נאומו של ח"כ מ. בגין בסוף הדיון הכללי בוועידה הארצית השמינית

ועידת מפלגה
מראה מקום:
ועידת מפלגה י"ב תמוז התשכ"ו, 30 ביוני 1966
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:

מדוע התפטרתי אחר הבחירות לכנסת השניה? משום שנכשלנו. ואחריות על הכשלון מוטלת עלי. אחת אמונתי, כך למדתי מראש בית"ר ובדרך זו אלך עד יומי האחרון.

מדוע לא אמרו לי לפני הבחריות: 5 כשלונות היו מנת חלקך על שלמות המולדת לא ויתרת וגרמניה לא ויתרת וקרניים נשארו על ראשך ואתה נואם רגשני ויש לך חטא שהיית פעם במחתרת והיתה הפגנה נגד שליומים. איזה חטאים! איזה עומס רובץ, ריבון אדם! תכשל, למה תלך לבחירות? – לא! אחר כך קיבלנו 26 מנדטים, ולא היה חג. 256 אלף קולות, לא היה מספיק. ומאז ועד היום נכשלת, הכשלת, תמותך טאג אויף כפרות.. יש לך חטאי העבר, הייתי איש אצל, הפגנת נגד שילומים, יש לך יחס נגד גרמניה, שלמות המולדת לא יצאה מראשך ומליבך, הסתלק, לך! איזו אתיקה היא זאת! אנושית, יהודית, ארצית, תנועתית. הסתדרותית, אינדיבידואלית, קבוצית, איזו אתיקה!

אמרתי בליבי, זאת הפעם אם לא תהיה הצלחה – אני אתפטר! מראש אמרתי בליבי לאיש עדיין לא אמרתי זאת, לפני בחירות אין מדברים עם איש על אפשרות כזאת. אבל כך אמרתי בליבי. אחרי 5 הכשלונות ההם לי היה כבר נסיון וידעתי, אם נצליח – הכל יהיה בסדר, גם אתי. ואם לא נצליח – זעקה! מקהלה! מפנים ומבחוץ. נכשלת, לך, זמנך הגיע! וכך בדיוק היה. וזאת הסיבה המכרעת להתפטרותי.

עכשיו הנקודה השניה שעליה אדבר: יצרים ורגשות.

אתמול קיימתי מסיבת עתונאים ללא הזמנה פורמלית. את העתונאים בקשתי לדברי ישארו מה שנקרא בלעז אוף דה רקורד, אבל בודאי שהדברים אני הבעל עליהם, הם לא יפרסמו בלי רשותי, אבל אני זכאי כמובן לפרסם אותם או חלק מהם. אני בעל הדברים! תוך כדי השיחה, אמר לי אחד העתונאים, עתנואי מוכשר מאד, אתה ראית את הסצינות האלה שהתרחשו, ביחוד כאשר הציר הצעיר, אולמרט דרש שאתה תתפטר? זה לא זעזע אותך? אמרתי ושאלתי, הן ראיתך איך זה זעזע אותי הרי בפעם הראשונה ב-18 שנים הוצאתי מפי את המלים אני אעזוב את הועידה, לא אמרתי את האולם אלא את הועידה אני אעזוב אם לא יתנו לציר הצעיר הזה להשלים את דבריו. ואני אמרתי לחברים אשר קמו והפריעו לו: בו אני מתגאה ובכם אני מתביש! והם הרי קמו כביכול להגנתי. עד עמקי לבי נזדעזעתי. ואלמלא נתנו לו לסיים את דבריו לא הייתי חוזר עוד לועידה הזאת.

