על המודים במקצת
מאמר עיתון:
חרות
מראה מקום:
מאמר עיתון ז' אייר התשי"ט, 15 במאי 1959
ציטוטים נבחרים מתוך המאמר:
"לרגל עבודה, שהיה עלי לעשותה למען השב לאיזו אקדמת סלף, קראתי, לאחרונה, ספרים ישנים, מסמכים נשכחים, עתונים בלים. כך עול ושבו, אחרי שנים רבות, הימים, בהם קיומה של אומה, פשוטו כמשמעו, הוטל על כף המאזניים. שבט נודדים נצחי התבוסס בדמו. מאחורי טבח, שכמוהו לא היה מיום היות אדם וחיה ואדם-חיה עלי אדמות. לפניו ארץ אבות, ארץ ההבטחה האלהית והאנושית, והיא גזולה, משועבדת, מסוגרת, אסורה להצלה. היש עוד תוחלת, או אבדה התקוה? התקום יהודה, או היקום אחד "הפתרונות", ששמותיהם רבים, מתחלפים, אך מהותם אחת: גזירת אבדון. כך, ולא אחרת, הועמדה אז הבעיה היהודית. פתרונה שנחשב לסופי, היה מוכן, כתוב וחתום, מוטל ומוגשם. שרידי הטבח, מלבד מספר נבחר, ישובו לארצותיו. ובארץ ישראל, יהיה גיטו דובר עברית. מאחורי תכנית זו, לשלביה ופרטיה, ניצב כח אדיר של אלימות רשמית ושל אינריגה דיפלומטית. מה היה מונע את הגשמתה? אך היה מרד בישראל. והדפים המאובקים מספרים עליו, שלב אחר שלב, מיבצע אחר מיבצע, קרבן אחר קרבן, מהלומה אחר מהלומה. דיון אחר דיון, תוצאה אחר תוצאה, עד אשר מכל הפתרונות, המוכנים והערוכים והמוסכמים, לא נשאר אלא הנייר, עליו נכתבו, ומעל יהודה, הקמה לתחיה, נישא קול הנחמה המחרידה: בדמיך חיי, בדמיך חיי...
לו אפשר היה, צריך היה, להציג, בפני בני דורנו, את העתונים הישנים האלה, על המברקים המקוריים... הרי מתצוגת עתוני התקופה הם היו למדים כיצד מחתרת לוחמת בארץ קטנטונת סובבה מעצמה אדירה, הכתה בפרסטיזה שלה ברחבי תבל, ריתקה אל עמה את תשומת לבם של עמי תבל משתאים, שינתה יחסה של מעצמה אחרת, מעוינות לתמיכה, כבשה אהדה של קרובים ורחוקים, שמה לאל הודעות של מינסטרים, גזירות של גנרלים, תוכניות של מטות, עד אשר צעקה אחת גדולה עברה את אנגליה, כמעט בכל עיתוניה: לצאת, לצאת מארץ ישראל! אולי לא יאומן כי יסופר; אך יאומן, כי ייקרא. הדפים הצהבהבים גם מוכיחים, שחור על גבי מה שהיה לבן, איזה תפקיד עלוב מילא, בימים הגורליים ההם, אחד רברבן, בעל שררה חולפת, מתקרבת לקיצה. מה עשה כאשר העם שתת דם והמולדת כבושה היתה? הקרא למלחמת חפש? ההתייצב בראשה? הסיכן את עצמו במידה כלשהי? דף אחר דף עובר לנגד עיניך וברובם אתה מוצא את שמו קשור... בנאומים, בהתפרצויות. באיומים, בגידופים, בקריאות למלחמת אחים, בהוראות למשלינות בתביעות, חוזרות ונשנות, להפסקת מלחמת הגאולה...
מתוך דפדוף, מצאתי מיסמך נשכח, החל על תקופה מאוחרת יותר, בה המרד גבר והלך, ואילו מאוויו של הרברבן שוב לא היו אלא למלחמת אחים. בסוף חודש פברואר 1947, כפי שמודיעים העתונים הישנים, פורסמה חוברת מסויימת. תכנה אופייני; אך אולי אופייניים ממנו הם שמות מחבריה. שלש עתונאים, מר יחיאל הלפרן מ„דבר", מר זיו-אב מ„הבקר" וד"ר קרליבך מ„ידיעות אחרונות" פרסמו במשותף קריאה „רק לא מלחמת אחים"! באמרם בין השאר: „אנו שהתחלנו במאבק כאחד, אנו שהכרזנו: לא יהיה שקט בארץ כל עוד ישארו שעריה סגורים, אנו שהקרבנו את נערינו למען ההעפלה – אנו עומדים כיום נבוכים, משותקים, ועינינו רואות סימנים ראשונים של מלחמת אחים". כנגד מי הופנתה זעקב מרה זו על שיתוק ומבוכה ועל נסיון לפתוח במחקום מערכת שחרור מבורכת מערבה פנימית ארורה – ידוע. התוצאה הפסיכולוגית היא, כי מי שמילא בימים ההם „תפקיד" כזה, רוצה בדיעבד, הם לא יהיו. הוא אומר לעצמו, ומנסה לשכנע אחרים. כי לא היתה מעולם שום מלחמה נגד השלטון הבריטי בארצנו, כי לא היו מבצעי גבורה של כבוש נשק, של פריצת מבצרים, כי לא היו מחנות ריכוז ובתי כלא, כי לא היה מצב צבאי ושבירתו, כי לא היה קידוש השם במעלות הגרדום, כי לא היה נצחון המעטים על הרבים. איך יכלו מעשים אלה להיעשות, אם לא רצה בהם, התנגד להם, רצה שלא יהיו, עשהאת הכל לבל יהיו? איך המאורעות הללו „העיזו" להתרחש? כדי להשתחרר מן השאלות המציקות, נמצא בנפש הנבוכה פתרון פשוט: זה לא היה. נגמר.
