת לצדק סוציאלי, 85 אלף משפחות כלומר, מאות אלפי נפשות, סובלות ממחסור במצרכי יסוד... ואנחנו לא נרפה מן הלחץ הציבורי, בכנסת ומחוצה לה, כדי לעזור לא בחסד אלא בזכות, למשפחות ברוכות ילדים. למען יושם קץ לאותו עוני, שהוא חרפה לכל חברה מתוקנת, עד שתחדל האביונות בישראל.
שנית, שלום סוציאלי וצדק סוציאלי. בתקופת חירום מיוחדת זו דרוש לנו שלום חברתי, לא מלחמת מעמדות ולא מלחמת רשויות. אנחנו מציעים כי כל גורמי המשק יתכנסו ויסכימו להימנע לתקופת מבחן של שנה או שנתיים, משביתות והשבתות ולהחליט למסור לבוררות זבל"א את כל סכסוכי העבודה, כל תביעות שכר ותנאים סוציאליים, ולמסור לבוררות ממלכתית-שיפוטית את הסכסוכים בשירותים החיוניים ביותר. בשירותים אלה ימנה בית המשפט ועדת בוררים ודברה יקום הכל יכבדו את ההחלטה שנתקבלה על ידי מוסד ניטראלי כזה. יהיה בירור מתמיד של התביעות לעשיית צדק חברתי. לא תהיה הפקרות העובד; גם לא תהיה הפקרות במשק הלאומי. כך נמנע בזבוז נורא של הון לאומי הדרוש לביטחון, לבניין, לביטול העוני, ונקדם את משקנו הלאומי. נגדיל את פריון העבודה, את הייצור ואת היצוא. ניצור תנאים להתקדמות לקראת משק נושא את עצמו. שלישית, צריך לחדש בישראל את פשטות ההליכות. אני מבין; בעולמנו, יכול אדם להיות סוציאליסט, ויכול אדם להיות מיליונר. בעולמנו הוא יכול להיות לא זה ולא זה; אבל להיות גם זה וגם זה? קשה. אולי לא כל כך קשה, כפי שאנחנו רואים אבל אז קשה לקבל ממנו הטפה להידוק החגורה, לפשטות ההליכות.
אנחנו, מאז באנו אל דגלו של זאב ז'בוטינסקי, מייצגים את האביונים-המאמינים. אנחנו יכולים לומר: הבה נחדש את ערכי המוסר האישי והציבורי. אל נייבא מותרות. שום מותרות אינן דרושות לעם ישראל בימים אלה. לא בביגוד ולא באירוח. נשמור את המטבע הזר לצרכים האמיתיים של הכלל והפרט. ישמש כל אחד מופת של הצנע לכת, של כיבוד התחייבות, של רצינות וכנות. ההן הוא הן, הלאו הוא לאו. אמינות בכלכלה ובמדיניות וכך נחנך את הדור הצעיר, מקור תקוותנו, אהבתנו, לערכי אמונה ומוסר שיהיו לתפארת ישראל, ויבטיחו את עתיד האומה