ואילו טענות יש לי לציר הצעיר הזה, לאחד מבנינו היקרים, מנחלתנו, נחלת ז'בוטינסקי הוא ילידה. הוא בא בטענות אלי, למה זה 18 שנים נשאתנו באופוזיציה ואתה לא מסיק את המסקנות? עליך להתפטר, דרוש לנו עכשיו – כך הוא אמר – מנהיג שיובילינו לשלטון. ידיד הצעיר, אולי תרצה ללמוד ממני איזה לקח, אני הרי בודאי על פי הגיל יכול להיות אביך אם לא סבא שלך, אביך. השלטון איננו העיקר, זה לא נכון שלתנועת החרות דרוש מנהיג שיוביל אותה לשלטון. זה לא נכון. לתנועת החרות דרוש יו"ר, שיחבבו אותו קצת, שיאמינו, שידע מה הוא מדבר, מה הוא כותב ושיוליך את התנועה הזו יחד עם חבריו בדרך היושר, האמת, הצדק, הפטריוטיזם, האמונה, הנאמנות! (מחיאות כפיים). אם בדרך זו נגיע לשלטון – רק אז יתחילו הצרות, אולי באותו יום יהיה חג, למחרת היום נחפש את הדרך איך לשרת בנאמנות ובאמונה. ואם בדרך זו אי אפר להגיע לשלטון – תסיק אתה את המסקנה. אחיך הזקן ממך, כל רגע יהיה מוכן לומר, על הדרך ההיא לא נוותר ולשלטון לא נגיע עד מותנו, עד מותי. זאת דעתי.

אבל איזה טענות יש לי לאיש הצעיר הזה, לציר הצעיר הנחמד מר אולמרט, שהוא דרש את התפטרותי? בעצם הוא צודק, יש לו סיבה אישית עמוקה מאוד לדרוש את התפטרותי, לא , לא, לא, אל תחשבו שאני מתכוון למה שאתם מתכוונים. סיבה אישית עמוקה מאוד. כאשר קמה המדינה ואנחנו התחלנו באופוזיציה הוא היה בן 3, בינתיים היה לגבר בן 21 ואני מוליך אותו 18 שנים בדרך של אופוזיציה הוא מוכרח להיות עייף, הרגליים שלו מוכרחות להיות כואבות. 18 שנים כאלה מגיל 3 עד 21 שום טענות.

ואני חוזר ואומר, אני מתגאה בזה, דווקא איש צעיר עלה על הבמה ואמר, איך היה כתוב שם? המלך ערום. מתגאה בזה. כך גם קרה באגדה. לך התפטר ויבוא מנהיג שיוביל אותנו ישר לשלטון. לא בעוד 118 שנים, לא, לא, לא, ככה, אולי בעוד 3 שנים, מייד. כי אם המנהיג ההוא גם כן יוביל 18 שנים, צריך יהיה לבחור כעבור 18 שנים מנהיג אחר, שיוליכנו לשלטון, כי הרי זוהי המסקנה. 18 שנים זו הסיבה אין שלטון – לך.

אבל, שאנחנו לא נתגאה בזה שכך חינכנו את בנינו, את צברינו? את ילידי ארצנו שיכולים לקום ולומר לאיש זקן, לך! הסק מסקנה! ודווקא אמר את זה בנימוס, בנימוס יפה. אנחנו מתגאים בזה, אני מתגאה בזה. אנשים צעירים כאלה במחננו יבורכו. החרפה היתה, שניסו להפריע לו. מתוך כביכול אהבה אלי. אני מחול על אהבה כזו. נלמד לקח דוקא מתקרית זו. לשמוע איש את רעהו לשמוע בסלנות. ואם צריך קצת ברזל להוסיף על הברזל, להוסיף לשמוע איש לרעהו.

עלבונות? נו, על זה היו"ר ממונה, למנוע אותם. אבל דברים חריפים, דרישה להתפטרות והסקת מסקנות לשמוע או להפריע. זאת תנועתנו, זה חופש הדיבור בה.

