נאסריזם וקאסמיזם

לאחר ה-14 ביולי, לא בפריס אלא, להבדיל הבדליים, בבגדד, עלתה הטענה, כי איחודם המדיני של בני ערב הוא בלתי נמנע... מיד כתבו כל עתוננו השואבים את השראתם מן הקריה, כי לנו, לבני ישראל, אין בעצם שום סיבה לשלול את שאיפת הערבים להתאחד במסגרת ממלכתית אחת. הצרה היחידה היא, כי תנועת האחדות שלהם מתייחסת באיבה לישראל. לו התנועה הזאת היתה משלימה עם ישראל, היינו אפילו מברכים עליה, על הבלתי נמנעת. כך אמר, במפורש, נבחר השליש, המתיימר לאחריות עליונה. לו... מעולם עוד לא הושמע משפט אווילי כזה. התנאי, המתחיל במלה העצובה "לו" יכול לחול על העבר. לעתים יש בו ענין של מחקר, או תכלית של לקח. אפשר להטיל את התנאי על העתיד. יש בו טעם של הנחה, או של השערה, העשויות להתאמת, או העלולות להתבדות. אבל מה ללו ולהווה? התנועה לאיחוד כל-ערבי, תחת שרביטו של נאצר, תובעת את הכחדתה של ישראל. איך אפשר, ולמה צריך, לברך עליה? האם "בעצם" אין לנו לבני ישראל, סיבה לגלות את פרצופה האמיתי של תנועה זו בעיני העולם התועה? אך אם חייבנו איך נסביר? אם ברכנו, גמרנו. העולם, כידוע, לא אימץ את הכלל, לפיו עליו לקבוע את יחסו לאנשים, למדינות או לתנועות על פי השאלה - היחידה ! - אם הם אוהבים את ישראל, או שונאים אותו, או אותה.על רקע זה, כדאי להתבונן באבחנתם של אלה, שלמדו בבית הספר המדיני של זאב ז'בוטינסקי...

ניסינו להסביר, בארץ ומחוצה לה, כי האחדות הערבית אינה כלל בלתי נמנעת, וכי ביסודה סיסמת רמייה. פאן-ערב, או פאן-אסלאם, אמרנו, אינם אלא חזרה, בהבדלי תקופה ומקום, על הפאן סלביזם ופאן-רמניזם. מה היתה טענתם של הפאן-סלביסטים? הם תבעו את איחודם המדיני של כל עמי אירופה, שמוצאם האתני או ה"גזעי", הוא סלבי. אך מי השתמש בסיסמת האיחוד? רוסיה הצארית, האדירה במדינות הסלביות, נפנפה בדגל זה, כדי להשתלט, כדי להרבות לא אחדות מתוך חרות, אלא דכוי בשם איחוד. אופייני הוא, כי בתקופה מסויימת, השמיע גם סטאלין את הקריאה: סלבים בכל הארצות התאחדו!" – תחתי. הוא הדין הפאן-גרמניזם, שמקורו בפרוסיה, ותוצאתו התפשטות, השתלטות, הרס, חורבן והשמה. הדברים ידועים. כזאת היא, הסברנו, גם התנועה הקרויה אחדות ערב. אחת המדינות הערביות, החזקה בהן, ובראשה רודן בעל שאיפות השתלטויות, משתמשת בסיסמת האיחוד, האתני או הדתי, כיד לספח שטחים ולדכא עמים...

בעקבות הפלאים דארם נהריים, הועלתה אצלנו, ביתר שאת, סיסמת ההשתלבות. באמת מחייבת לומר, כי לא קבוצת יוזמים חדשה הטילה אותה לראשונה. מפלגות חשובות, ובתוכן, חוגים נרחבים, דברו, זמן רב, על הרצון, או הצורך, או ההכרח, ל"השתלב". נושא זה אף הוליד וויכוח על השאלה, אם אנו מדינה מזרח תיכונית, או ים תיכונית. מעולם עוד לא התנהל, באומה תרבותית, וויכוח סביב אין-על-מה שכזה. לפי טבע הדברים, אנו מדינה מזרח ים תיכונית. כך שכנונו האלהים: באזור הבריח של שלש יבשות ולשפת הים הגדול. יש לנו, איפוא, שכנים יבשתיים וימיים. ההבדלים ביניהם מרובים. ההבדל ביחס אלינו הוא הקובע. אך ההבדל הגיאוגרפי, משמעתו המעשית מצטמצמת והולכת. אנו חיים בתקופת הדחף ולא רק הקיטור. שכנינו הימיים הם קרובים אלינו ביותר. הם גם קרובים לנו. עלינו לשוב ולהבדיל בין תרבות לבין ציביליזציה. אנו מחדשים, בארצנו שלנו, את תרבות העברים הקדמונית. בחידוש או בהתחדשות, גדולת היצירה של דור השבים והפודים. אולם מבחינת הציביליזציה, הננו המשכה של אירופה, ממנה שבנו אל מאין באנו. זה כל כך פשוט. אבל דווקא דברים פשוטים, טבעיים, נשכחים ביחוד בלהט וויכוח, שיסודו בלימה. יום יבוא, משנגיע לנחלה ולמנוחה, ויהיו לנו יחסים תקינים גם עם שכנינו היבשתיים, הם יבקרו אצלנו, ואנו אצלם נלך. רבבות, כבישים, קווי ים ואוויר יחברו אותם עמנו ואותנו עמם. הם יקנו את תוצרתנו; אנו את מוצריהם נקנה, או נחליף. זו תהיה ההשתלבות. הדרושה אחרת? התתכן אחרת?...

ומשיקומו יחסים אלה באחד הימים, אשר איש אינו יכול לקבוע אותו, כלום נוותר על התרבות, אותה ירשנו מאבותינו, או על הציביליזציה, אותה נטענו בקצה המדבר, כדי להשתלב בציביליזציה – יש גם כזו – של המדבר? אין בשאלה זו שמץ של התנשאות. העמים בסביבתנו, הקרובה והרחוקה, באסיה ובאפריקה, רוצים או צריכים, לעלות, לא לרדת. ואם אנו רוצים למלא תפקיד בעליתם, אסור לנו לרדת.