עכשיו אני חוזר לספור ולסצינות. והרי זה היה הזעזוע בליבי. אך כדי עכשיו להבהיר משהו, ספרתי את ספור הזה, אמרתי לעתונאי המוכשר הראה, ומה אני יכול לעשות? כך קרה. אחרי שהתפטרתי עברתי על פני הדשא. נגשו אלי חברים, ניגשו אלי חברות. את אשר אמרו לא אספר. ובין אלה שנגשו אלי היה איש אצ"ל, איש החוק, חיל הקרב שלנו. האיש הזה השתתף בכל הפעולות אולי שלנו, מכל מקום ברבים מן המבצעים כפי מה שאני יודע הוא ראה את המוות לנגד עיניו 10 פעמים, 15 פעם, כלומר, אדם שהתפלט[כך במקור ט.ק.] אם מותר לומר כך. הוא ניגש אלי, פתח את פיו, עדין הוא קורא לי המפקד, זה ירע עוד יותר את הדמות, אבל יש עוד כאלה שקוראים לי המפקד, אחד החטאים שלי ואני לא יכול למנוע זאת מהם. הוא אומר לי המפקד, פותח את פיו ואומר את המלה הזו, מפסקי לדבר ומעיניו זולגות דמעות שליש כאילו היה ילד או אשה! רכת לב! לא לוחם, לא גבור, לא איש הפלדה, לא אדם שראה את המוות נגד עיניו, הוא בודאיי לא הוזיל דמעה אחת. ומה אני יכול לעשות אם יש תופעה כזו? צר לי, הייתי רוצה למנוע אבל יש דבר כזה, זה בוודאי איזה דבר של התקשרות נפשית. מישהו מוציא לעז, אקרא לה כמובן בשם לטיני, מיסטיציזם, אולי זה שם יווני דוקא, מיסטיציזם. טוב, תקראו שמות לועזיים ומה שאתם רוצים אבל זהו המצב, יש אנשים כאלה, שכך התקשרנו אתם. ימים ולילות בדם וביסורים ובאלמנות ובשכול ובבתי סוהר ובמחנות ריכוז. יש דבר כזה. אה, עכשיו אני כבר רואה את הדרמה שאני עושה פה ויכתבו מה שיכתבו, אבל יש דבר כזה, זו אמת. התקשרות נפשית כזו. אני אשם בה. מה אני יכול לעשות?

ואז באה התשובה: אתה צריך לפרוש לחלוטין מן החיים הצבוריים. או אז אני שואל את נפשי, לא להתפטר, לפרוש לחלוטין, ללכת הביתה, שלא תזכר ולא תפקד עוד כעסק צבורי. אז יכירו לך מה שעשית בעבר, לטובה דווקא. באמת, היתה לי שיחה עם אחד הדיפלומטים לפני כמה חדשים של מדינה חשובה מאוד, אירופאית והוא שאל אותי לאחר שקרא איזה ספר את השאלה הבאה: תגיד לי, מתי יכירו כל היהודים במה שעשה הארגון הצבאי הלואומי למען הקמת מדינת ישראל? יוסף ידידי, שופמן, היה נוכח בזמן השיחה ואני יכול לומר את זאת ברשותו, אמרתי לו כך, אני חושב, שזה יהיה לאחר שנמות. זו אמת. לאמיתה. אבל מי יודע אולי הייתי קצת פסימיסט. אם אסתלק לגמרי מן החיים הפוליטיים אז אולי גם חיים קצת. מה שאחד מן החברים שלכם עשה, אולי, אבל, אם יש כאלה שכאשר אתה מתפטר לפעמים הם גם בוכים – אז המסקנה היחידה היא עליך לפרוש מן החיים הציבוריים.

אני רוצה לומר לכם, נזדעזעתי מן האכזריות הזאת. מדוע? עכשיו אני אתן התשובה המלאה: אני לא פרשתי משום ששנאוני, לא אפרוש משום שאהבוני (מחיאות כפיים) אין שום תמא בזה, כשאדם מתקשר עם חבריו בעבותות אהבה ולויאליות וקולגיאליות, זה אוצר גדול ביחוד בימים אלה, שכל תא חברתי מתפורר, אוצר עצום. אני בעצמי אינני יודע במה זכיתי למידה כזו של אהבה. שנאה ידעתי, תמיד אזכור את דבריו של ראש בית"ר בספור ימיו, כי באמת, להבדיל את כל המליונים ההבדלים, אני תלמידו הקטן, הרי בזה באמת יש איזה מנת חלקי בכך. הוא כותב בספור ימיו: מעולם לא יכולתי להבין מדוע אני מעורר שנאה כזו. בחלק מסוים של העם. איזה עוול עשיתי להם ואני מעורר שנאה. וגם אני אינני יודע, מדוע ישנה השנאה הזו? את השאלה הזו אציג, ששמעתיה מפי חבר ומפי ידיד של המפלגה הליברלית בחיפה, ד"ר צימרמן. הוא נאם איתי בפני אלפי אנשים לפני הבחירות. ואני חייב לומר בדרך כלל, עד עכשיו שמעתי, שאנשי חרות מדברים בקול רם ברמקול. יכול להיות, אבל [לא ברור במקור ט.ק.]אז אני הלכתי יחד עם ידידי הליברלים לאספות, אני נוכחתי לדעת שהם יודעים לדבר בקול רם ברמקול קינדערלאך, אנחנו כבר מתחילים להתבייש בלחישה שלנו.

וד"ר צימרמן זעק ממש, בליבו. מה עוול עשה לכם מר בגין, מה עוול עשה לעם הזה, שאתם מפיצים נגדו שנאה כל כך עמוקה ואת השאלה הזו אני שואל מה עוול אני עשיתי לאיש בישראל האומר, משום שאוהבים אותך עליך ללכת הביתה ולהסתלק. מה עוול אני עשיתי? מה עוול אני עשיתי לאחרים כל ימי חיי? מה עוול אני עשיתי לאדון בן גוריון שכה שנאני? משום שעם ידידי נלחמתי במחתרת כדי שתקום מדינה ובה מר בן גוריון יהיה ראש הממשלה הראשון בהסכמתנו מלכתחילה. מלכתחילה. מה עוול אנחנו עשינו לאנשי מפאי? מה קיבלנו מן העם הזה מה נתנו לו? מה עוול אנחנו עשינו לעם הזה? נלחמנו למענו, סבלנו למענו לא ביקשנו שום פרס.

.. אבל הבינותי, זו שנאת חינם. זו אותה שנאת חינם שעם ישראל יודע מימי קדם ועד היום הזה. כי אחרת אי אפשר להבין מה לקחנו מהם. שלטון? פרנסה? כבוד? ייצוג? זוהי שנאת החינם. ואם אדם זוכה בתמורה לשנאת חינם כזו לקצת אהבת חינם, חינם, אני לא ראוי לה, אז זה חטא? פשע? עוון? דמות? הוצא צריך להסתלק לחלוטין מן חיים הפוליטיים? מנין אתיקה כזו? איך חדרה אכזריות ללב יהודי? איך? כפי שלא ידענו מעולם איך אפשר לשנוא יהודים כפי ששנאונו כך אני לא מבין את התופעה הזו.

בשנת 1943 או 2, נפגשתי בפעם הראשונה עם איש צעיר בביתו של אחימאיר, מורנו ורבנו, זכר לוחם לברכה. מאז התאהבתי בו. אחר כך באה תקופת המחתרת ונלחמנו יחדיו וראיתי אותו פעם אחת במחתרת. והוספתי לאהוב אותו. ואחר כך קמה מדינת ישראל ויצאנו מן המחתרת.וידידי, חביבי חזר מאריתריאה ועוד גברה אהבתי אליו. פשוטו כמשמעו, כאהוב אב את בנו כך אהבתיו. ההפרש בגיל לא לאבהות, אבל אתם יודעים בגיל מסויים ההפרש הוא הרבה יותר גדול מאשר בגיל אחר. זה היה היום אבל אחר כך נפרדו הדרכים. זה קורה. זה קורה במשפחה הטובה ביותר. אתם כבר יודעים כמובן במי אני מדבר ולא אמתח אתכם. אני לא נוקט פה שום תכסיסים רטוריים, רגשניים. ובכן, ידידי ואחי הצעיר ממני שמואל תמיר, נפרדו הדרכים, עזב את תנועתנו, הלך בדרכו. וברוך כשרונות, עשה גדולות אבל היחסים לא היו טובים. לא היו טובים בינו לבין תנועת החרות אשר בתוקף העובדות היה חייב להתקיף אותה והתקיפה, היה חייב, שום טענות על זה. וגם בינינו, משום שגם אני לא פעם אחת הייתי מטרה לחיציו השוננים ביותר. בוודאי מעולם לא קראתם מלה אחת שלי בתשובה לחצים אלה. מעולם.

עכשיו אני אספר מדוע. כלל קבעתי לי. הוא יחיבני עד היום. והיה אם יקום איש מן המחתרת ויתקיפני או אפילו ישמיצני ואפילו יגדפני ויחרפני – לעולם לא אשיב מלה אחת. במערכת הבחירות האחרונה קם איש מחתרת שאני לא יכולתי להכיר אותו, אולי ראיתי אותו פעם אחת אבל אנילא יכול לזכוראת כולם כמובן, והוא פרסם מכתב ואחר כך הוא הצטרף לרפ"י והוא באמת היה איש אצ"ל. ואל תחשבו שזה דבר כל כך פשוטץ אין מחתרת, לא בארץ ולא בארצות אחרות אשר עם צאת לוחמיה ממנה עדין ממשיכים כל כך לאהוב אחיש את רעהו וגם את החברים שלהם. אבל כמובן יש גם יוצאים מן הכלל וצריך לקבל את הזה באהבהב. ובכן, הוא הצטרף לרפ"י והחל לדבר עלי וספרו לי אנשים שאנשי רפ"י קמו ואמרו: כך אתה לא תדבר עליו.

נו, זהו הנאופים כמובן. ותבוא הברכה עליו. ולא השיבותי לו מילה אחת. ומול כל ההשמצה הזו תמיד אזכור לו חסד נעורים, איש המחתרת אחי למלחמה. בימים ההם. ובכן, גם לשמואל תמיר ידידי לא השיבותי מלה אחת, כל 10 השנים והוא יודע את זאת. אחר כך, שבו ונתקרבו הדרכים. והרי הוא יושב פה ושומע אותי. וששקמה הקרבה האמיתית שלנו, מה דעתך? הנה המילים, מותר לספר זאת, אמנם זאת היתה שיחה בינינו אבל זו לא שיחה בעלת משמעות פרטית, ואני רוצה שאתם תדעו את זאת ואני רוצה שהוא ישמע זאת עוד פעם.

שמואל, משתשוב תהא זו שנת 1948- כלום לא קרה בינינו. כל האהבה הזו שהיתה בלבי, מאז ראיתיו בפעם הראשונה אצל אחימאיר ועד שובו מאריתריאה בכל חידושה. וכך הוא שב.

וכאשר כך אנחנו איננו פוסקים מלקרב. אבל לא הגענו לשלטון, נו, קשה, קשה. אבל כן אחננו מוסיפים להשפיע.

בעתיד אנחנו מאמינים בשווי זכויות מלא, כמה בליסטראות אנחנו קיבלנו בעד עמדתנו בענין הממשל הצבאי, אינכם זוכרים, אנשי מפא"י ניסו לעשות מאתנו בוגדים בבטחון ישראל, ואנחנו אמרונ, לו ידענו שביטול הממשל הצבאי יגרום לשפיכת טיפה אחת של דם של ילד יהודי אנחנו היינו מסכימים לקיים 2 ממשלים צבאיים. אבל אנחנו היינו משוכנעים שהממשל הצבאי אין לו כל קשר עם בטחון. כל קשר! ואנחנו רוצים שווי זכויות. אלו בליסטראות קיבלנו מחוץ מפנים! עשרות מכתבים אני קיבלתי. מה עשיתם?

אנחנו מאמינים באמונה שלמה בשווי זכויות של כל האזרחים, יהודי, ערבי, דרוזי, יהודי נוצרי, מוסלמי. אני גם היום יכול לומר באזני הדרוזים ידידינו או הערבים היושבים פה... אנחנו באים לכפריכם או לעריכם ואומרים לכם, כל אזרח חייב להיות אזרח לויאלי במדינת ישראל, שווי זכויות – כן, בשביל אזרחים נאמנים במדינת ישראל!

הקשר ההסטורי ובין העם היהודי לפלסטינה, הקשר ההסטורי! וכאשר אנחנו הקימונו מדינה בחלקה של ארץ-ישראל אין כבר הקשר ההסטורי עם מה? לא אוסיף עוד. איזו דמורליזציה אתם זורעים ע"י התכחשות לעקרון הזה! איזה גנבת דעת אתם מנסים לעשות! איזה מדבר אינטלקטואלי ונפשי אתם יוצריםבנשמת הנוער העברי! איזו כנעניות אתם מחדירים בו! איזו פילוסופיה של כוח הזרוע אתם נושאים בוכו! מה שכבשנו – שלנו. בנצרת לא היה אפילו יהודי אחד ב-48 ולא נכללה בחלוקת א"י על פי האו"ם. כבשנו אותה, שלנו היא! בנינו מן ההגנה, מן האצ"ל, מן הלח"י, עלו על חומות ירושלים, האצ"ל פרץ, מפקד ההגנה דרש לחזור. לא הצליחו להתקדם חזרו בבוקר ההוא, בשחר ההוא חזרנו. לו הצלחנו – מי מכם היה מסיק, שירושלים העתיקה וירושלים החדשה חד הם, כפי שחד הם בליבנו ובנפשנו ובאמונתנו ובמסורתנו, משום שאז בנינו לא הצליחו אתם תגידו, שזה טרוף דעת, שזה רומנטיקה לשאת את הזכות. הרי זו פילוסופיה של כוח גרמניה. כבשנו – שלנו, לא כבשנו, איך אפשר להטיף לפילוספיה כזו בעם ישראל. במה חטאנו לכם, שאנו מזכירים לכם שיש ירושלים העתיקה?והאויב מתעלל בקדשי הקודשים שלנו לרבות הר הזיתים. לו עם היינו כבר, הרי בכל בית ספר כל ילד היה לומד, אוי לאזנים – אמר לי מורה גדול, פדגוג, הנוער שלנו כשאומרים לו ירושלים העתיקה עוד מבין. אבל אמור לו חברון, הוא כבר לא יודע מה זה. קרית ארבע, אה, נכון? ומערת המכפלה נכון, שם בקרבת מקום נכון? וקבר רחל שם ליד בית לחם, נכון? והילדים שלנו כבר לא יודעים מה זה בית לחם ומה זה חברון. לא קרה כדבר הזה אצל שום אומה ולשון.

אני הלילה מסיים פרק בחיי. עתה, הלילה הזה אני נפרד ממנה כיו"ר התנועה. לא עוד, אינני פורש מחיים פוליטיים, אינני עוזב, אינני בורח. אמשיך לשחרת אתכם בכל תפקיד שתטילו אותו עלי. יו"ר לא אהיה שלכם. תקחו לכם יו"ר אחר. אבל התנועה הזאת, בעצזרת השם תמשיך, תעשה, תפעל. תגשים, תנצח. תגיע. זאב ז'בוטינסקי חי וקיים!